הכי מבהיל שממשיכים רגיל

אני מחכה לימים שיבואו. מחכה זו לא המילה המדויקת, נאחזת. נאחזת בידיעה שהימים החמים יבואו, בכל דקה נוספת של אור יום שמתווספת. מספרת לעצמי סיפור שהחום יבוא ויפשיר את כל מה שקפא בתוכי ואז ה-כ-ו-ל יהיה טוב. אני מאמינה לזה כמו שילדים מאמינים לסיפורי אגדות וכמה שזה מטומטם ככה לא אכפת לי. נאבקתי בקיפאון המאיים הזה במשך שנתיים, עד שבחודש האחרון נכנעתי ונתתי לו לעטוף אותי עם כל הקור והנוקשות, עם כל חולשת הנפש. אני מגלה שגם לכניעה צריך כוח.
היה חודש קשה. טלטלה של הגוף, ניסיונות בלתי פוסקים שלי להמשיך ולתת גם כשאין לי ממה. תועפות של אשמה על חוסר התפקוד. חליתי, במשך שבועיים שלמים לא יצאתי כמעט מהמיטה. מאז עברו כבר יותר משבועיים ועדיין הלילות קשים. התחלתי לקחת תרופות רעות שעושות לי טעם רע בפה אבל אמורות להחזיר לי את הנשימה ואת השינה, להבריח את הפחד שלא תבוא השאיפה הבאה. אני מתעוררת בלילה ממחנק ויש לי מים ומשאף. בזמן הזה כמעט כל המשפחה חלתה גם בקורונה. איכשהו לא נדבקתי. או שאני לא יודעת.

*

העבודה איטית. חולי, בידודים, תשישות ותלישות ואין רצף. נראה שגם מה שכן אפשרי שיקרה, לא קורה. יש איבוד טעם כללי מהקורונה הזאת ונראה שלכולם קל יותר לוותר. מה שהיה מובן מאליו כבר לא כזה מובן. פחד אלוהים להתעטש בציבור. לפעמים אני מחפשת את מי להאשים. אני מאשימה את הקור, את הממשלות, את העבודה של המומחה שנעשית שוב גם טלפונית. יש בקרים שהבית מתמלא מילים של מחלות וצרות צרורות של אחרים. אני לא אוהבת כשזה נכנס לתוך הבית, מכינה מקל קטורת ממרווה, מדליקה ומטהרת את הבית בריח של מדורה ותה של טיולים, בפנטזיות על כיף. אני מאשימה את הסיני המחורבן שאת היריקה הדוחה שלו אני מרגישה בתוך הגוף של הילדים שלי, את כל הקיצוניים באשר הם. את החושך. לפעמים אני ממש גואה מכעס.

*

כבר לא כותבת כמעט, לא מוצאת את הפנאי לשמוע מוזיקה בלי רעשי רקע. אני כמעט תמיד עם מישהו שצריך ממני משהו. יש הרבה מאמץ ועבודה על השמחה, לא תמיד אני מצליחה. צריך לעבור יום אחרי יום, בלי ציפיות שמשהו ממה שתוכנן באמת יקרה. העניין הזה של להתעקש להמשיך ולתכנן, זה הכי קשה לי. ה'לזייף שרגיל'. לעשות עוד ועוד שיחות על דברים שכנראה לא יקרו. מתחשק לי לשבור את הכלים. אני מתבוננת באחרים שנראים לי מאוד תפקודיים ושואלת את עצמי, מאיפה הכוחות? אולי זו יכולת הדחקה טובה יותר משלי? כוחות הסתגלות משובחים? הצגה? זה הכי מבהיל כשממשיכים רגיל. יש חוסר הלימה בין החוץ לפנים, זה מערער.
אני עושה מה שאני יכולה, מגלה שאני לא כזאת סתגלנית כמו שחשבתי. אפילו למסכות לא התרגלתי וכנראה גם כבר לא אתרגל. בין המטלות ההכרחיות אני מסדרת פינות שדורשות סדר. עושה קצת מתיחות על מזרן היוגה הסגול כדי להרגיש שאני עוד יכולה, שהגוף זוכר. אני נרגעת מפעולות חוזרות וקטנות כמו לגזור אלפי מילים ולהדביק על גלגלי קרטון, ומסובבת אותם עם הילדים, כמו גלגלי תפילה, ומה שיוצא, יוצא. אנחנו יוצרים שירים ממילים אקראיות וזה תמיד יפה בעינינו והכל אנחנו אוהבים:

במשך חודשים כיפת השמיים מוארת כמעט

כשזה יגמר, הכל יהיה אפשרי.

עכשיו אני רואה את העולם

כמו אגוזים

כמו שוקולד

כמו תפוזים

יש לפנינו אפשרות לחיים חדשים.

לפעמים אנחנו כותבים את המילים, לפעמים הן ממשיכות להתגלגל לשכחה, לפעמים העשייה הקטנה הזאת מספיקה כדי לעבור את היום.

*
"חגגתי" יום הולדת בתחילת ינואר. אני בת 46. הייתי חולה מאוד באותו היום, רועדת במיטה. חברה שלחה לי ראמן משובח ומאפים מתוקים ואמא של המומחה שלחה לי רקפות סגולות, קאווה ושוקולד. קיבלתי כמה הודעות בודדות מאנשים אהובים שזוכרים את יום ההולדת, למרות שפייסבוק לא הזכיר וזה חימם את לבי שיש מי שזוכר בתוך המציאות הכאוטית. הילדים אפו עוגת בננות ושוקולד, קישטו עוגת גבינה בתותים טריים מהשדה, כתבו לי ברכות והביאו מתנה שמאוד רציתי, שכולה ציפייה לאביב. כל המחוות הטובות האלה נשרו עלי כמו קונפטי חמים ורך וצבעו לי קצת את היום האפור.

*

אני מביטה בנו עכשיו, באנושות, בעולם. יש מנות גדושות של סבל וצריך המון כוחות . העבודה הטיפולית פותחת לי חלון לשכבת הקרקע השקופה שבה יש אנשים שלבד, שאין להם, וקשה להם מאוד. הרבה יותר. אני עוצרת כל יום לפני השינה להודות על מה שיש לי וזה נותן כוח. אני מודה על המשפחה הקטנה שיצרתי לי. על הידיעה שיש בעולם הזה לפחות ארבעה אנשים שבאמת אוהבים אותי (עדיין) ושאיתם אני חולקת את היומיום. על גינת הבית ששומרת עלי. על זה שטמנתי פקעת רקפות מתחת לזית הקשיש, ואני עוקבת אחריה ואיך שהיא מתפתחת כמו משוגעת כל יום עוד קצת ולא אכפת לה המגפה. על עשבי הבר של החורף שממלאים עכשיו את הגינה ואני תולשת בידיים מהאדמה הלחה, ועל זה שהפעולה הזאת גורמת לי עונג: סרפדים וחמציץ משתלט, ירבוז וכוכבית. על משפחת הינשופים שנשארת על אותם שלושה עצים ולא עוזבת גם בקור הארור הזה. על זה שבננות בשלות מתמלאות בנמשים כל כך יפים, שהצלחתי להנביט אבוקדו, שיש בעולם דבר כזה, אבוקדו, על זה שקניתי לי פיג'מה והיא כל כך רכה, על כל יום שהילדים הולכים לבית הספר, על השמש שהיתה פה השבוע, על הבית שבניתי לי למרות הכול. מטבח העץ הקטן והחלונות הגדולים, על הפוטוס הנדיב. על זה שנפל לנו העץ בגינה וקירות הבית הטוב תמכו בו והוא חי ולא מת, ונראה שאפשר לתקן. על האפשרויות שיש לי, על זה שאני תלמידה נצחית, על הזכות לטפל באחרים, על זה שעוד יש לי חלומות. כל זה לא מובן מאליו.

12 מחשבות על “הכי מבהיל שממשיכים רגיל

  1. שרון יקרה, זכית בהמון. כל כך יפה אצלך. ומשפחה. אהבי כל רגע כי זה לא מובן מאליו.
    אצלי, עשרים שנה לפניך (גיל) כבר לא נשאר מאלה. אם אפול יום אחד בבית אף אחד לא יידע. אולי שבוע. אין משפחה וילדה אחת רחוקה. החיים סיננו בני זוג, וחברים כביכול. אף אחד לא באמת יודע. וזה בסדר. זה רק החיים. לא משהו

    Liked by 1 person

    1. אוי איריס, אני מקווה שלא תפלי. פעם לא היה לי כמעט כלום ממה שיש לי היום, אני יודעת איך זה כשלבד כל כך. זו תקופה נוראית ולבד, קשה הרבה יותר. לא סתם אני מאמינה בסיפורי אגדות.

      אהבתי

      1. כל מילה שלך היא כמו קסם. גם כשהמילים קשות וכואבות. יכולת הביטוי שלך מופלאה ומעבירה הכל באופן ישיר ומדויק..ותמונת המטבח עוררה בי קנאה אני מודה. מטבח שכולו יופי ומשפחה

        Liked by 1 person

      2. תודה❤️ ממש מתרגשת לראות שאת קוראת אותי כאן. בואי אלי! נשב קצת במטבח ותוסיפי מלח לכל מה שאני מכינה, כמו פעם

        אהבתי

כאן אפשר להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s