דברים שמרעידים את הלב

כפות ידיים זקנות. גוזל שנפל מהקן. טבעת נישואין שפגו. צמד המילים – לידה שקטה. להכניס יד עמוקה לתוך שק קטניות, כמו אמלי. ילד קטן עם מכשיר שמיעה, בטן של אחרי לידה, שקית מתרחקת ברוח. אפונה ריחנית בכד מים שקוף. שעת בין ערביים בסתיו. ללכת יחפה על אדמה חומה רטובה. אצבעות יורדות מהצוואר במורד הגוף. נשימה מאוד עמוקה. אהבה בוגרת. זיכרון של ריח חלב חם נבחש על הגז. שלכת. תאומים זהים. תנועת האגן והידיים כשלשים חימר. מאפה שמרים ושוקולד איך שיוצא מהתנור. רוח שמביאה גל ריח של צמחי תבלין. כשאומרים אני אוהב אותך. וגם אני מתגעגע. אבא שמחבק ילדה. שער שנפתח לשביל ארוך לא מוכר. הצצה אסורה לבית זר. לשבת על הר. הזמנה כנה להישען. נסיעה מהירה עם חלונות פתוחים. לראות מישהו בוכה באוטו בדרך. רעמים. מרק חם בכלי חימר. גשם. רחש אובניים מסתובבות, כשמישהו חוזר אלי מפעם. כשמישהו כותב אלי. ביקור במשתלה. מדף ספרי השירה. הקול של נתן זך. ילדים טובים. ילדים הוריים. הריח של הילדים. להיות בתוך מים קרים במדבר. לשתות מים מצינור השקייה. ספרי הילדות של דבורה עומר. גילוי לב של אנשים זרים. כשמצליחה לגעת. נשיקה בעצימת עיניים. נסיעה רחוקה. המילה הפלה. חבר ילדות שאמר לי: שנים חיפשתי אותך. הפגמים הקטנים בפנים של מי שאני אוהבת. קן ציפורים ריק. שמות של מחלות לב: אוטם שריר הלב, פרפור חדרים, אי ספיקת לב, רשרוש בלב, דלקת בכיס הלב. המחשבה שללב יש כיס. ספר השתיקות של אורן לביא ובמיוחד איך שכתב שיש ילדים ששותקים את אבא ויש ילדות ששותקות את אמא. בילבי. הסיפור על פרח לב הזהב. כשגביעי הרקפות מתמלאים בגשם. לפגוש קרן שמש שחיכתה רק לי. נוצה כחולה. עיניים רטובות של קשיש כשאומר את המילה אמא. הידיעה שסבא נהרג בתאונת דרכים. החינה הכתומה באצבעות הלבנות של סבתא והשיער הרך שלה כשהסירה את המטפחת. הביטוי תשושי נפש, הימים שהנקתי, הגוף שלי שהיה בית מוגן בריח חלב וגורים. ללכת ברחוב אחרי הגשם ושטיפות נושרות מהעץ לצווארון החולצה. ריח של בקבוק מים חמים, צמר ומסרגה. לבהות בחנוכייה. כשמישהו אחר שוטף לי את הגוף והשיער. חיבוק מפתיע מאחורה. ילדים בסיכון. לעלות על מטוס לבד. האלבום Blue של ג'וני מיטשל, המון שירים של אהוד ואביתר. לעזוב כשאת אוהבת, לטבול במעיין, להביט עיניים בעיניים. עור ברווז. הליכה לקולנוע. נסיעה לבד עד אילת. לעצור בנחל צין ולהתגעגע. לקרוא ביומנים ישנים. מכתבי אהבה ישנים. אהבה בטבע. תמונות מהצבא. יערה ומה שכתבה לי. לשיר שיר ערש וזה שהם עוד מבקשים. המספר שבעים על צג המשקל בהריון השני. רמת הגולן ונסיעה לאורך הגבול. קונכיות וצדפים. אבות ישורון ושירת התנינים. פרפר נעוץ בסיכות ללוח. נורית זרחי. צבעי מים. החדר הקבוע שלי במלון אלכסנדר בדאבלין. זה שגרתי בו חודשים ארוכים לבד. וזה שבסוף הוא בא.

** בהשראת סיי שונאגון ורשימותיה מתוך ספר הכרית.

מים במדבר

סגר


Joe Webb, Art School

נגמר לי.
התקפה על החושים, התקפה על כל החיבורים. תקופה ארוכה מדי של הצפה. עברתי מזמן את נקודת הרוויה, את יכולת הספיגה, את היכולת להכיל או לפרוק, אין לי מקום, אין לי פינה לעצמי. אני נחנקת. יום יום אני מרפרפת על הידיעות החדשות ומרגישה פחות ופחות. התחושה אמביוולנטית. מצד אחד, הישג עצום שהצלחתי! הנה, יש לי שריון מפואר והגנה. לא הכול נכנס, לא הכול נוגע, לא נשרטת בקלות. עבודה של שנים נושאת פירותיה. אני חזקה יותר מאי פעם. העולם קורס ואני די שלווה מול הידיעה הזאת. מצד שני, על מי אני עובדת? אני בכלל לא בהוויה של עץ איתן עמוס פארות ופירות יפים. בסך הכול חזרתי למוד ההישרדותי. זו רק אשליה של חוזק. יש לי דוקטורט בתחום הזה של ההישרדות. זה הציל לי את החיים כשהייתי ילדה ונערה וגם אחר כך. אבל עכשיו, מה? כמו מכורה שחוזרת לדבר המוכר העוטף גם אם הוא הורס בדרך חלקות טובות. חוזרת מכוח ההרגל, מכורח הנסיבות, מחוסר האונים שאני עדיין מחזיקה בשביב תקווה שהוא לא מהסוג הנרכש.
אבל מי אני בלי הרגישות שלי? איך אני מתנהלת בלעדיה בעולם? איך אני מזהה את עצמי? זה חוש הריח שלי, היכולת הטבעית לקלוט אדם ומצב במיליוני קולטנים רגישים. הלכתי ללמוד טיפול כדי להתמיר את העניין המעייף הזה, אבל בינתיים, זה הולך ונשחק. המסכה, הריחוק, העובדה שלא חיבקתי אף אחד שלא גר איתי, כבר שבעה חודשים מכרסמת עוד ועוד בחושים, בכישורים החברתיים, בביטחון העצמי, באנושיות שבי. פחות אכפת לי. אני לא רוצה לשמוע על עוד דברים רעים שאנשים עושים לאנשים, לכלבים. לא מעניינים אותי פוליטיקאים, משתפי תמונות כפות רגליים חופשיות בחופי יוון, להגגנים ברשתות החברתיות ולא דיאגרמות הקורונה, לא רמזורים ולא מיתווים ולא מספר המתים והמאומתים. אני לא רוצה לקחת על זה אחריות עכשיו. יש פה ילדים, יש בית, אני צריכה לתפקד, לשים אוכל על השולחן וכביסה בארון ולהכיל את הסגר של כווווולם, ואני מתפקדת. אבל מה עם הלב? מה מתחת לשמיכת האדישות? מה בסוף היום כשאני נרדמת רק בשעות הקטנות של הלילה כדי להצליח לשמוע קצת את פעימות הלב שלי מונחות על פעימות העולם. כואב להודות כמה אני מתרחקת מעצמי כשאני מרחיקה ממני את העולם.

כל הקשרים החברתיים שלי עכשיו וירטואליים. רק חברה אחת גרה לידי ואנחנו יוצאות מדי פעם להליכה בערב כשהחום בחוץ נסבל. חוץ מזה, אני לא נפגשת. חברויות, גם כאלו שהיו קרובות מאוד פעם והפכו וירטואליות בגלל כל מיני סיבות, עוד מלפני הקורונה, לא באמת מחזיקות מעמד. הודעות ווטסאפ אקראיות שנותנות הרגשה של קשר, זה לא קשר. זה לא עובד עבורי ואני לא רוצה לשתף עם זה פעולה יותר. זה מעכיר את הזיכרונות של התקופות הטובות ומעדיפה להשאיר אותן יפות כמו שהיו. פעם חבר אמר לי שהוא לא דואג לקשר שלנו גם כשתקופות ארוכות אנחנו לא מתראים. שאם אנחנו לא נפגשים, זה כנראה כי אנחנו לא צריכים להיפגש. אז, היינו צעירים וחשבתי שזה מאוד נכון בקטע מיסטי כזה. שכל החיים לפנינו, שדברים קורים בגלל איזה תכנון קוסמי נסתר. אז מה זה עוד חודש, חצי שנה, שנה שלא מתראים? ועוד לקחתי את זה גם לכל מיני קשרים אחרים שהיו לי. זה היה נאיבי מאוד. מצאתי את עצמי בקשרים ארוכי שנים בהם נתתי בלי גבולות מבלי לקבל הרבה בתמורה. וכמו הילד בקולאז' של Joe Webb המשכתי להתבונן בעיניים תמימות ולצייר לעצמי ציור מתוק מול התמונה הכואבת. התעלמתי מתחושות הבטן. מהעלבון, מתחושות הניצול שלפעמים חשתי. אפילו האדרתי בפני עצמי את היכולת שלי לתת בלי לדרוש בחזרה, לסלוח ולהמשיך הלאה עם אותו אדם. לקח לי שנים להבין שזה לא נכון. החיים לא נמשכים לעד. מה שלא נעשה עכשיו כבר לא נעשה אולי. כשרוצים להיפגש אז מוצאים את הזמן והדרך להיפגש. וכשלא, אז לא. כבר אין לנו זמן לתקן הכול וגם לא צריך. לא תמיד אפשר לשמור על הניצוץ שזו מילה מכובסת למילה אהבה. יש קשרים בחיים שהם כוכבים שמתו מזמן ורק תלויים מולנו בזוהר מתעתע. במבט קרוב הם כתושים, אפורים ומתפוררים. האמת היא שאני פשוט כבר לא אוהבת. הניצוץ כבה, הרגש דעך ואני כבר לא נושפת עליו רוח בעוד ניסיון להפיח. לפעמים אני עצובה מזה ועולות בי שאלות כמו איך זה יכול להיות? כי הרי היינו ככה וככה? לאן נעלמה קירבה כל כך גדולה? אבל יש דברים שהם ככה וזהו. לחיות זה לקבל שיעורים יומיומיים בפרידה ואהבה זו פעולה. לא רגש שמחזיק את עצמו. לא בזוגיות ולא בחברות ואפילו לא בילד שלך שאת אוהבת אותו מתוקף זה שאת מטפלת בו ודואגת לו ורואה אותו צומח תחת כנפייך ולא מספיקה העובדה שברחם שלך הוא גדל.
אותו חבר אמר לי פעם כשראה אצלי את הספר מחזיר אהבות קודמות: "איזה עשיר יהיה מי שיצליח להיות האיש הזה שמחזיר אהבות קודמות?" גם לזה האמנתי אבל היום אני כבר לא יודעת. שום דבר ממילא כבר לא יחזור להיות כמו שהוא היה. אני דבקה במעשים קטנים של יומיום. בלמתוח את כיסוי המיטה בכל בוקר, להסיט את הוילון. למלא קומקום במים ולחכות לקליק שמפסיק את רחש הביעבוע. כל ערב אני מסתכלת על החלון הגדול במטבח ורואה את האור שנכנס מתחלף מצהוב לכתום ואת העלים של הזית הזקן שבקידמת הבית מאדימים ולאט לאט מכסיפים. אלה רגעים של נחמה. אני יודעת שגם היום, קצת מערבה מכאן, בדיוק עכשיו, השמש הופכת לים.


עשרות דיברות

פס דקיק אחרון של יום חול נמתח בפיסת השמיים שחשופה אלי מתוך הבית. צהלות של ילדים על אופניים נשמעות מקצה הרחוב ומתגברות נשפכות אל הבית דרך חלונות המטבח ובמעלה הרחוב מתרחקות ודועכות. אני מנסה לזהות את הקולות של ילדיי אבל עברה חצי שעה והם כבר רכבו מכאן ובמרחק שיחת טלפון מתגלגלת אי שמה. מילאתי את בקבוקי המים והנחתי במקרר שיוכלו למלא כשיבואו לנוח ולפרוק חוויות. כיסיתי את העוגה, את העוגיות שהתקררו הנחתי בקופסא. רציתי להדליק נרות ולא הדלקתי. המומחה התחיל לאפות בסגר הקודם והבית מלא מאפים של חג. כמעט הכול מוזר. גם זה שהוא אופה פתאום, מוזר טוב אבל מוזר. מעולם הוא לא אפה או בישל משהו. כשניסה, זה היה כישלון חרוץ ברמה שאי אפשר להתחיל אפילו להסביר מה קרה שככה נהיה. ופתאום פרץ של עשייה טעימה כל כך. אני מגרגרת כמו חתולה מפונקת ואוכלת לו מתוך הידיים. זו תכונה כל כך מושכת, גבר שמאכיל את האישה שלו ככה ותמיד רציתי כזה וכבר ויתרתי. ועכשיו, אחרי כל המדבר הזה, נחמה.
הרבה זמן לא כתבתי כאן. רוב הכתיבה היא עבודות ללימודים, רשימות מטלות ורשימות מכולת. טוב לכתוב שוב. לפרוט קצת על המיתר הפנימי הזה ולראות מה הוא משמיע. אני רוצה לכתוב עוד, לא יודעת מי יקרא. לא משנה העיקר לכתוב. אני שומעת את הילד על האופניים. הקול המתוק שלו מתקרב הביתה, מזהה גם את החברים ובאתי לקום אבל הם חלפו מהר והמשיכו הלאה. הכול חולף, אני נזכרת. הנה הוא בן עשר וחצי וכבר לא נכנס הביתה כמו שעשה עד לא מזמן בשביל להיטען, לקבל אישור להתרחק או משהו. אני יושבת על הספה כמו נמל ריק שמחכה שהסירות האהובות שלו ישובו. ידיי פשוטות רחב לחבק. אבל הכול חולף. הילדות חולפת. הילדים גדלים ומכתיבים את קצב ההשתנות שלי. הכול חולף. הרע הזה יחלוף, הטוב גם. אני כמעט ולא מתפללת אבל הראש מלא במנטרות שאני חוזרת עליהן לעצמי בלי שליטה כמו עשרות דיברות. משננת לעצמי לראות טוב, לחפש אותו. לדעת שהוא ישנו. תמיד. לדבוק בו. לשמור, להישמר, לחיות הכי טוב שאני יכולה, לעשות תוכניות טובות לעתיד גם אם לא בטוח שיש כזה. אף פעם לא בטוח אם יש כזה. לזכור, לזכור ולשכוח. לעשות עכשיו. להתחבר לרצון, לתשוקות. להתרחק מרע, מאנשים לא נכונים. לסנן מסרים. להפריד. להיות טובה אלי. לסלוח לי אם אני לא מצליחה לסלוח. לטעות, להיות תלמידה ולטעות. מותר לי. לתקן. לאהוב את העבודה. לאהוב בלב פתוח גם אם זה הדבר הכי מפחיד בעולם. להשתמש יותר בגוף, פחות במוח, הגוף שלי תמיד יודע. להיות נמל לעצמי כשהרוח מטלטלת, לא לפחד לשחרר אחיזה, כבר יש לי שורשים משל עצמי, לא לפחד משינויים. לא לפחד מכוח. לא לפחד מהפחד.

יום כיפור / יהודה עמיחי
יוֹם כִּפּוּר בְּלִי אָבִי וּבְלִי אִמִּי
הוּא לֹא יוֹם כִּפּוּר.
לָכֵן אֲנִי אוֹכֵל כְּדֵי לִזְכֹּר
וְשׁוֹתֶה כְּדֵי לֹא לִשְׁכֹּחַ
וּמְסַדֵּר אֶת הַנְּדָרִים
וּמְמַיֵּן אֶת הַשְּׁבוּעוֹת לְפִי זְמַן וּמִדָּה.
בַּיּוֹם צָעַקְנוּ "סְלַח לָנוּ",
וּבָעֶרֶב צָעַקְנוּ "פְּתַח לָנוּ"
וַאֲנִי אוֹמֵר שְׁכַח לָנוּ, שְׁכַח אוֹתָנוּ, הַנַּח לָנוּ
לְעֵת נְעִילַת שַׁעַר כִּי פָּנָה הַיּוֹם.
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹן נִשְׁבַּר
בַּחַלּוֹן הַצִּבְעוֹנִי שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת.
אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ לֹא נִשְׁבַּר,
אֲנַחְנוּ נִשְׁבָּרִים,
הַמִּלָּה "נִשְׁבֶּרֶת" נִשְׁבֶּרֶת.

פתאום

פתאום
פִּתְאֹם
הַחוּטִים נִתָּרִים
וּמִפְרָשׂ הָרוֹצֶה לְהַפְלִיג בְּתוֹךְ רֹאשְׁךָ זֶה יָמִים
נִפְתַּח בְּלֹבֶן קַל

פִּתְאֹם
הָאָדְמָה מְאַבֶּדֶת אֶת כֹּחַ-
הַמְּשִׁיכָה, לַמִּתְאַבְּדִים
וּבְאוֹתוֹ עִפְעוּף שֶׁל זְמַן
גַּם הַשָּׁמַיִם מוֹשְׁכִים אוֹתְךָ
וְאַתָּה תָּלוּי בֵּינֵיהֶם לְבֵין הָאֲדָמָה
בְּשִׁוּוּי מִשְׁקָל
נָכוֹן
הַתְּפָרִים נִפְתָּחִים
וּמַתִּירִים מִתּוֹךְ צַלָּקוֹת קַשּׁוֹת שֶׁבָּהֶן אַתָּה אָרוּז
אֶת הַפֶּצַע הַיָּפֶה הַזֶּה
הַיּוֹשֵׁב בְּתוֹכְךָ
❥ רחל חלפי

העולם לובש את פנימיותו החוצה. כל התפרים גלויים עכשיו. כמו ללבוש הפוך חולצה אהובה ויפה ולגלות שיש לה צד כל כך מכוער. כולם רואים לכולם וכל הבועות התנפצו. זו תקופה מרתקת לחיות בה. אנחנו אנשי התקופה והיא כל כך יפה וכל כך מכוערת, והכל זה אנחנו. הפחד הוא חומר מטהר. הטלטלה מושכת לכל הכיוונים, מקלפת ואנחנו מתגלים לעצמנו והאחרים לנו. מתפשטים, מופשטים. זה יכול מאוד להבהיל. אני לא חושבת שהקורונה באה ללמד אותנו שיעור וגם לא חושבת שיש כאן קונספירציה. יש וירוס לא מוכר, זה תפס אותנו לא מוכנים. כל כך הרבה שנים של אשליה שאנחנו השליטים החזקים וההפתעה גדולה. יש פחד עצום וכל מנגנוני ההגנה הפרמיטיבים מתגייסים. גילויי השנאה הם גילויי פחד. האלימות היא תוצר של הפחד. השונה מאיים במידה שלא תיאמן ויש רצון לדבוק בדומה, המוכר, הבטוח. זה עושה גלים וקולות של רעידת אדמה אבל האמת היא שהאדמה לא רועדת. זה אנחנו שרועדים, שפצועים, בלומים מאחורי מסכות, מאיימים ומאוימים.
לצד זה, ימים של חסד, יפעה של ממש למי שמסכים להתבונן לתוך הפצעים הגלויים של עצמו, של האחר, שלנו. לשמוע את הזעקה הפנימית שמתחברת לאחרות ויוצאת בשופר גדול מעלה.  הנזקקות האנושית וחוסר האונים פרושים בפנינו. יש צורך ענק בריפוי. תיקון מתחיל בקריאה, בקריעה. ההתפכחות אולי תגיע  אחר כך, גם התובנות וגם זה יכאב. אנחנו לא כאלה אמיצים וחשובים כמו שנדמה לנו. פסיק קטנטן בהיסטוריה. גרגר זעיר בשכבה הארכיאולוגית של הקיום. יום אחד אולי שורה בספר הלימוד, וזה לא כזה רע.

מה שלומך אחות

אולי שכחתי איך כותבים כאן. התרחקתי מהמקום שלי ועכשיו אני מגששת אליו במילים. איבדתי הרבה בתקופה האחרונה ואני רוצה להחזיר ולחזור אבל עוד אין לי את כל הכוחות שלי לרשותי. התרחקתי מאנשים בכלל, ועוד לא התקרבתי בחזרה. כמעט הכל מטריד. יש התמודדויות אחרות שתובעות את זמנן עכשיו. זה הגוף שמחזיק את הנפש או ההיפך, אני כבר לא זוכרת במה אני מאמינה. יש לי בליל של אנטיביוטיקה ומשכך כאבים בדם. ערימות של מילים בראש. אני מוהלת הכל בדמעות ומסתדרת. מלח זה טוב עכשיו, חומר מַרְפֵּא. מדברת לעצמי בלי סוף כמו לאחות קטנה, מעודדת, פותחת חלון לציפורים. ברקע סביבי המיית הבית, מרגיעה אותי בינתיים, זה מה שחשוב.

בלי כותרת, בלי עריכה

הליכה מהירה לתחנת האוטובוס. בוקר ורוח פרצים. רוח רוח. לא משנה כמה אני לבושה מרגישה ערומה שהכל עף לי. שרואים לי כמו לעצים שנשארו לעמוד בלי עלים. את כל השִדרה רואים להם. את הענפים הכי דקים, הקימורים, הסדקים, המקומות השבורים. ככה ללכת ברחוב ערומה וממהרת זה מכווץ. יש לי דמעות בעיניים מהרוח, מהקור. מלא יודעת כמה עוד אפשר את החורף הזה. הולכת מהר, הרבה יותר מהר ממה שאני צריכה כדי להספיק לאוטובוס. כאילו מה מחכה לי. איזה מקלט. תחנת אוטובוס צרה ספסל מתכת רטוב. אני פוגשת את אותן פנים של הבוקר. הויקינג עם הזקן והכלב השחור התלמיד שלובש מכנסיים קצרים גם בחורף השומר המעשן של הבריכה ולפעמים את לאה שיש לי אומץ רק בפייסבוק להגיד לה שאני אוהבת איך שהיא שרה. אבל פה ברחוב, ערומה ודומעת, אני לא כזאת אמיצה. אני מנסה לתת לדברים הרעים לחלוף על פני. המגיפה, הבחירות, הרקטות, הילד בלי עין, הקללות ברחוב, הגופה בדחפור. כל מה שאני יכולה אני מעבירה. לאן? לא יודעת לאן, לאחר כך. תמיד אני צריכה לשמור על עצמי. אני אמא ואין מי ששומר. אני היא השומרת. זה לוקח המון אנרגיה ומשאיר חיספוס ומה לי ולחיספוס? אני לא אוהבת את זה. לא אוהבת את המרקם, לא אוהבת גברים כאלה, נשים כאלה. לא אוהבת שמחוספס לי. לא טעים לי מחוספס. לא טוב לי. לא. הבית מלא מסיכות שהילדים הכינו. אינדיאנית וליצן מפחיד וחצי גבר/אישה וחברה שולחת לי תמונה של מסיכות לנשימה וכל המסכיאדה הזאת מחניקה. אז אני עושה מה שאני תמיד עושה ובראש שלי אני כבר בנסיעה. אני מתקשרת למישהו בצפון ושואלת אם יש לו מקום בשבילנו ללילה והוא אומר שאין ונותן לי טלפון של מישהי שיש לה מקום ואני מצלצלת והוא עונה לי שוב ואומר שזה שוב הוא ושנראה לו שעשה טעות. הייתי נשוי לאישה הזאת פעם, את מבינה? המספר דומה ואני עוד מתבלבל. אני שומעת מבוכה בקול שלפני רגע נשמע בוטח ואולי לא סתם אמר – עשיתי טעות. אני מסתכלת בתמונה שלה ורואה אישה יפה. מה אני יודעת על טעויות של אחרים. על יש או אין לה מקום. אני לא יודעת כלום ומוותרת. התעוררתי מוקדם מאוד. ככה כל יום כבר שבוע. רק שזה לא הצרות האלה של השינה שמתחילות עם הגיל. כשאני לא ישנה אני מרגישה חולה, משוגעת. ואז אני קורסת על הספה בשש בערב לתוך שינה רעה עם חלומות משונים. חיות טורפות, בתים זרים. אני החיה הטורפת, אני הבית. הכל אני. חברה כתבה לי אתמול בלילה שרע לה. שפרויד צדק. אנחנו מה שקרה לנו כשהיינו ילדים. לפעמים השומרים ישנו והטרף רך וקל. לפעמים אין שומרים. יש ילדים שלבד. אחר כך זה הכל לופים, מעגלים חוזרים של אותם דברים מפעם מבלי שנבין. צחקנו על זה. יש רגעים שזה נשמע מדויק הצחוק מרחיק את החרדה רק לרגע. מה זה משנה? ממילא לקחתי הכל וארזתי יפה בנייר הכי אטום שמצאתי ושמתי פפיון עם פתק – ילדוּת. לפעמים זה נפתח ואני שוב אורזת ככה עם הקרעים ומוסיפה דבק. גם ככה זה נראה כמו מתנה שאף אחד לא ירצה לקחת. אני גם לא נותנת. כל הברזים בחצי כוח היום. מקלחת זרזיף הודית. היה פה אינסטלטור ממדרג, סתימה דרגה מאתיים. הזמין ביובית. השכנים באו. אקשן בשכונה. כל זה קרה כשלא הייתי בבית. תוך כדי הבלגן נעקר צמח שאני אוהבת. ראיתי אותו בבוקר זרוק עם השורשים בחוץ. קפא לי הלב. עם הפיג'מה והנעלי בית לקחתי מעדר חפרתי בור ושמתי את השורשים שלו שיריחו את האדמה ומים. ככה להתעורר משנת חורף שחותכים לך את הגוף החי. מסכן. אוי הגופה המתנדנדת בדחפור. פתאום נזכרתי. בחילה. למה הייתי צריכה את הפורנוגרפיה הזאת? לא התאפקתי. איפה האנשים הטובים? הילד בן העשר שאל אותי היום בלחישה מה זה שרמוטה כי מישהו אמר. צריך להיות אופטימיים. בטופס לועדת הקבלה לתואר ביקשו שאכתוב איזה תכונה הכי חשובה שתהיה בעיני למטפל ועניתי אופטימיות. אם לא, איך אפשר להאמין שאפשר בכלל לתקן? צריך איזה יסוד של אמונה. ניצוץ. אבל לא הכל אפשר לתקן. ילד לא מתקן ילד שמישהו אחר שבר. זה לא עובד. זה הכל מערכת תיקון עצמית. לפעמים צריך עזרה. המטפל הוא רק כלי בדרמה של האחר. יש תחושה של סוף שבוע. אני לא רוצה שיגמר השבוע כי אז זה אומר שיש לי רק עוד שבוע למשהו שאני חוששת מפניו וצריכה לעבור. תמיד יש משהו שצריך לעבור. יש לזניה בתנור והריח מתחיל למלא את הבית, שני הקטנים רואים למעלה תכנית טלויזיה רעשנית של ילדים. אני בדרך כלל מבקשת שינמיכו אבל ההתקפה הזאת על החושים ממסכת את הפחד. ככה יותר טוב.

טיול בשכונה

ישראל אלירז, בתוך הגן
ישראל אלירז, בתוך הגן

שני, בת 7. ילדתי, מורתי:

*
נכון סבתא הולכת ונהיית קטנה כל הזמן? אז אני יודעת שנהיים זקנים נהיים יותר ויותר קטנים פיצפונים עד שכולם חושבים שנעלמים. אבל אם ניקח זכוכית מגדלת נראה שאף אחד לא מת. פשוט לא יודעים את זה.

*
זה עץ עננים! ויש פה ענן אחד שעכשיו נולד.

*
אני לא מצלמת אותך! זה הקיר הכי יפה בשכונה.

*
למה שמישהו ירצה להכאיב ככה לעץ?

*
איזה כיף שבדיוק יורד גשם ואנחנו בחוץ.

*
עכשיו אני מתנדנדת וחולמת אז לא לדבר איתי.

*
איזה מילה מיוחדת איזדרכת.

*
יצאה לי תמונה יפה ממש מטושטשת.

*
כמה אפשר לדבר על עצים?

*
הרגליים שלי אף פעם לא דרכו בדיוק פה.

*
מה את עושה כשאת פוחדת?

*
העץ הזה נראה כמו אישה שרוקדת.

*
דררה זה ממש יפה.

*
שמת לב שהשמש שוקעת התפוזים נראים יותר כתומים?

עץ בן 100 שהשכן התחיל לכרות

איך כותבים שתיקה?

בצד שלי

אני קצת שותקת. קורה כל כך הרבה, שהכל מתערבב כאילו לכלום. כמו כשאני שופכת לילדים תלוליות צבעי גואש טרי והם מערבבים הכל יחד במרץ עד שלא רואים פרודות, רק צבע חום נוראי שמוציא את החשק. אני רואה מולי את קערת התפוזים הריחנית על השיש. לידה קדירה ג'ינג'ית שהכנתי מזמן, ערימה של אבוקדו ושיח רקפות סגולות שקניתי לפני כמה ימים. זו תמונת חורף שאני איכשהו מציירת בכל שנה מחדש במטבח, בכל הבתים בהם גרתי. מפזרת כתמים של צבע מול האפור שמזדחל מבחוץ.
אפשר ללמוד המון מהתבוננות בשיש של אנשים. מפינות הבית הכי יומיומיות. פעם ראיתי בבלוג של מאיה פרויקט צילום מרתק שעסק בשידות לילה של אנשים. אני זוכרת שהרגשתי שהם מאוד חשופים ככה. שאני רואה להם מתחת לעור.
לפני כמה ימים חגגתי יום הולדת. כתבתי "יום הולדת" וקפצה לי לראש המילה מסע. נרתעתי. המילה הזאת נהייתה קשה לי לשימוש כמו מילים אחרות שהיו מלאות ערך – "יקירי" ו"אהובה", "מקסים", "נשיקות" ו"מרגש" על כל הטיותיה ועוד הרבה מילים יפות שנשחקו וכבר אחרות לי. אני רוצה להמציא מילים חדשות כדי לדבר בהן את עצמי. שפה שבה המילים תהיינה מה שהן. אבל מי יבין?
לפעמים אני חושבת שבגלל התקשורת הוירטואלית אולי זה לא המילים שנשחקו רק. אולי הרגש עצמו כבר נשחק. גודש ההתייחסויות והאירועים יכול להקהות. פעם חיפשתי סימנים לאהבה במדרגות יורדות של מי חוגג איתי ממש את יום ההולדת, מי מצלצל כדי לברך אותי, מי כותב לי מייל ומי "רק" הודעה ומי כלל לא התייחס, וחשבתי שזה אומר משהו. עד כדי כך חסרתי בטחון באהבה. היום אני מברכת על כל מי שעצר לרגע משטף העניינים הבלתי פוסק של עצמו ושלח מילה או פרח וירטואלי. ועל הכל אני שמחה ויש בי הכרת תודה על כל היש שיש.
יש גם שקט בהתבגרות ואני אוהבת להתעכב על הנקודות בהן התובנה הזאת מזדהרת אלי מפעם לפעם מתוך היומיום.
אני מלאה מילים ומלאה שתיקה ובכל זאת כותבת כאן כדי להמשיך לכתוב. אולי ככה כותבים שתיקה.

דברים מאחורי השמש

יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהַכֹּל יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ
הָאוֹר
כְּמוֹ אֶבֶן חֵן בְּתוֹךְ עֲדִי זָהָב
אֶפְשָׁר לַחְפֹּן אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לִגְמֹעַ אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לַנוּעַ בּוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב
אֶפְשָׁר לִשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּזָהָב
מָלֵא
רחל חלפי

אני לא כל כך כותבת פה בשבועות האחרונים אבל אני כותבת המון. עיקר הכתיבה קשורה ללימודים. כמויות אדירות של טקסטים ומושגים שרובם חדשים לי או ששמעתי אותם כל החיים ורק עכשיו אני מבינה ממש. רב הזמן אני צריכה להזכיר לעצמי שאני סטודנטית. איכשהו, הסטטוס הזה לא נדבק אלי. אולי זה הגיל? אולי זו העובדה שכבר הייתי סטודנטית שנים כל כך ארוכות וגם זה היה מזמן? אולי זו העובדה שאני לומדת תוך כדי אמהות? לפעמים כששואלים אותי מה אני עושה אני שוכחת להגיד את "זה". אני חושבת שבכל זאת זה קשור להתבגרות והגיל. אני שמה לב שבכל בחירה שאני עושה כבר יש מידה גדולה של חופש. אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק אבל נראה לי שזו התשובה.
היום אמור להיות היום הקצר בשנה. תחילת החורף הרשמית ואני שמחה כל כך שזה יום שמש. בשנה שעברה דילגתי על החורף ובזמן שהשמיים פה דלפו נהניתי מקיץ ניו זילנדי חמים וכמעט נטול משקעים. יש המון דברים שאני אוהבת בחורף אבל השנה אני צריכה את השמש בתוך הגוף יותר מתמיד. אני שותה לתוכי את כל האור שאני יכולה במהלך היום ובערב נכבית.
ביני לביני קיבלתי החלטות קטנות שאני עוד לא יודעת אם אעמוד בהן. כמו לתת לשיער שלי להכסיף ולראות איך זה. אין לי חשק להתחיל במירוץ לשימור הנעורים. שזה צמד מילים פרדוקסלי. הערות מאחרים אני לא כל כך שומעת וגם אם ישמיעו, נו, אז מה. מדי פעם אני שומעת מהילדים "אמא מתבגרת לאחרונה" ו"הקמטים של אמא הם מדפי זיקנה" ו"יש לך מניפות של צחוק בעיניים". אני מתנחמת בכך שהם שמים לב לשינויים בי. שהם (עוד) לא ילדים של היי אמא וביי אמא והראש תקוע במסך. וגם מוצאת יופי רב במטאפורות שהם ממציאים ובזה שאני באמת כבר לא נערה.
עוד מעט יום הולדת. מאז שאבא של המומחה נפטר בול בתאריך יום ההולדת שלי, איכשהו העניין איבד עניין. התאריך הוא יום לאזכרה וינואר זה כבר לא חודש כזה משמח. בלב אני בכל זאת שמחה על כל שנה שהשלמתי ומסתכלת על הגיל הבא כמו יעד. עוד מרחב לכבוש לעצמי בזמן, לנוע בו לאורך ולרוחב. שום דבר כבר לא ברור לי מאליו. בטח שלא החיים.

ניסים, קסמים ונפלאות

פעם קיבלתי במתנה ספר עם איורים של שלושה ילדים שמביטים מתוך הבית החוצה דרך החלון והכל נראה להם משעמם בחוץ ושלא קורה כלום ואז בכל עמוד יש זום אאוט הולך ומתרחב ודרכו מתגלה עולם שלם של התרחשויות מרתקות. יש חפרפרת שיוצאת מהבור ופרפר אדום שבוקע וצב שאוכל פרח ופטרייה שחיה על גזע העץ. ואת כל זה הילדים לא רואים ומפספסים כי הם לא מוכנים לצאת החוצה.
מאז שחזרנו לגור בבית על הקרקע, החצר מספקת לנו אינספור תגליות ויצורים חיים (ומתים) שמגיעים אליה. מנחשים וזיקיות וחתולים וציפורים ועד יצורים זעירים כמו עכבישים ושפיריות וגמלי שלמה וחיפושיות, פרפרים ושלל מעופפים. חלקם מטרידים.  אחרי כמה שנים כאן, אני כבר יודעת שהעונה מתחלפת וגם הם יחלפו. רק היתושים עקשנים ונוראים ומלווים אותנו כל השנה. גינה ובפרט כזו שלא מדבירים, היא מקור בלתי נדלה של ניסים ונפלאות.
המציאות הכי טובות מתגלות בשבתות בהן אנחנו עובדים בגינה. היום מצאנו קן שנראה כמו חתיכת חליל פאן עשוי מבוץ. המבנה הזה ניצב על אחת ממסילות החלון. בירור קצר אצל המומחים בפייסבוק ומסתבר שזה בית ליצור שאכן ראיתי מעופף בגינה וחוץ מלזהות שזו צרעה לא ידעתי מהו. אז את הקן בנתה צרעה טייחת. שכשמה כן היא. בונה קן מבוץ ומטייחת אותו מבחוץ בעוד שכבת בוץ. בכל חור היא שמה עכביש שהיא עוקצת וגורמת לו לשיתוק. מטילה עליו ביצה. אח"כ היא מוסיפה עוד עכבישים משותקים ויוצרת מחסן מזון ובסוף אוטמת את הפתח בבוץ. וכך גם בחורים הבאים. מהביצה בוקע זחל ואמא צרעה כבר הכינה לתינוק שלה מנה חמה מעכבישים טריים שמחכה לו. אותם הוא אוכל וכך הוא גדל וגדל עד שיוצאת משם צרעה. אם זה לא קסם, אני לא יודעת מהו קסם.

אחר כך, בגיזום של אחד השיחים נפל קן מכמיר לב. מלאכת מחשבת עשויה בליל חוטי רפיה, ענפים, מחטים ופירות סרק. מבפנים הקן מרופד במצע לבן. יש שם ממש פלומה רכה. כבר לא היו בו ביצים ונראה שסיים את תפקידו אבל נשאר זכרון ארוג של בית ואמא ציפור שגידלה שם את הדור הבא. כל זה קרה ליד דלת הכניסה לקן הבטון שלנו.

בינתיים מצאתי עוד קן תלוי על היוקה. קצת גבוה ולא ראיתי מה קורה שם בפנים. התמתחתי כמה שיכולתי אבל אז קרמר החתול פתאום צנח אלי מהעץ כי שמע את צינור ההשקייה הדולף וירד לשתות. זה דבר שקורה תמיד כשהצינור פתוח. אני שמה לו קערה עם מים אבל הוא לא נוגע בה. רק ישר מהצינור. אני שוב ושוב נבהלת כשהוא נחבט על האדמה בפתאומיות ומתעצבנת. בסוף אני אוהב חתולים ואני כותבת את זה בחשש גדול. אני לא רוצה לאהוב את החתול הזה. אני לא רוצה לגדל חיות מחמד. זה עוד מישהו לדאוג לו ובשבילי זה יהיה כמו ילד ובחרתי שלא להביא עוד ילד אז מה פתאום כבר יש לו קערה למים והרגלים מוכרים ולמה אני מדברת אליו  ולמה אני מתעצבנת?

אתמול ראיתי קסם מעשה ידי אדם.
מכונה שהופכת פחמן ליהלומים. גז טבעי ולא רצוי במיוחד שהופך לאוצר. לא במיליוני שנים, לא בעומק האדמה, לא בדמים ומלחמות. אלא ב"מיקרוגלים"ישראלים ענקיים שעומדים בחדר לא גדול ברחובות. מה שלוקח בטבע מיליוני שנים, ובמעבדה, רק קצת יותר משבועיים קורה בתהליך גאוני והגיוני שבסופו נוצרת אבן בפירמידה מושלמת וממנה אפשר "לחצוב" יהלום אמיתי. זהה לגמרי ליהלום שנוצר במעמקי האדמה ויפיפה כמוהו. יש לי שרשרת יהלום אחת קטנה שמדי פעם אני עונדת ואני בכלל לא בחורה של יהלומים. אבל פתאום אתמול כשראיתי יהלום ורוד אחד שקוף מנצנץ הוא ריצד לי לרגע בתוך שני האישונים ושמחתי שיש בעולם כזה יופי ושהילדים רואים את הפלא הזה איתי ושיש בעולם שלהם קסמים ודוד שחולם ויוצר דברים כמו חווה לגידול יהלומים.
LUSIX

*