Secret Garden

אני כותבת והשיר הזה מתנגן בחלל החדר הלילי עם הקול החורך של ברוס ספרינגסטין. זאת אני מפעם בתוך השיר ונראה לי שלא השתניתי כל כך הרבה. אני חושבת על הגן הסודי הזה שלכל כך מעט אנשים נתתי להציץ לתוכו, ומי שנכנס, מה הוא יודע עלי? האם היה ראוי לאמון הזה הענק? איפה האנשים האלה היום? גן סודי, נשמע מקום מלא קסם. לא?

*

כבר שבוע שהבית זר. אני חונה ליד שער הבית ולא רוצה לפתוח ולא רוצה להיכנס כדי לא להרגיש את התחושה האל-ביתית. כל כך מהר הוגליתי מהידיעה העוטפת, מבטחון ואהבה. המרחב המוכר נהיה ברגע אחד לא מוכר. יש ריח זר בבית, של גברים ומלט. יש בגדים זרים בחנייה ובדלי סיגריות. הטריטוריה נראית כבושה ואני נכנעתי. חלקים מהגינה נרמסו, רקפות הקסם שפרצו מהפקעת דרוסות, כך גם שיחי האורגנו והאזוב והרבה ממה שהתחיל להתעורר לאביב מת. בעוד כמה שבועות יהיה פה חדר נוסף לילד שלי שמתבגר אבל בינתיים, מצוקה קשה, אבק.

*

אני נותנת מנוחה לגוף אחרי שבוע דחוס מאוד. מטופלים חדשים, קליניקה חדשה, עוד מקום עבודה שנוסף ואני מתרחבת בתוכו, צומחת. דברים טובים קורים מחוץ לבית המאובק. אתמול בלילה עוד רקדתי לאור מדורות, בשדה הפתוח. מסיבת תחפושות ומוסיקה חושנית של רגליים יחפות, אנשים שמחים באמת ובכאילו והיה קר והיה חם ולבשתי והתפשטתי והיה לי טוב כל כך אפילו שהייתי עייפה, והלב שלי רקד עד שכאבו לי הרגליים ורציתי הביתה. עברה יממה, עכשיו אני שוב במיטה אחרי שפשטתי את הבגדים ואת המסכות. המומחה יצא, הילדים ישנים. שמתי את הפלייליסט של השאזאם בספוטיפיי, הפעלתי רדיאטור על הכי חזק. וזהו, לילה. יש ירח מלא בחוץ. הבית פולט שיעולי חצץ וריח של בטון רטוב, הקור מקומת הגג הפעורה מעלינו מחלחל לשלד הבית, לקירות, לתוך הגוף. בחוץ שקט מאוד. אין תנים הלילה ואין נפצים, הכלבים של השכנים לא נובחים. מוזר. לאן הפליג הבית המוכר והטוב שלי? אני מצמידה את הפנים לשמיכה, מחפשת את ריח הכביסה של הבית וזה לא מזכיר כלום. איך אני נתלשת ברגע. כמה מעט שורשים הצמחתי שאני ככה, עקורה תמידית, נבהלת, מוכנה לנטוש?

אני לא בורחת יותר מהשאלות הקשות. במחצית השנייה של חיי כבר צברתי מספיק אומץ כדי לא לתת לשום דבר שמתחפש לאמת להיתפס כאמת. אני חושפת את השקרים שלי לעצמי, שקרים של אחרים. מסירה כתרים שהענקתי ברוחב לב לאנשים ללא הצדקה, כדי לשמר איזו תחושה היסטורית של יש. זה מאוד כואב. זו פרידה מאדם, מתקופה, מחלקים בעצמי, ממוסיקה מסוימת, ממשהו שהאמנתי בו ולא עוד. במקרה אחד מסוים אני ממש מתאבלת, צריכה עזרה כדי לעבד את זה ולוקחת.

*

בגיל 46 וחודשיים ושבועיים אני מוכנה להודות שאני אמיצה.

*

יש משהו מיוחד בכתיבה בלילה. העייפות מורידה הגנות, תפקידים, ציפיות. העולם ישן, מתכרבל לתוך עצמו. גם החושך ממסך. האנשים מתקפלים לתוך עצמם. לישון זה להתכנס פנימה, זאת אפשרות להכנס לגן הסודי. גם במיטה הזוגית, גם אם יש יד מחבקת, נראה לי שלישון זה תמיד להיות הכי לבד.

*

Secret Garden /Bruce Springsteen

She'll let you in her house
If you come knockin' late at night
She'll let you in her mouth
If the words you say are right

If you pay the price
She'll let you deep inside
But there's a secret garden she hides

She'll let you in her car
To go drivin' round
She'll let you into the parts of herself
That'll bring you down

She'll let you in herheart
If you got a hammer and a vise
But into her secret garden, don't think twice

You've gone a million miles
How far'd you get
To that place where You can't remember
And you can't forget

She'll lead you down a path
There'll be tenderness in the air
She'll let you come just far enough
So you know she's really there
She'll look at you and smile
And her eyes will say
She's got a secret garden
Where everything you want
Where everything you need
Will always stay
A million miles away

2 מחשבות על “Secret Garden

  1. אני פורשת את ידיי ומחבקת אישה אמיצה שתמיד נוכחת . אוהבת אותך ומתגעגעת מאד

    אהבתי

כאן אפשר להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s