מחשבות פרומות

הימים מהבילים מאוד, יש לילות שגם הנשימה כבדה. אני מתמתחת, משנה תנוחה, רוצה אויר אבל נושמת מים. ראיתי תמונת בית עם נוף פתוח, עם פס רחב מאוד של שמיים. אולי שם השאיפות יותר קלות, אולי זו רק הקרירות של הכחול שמתעתעת. אבל אני כאן, בתוך הנוף, עם חלון קטן בקומת הבית, שהיא העולם הגדול דרכו אני עוקבת עכשיו אחרי הנקודה החמקמקה שבה היום מתחלף בערב. איך היא משתנה כל יום, ואיך אנחנו מפסידים עוד קצת, כל יום, לחושך. זה מסוג הדברים הבלתי נראים, זה קורה לאט מאוד ובסוף כאילו פתאום, אבל אני אישה-חיה עם חושים ערים לשינויים, לאור וחושך. אני שותה אור, אוכלת אור, אני יצור של אור, קשה לי חושך.

*

כבר שנתיים שאני מסמנת קו אופק חדש. זאת התמסרות גדולה, זה קשה ומענג ומאוד תובעני, אני עושה את זה, אני כבר קרובה מאוד.

*

קיבלתי הודעה מג'ימייל שאני קרובה לסיום מכסת המקום שיש לי. אני לא מוחקת מיילים כמעט אף פעם, מעצלות. יומיים שאני יושבת ומוחקת ומוצאת. גיליתי קפסולת זמן מאוד אישית, בת חמש עשרה שנים שחיכתה להיפתח. אלפי מיילים, חלקם ג'אנק וחלק שהרעידו לי את הלב. כמו לקבל מכתבים מהעבר ובעצם, לא כמו. פיסת חיים ארוכה, אהבות, פרידות, לידות, חברות, עבודות, אכזבות, כספים, התחלות והמון תמונות. חלק ממה שמצאתי שם שכחתי שהיה, שכתבתי, שכתבו לי. אנשים שאהבתי ואהבו אותי ויצאו מחיי ואני עדיין אוהבת. אני אדם מתגעגע.

*

אם הכל יעבוד כמו שאני מתכננת, בקרוב מאוד תהיה לי חופשה של חודש וחצי. חופשה! עם הילדים בבית, אומנם, אבל בלי לימודים, מעט עבודה. זמן מתנה. הייתי נוסעת רחוק אם הייתי יכולה. אבל ילדים… וחופש גדול, וקורונה. זה זמן שמאוד יקר לי. רק שלא אתבזבז.

*

הסטודיו סגור כבר שנתיים, למעט גיחה קצרה ונעימה בסגר הראשון, אני לא נכנסת לשם בכלל. אני מצטערת על חבילות החימר המיובשות שמחכות ללישה, כלי העבודה שבחרתי בקפידה וחלק שיצרתי, המכחולים, אוסף החותמות, הכל עמד מלכת. נראה שהסממיות תפסו אחיזה הגונה והשתלטו על החלל הקטן. אני זוכרת בכל החושים את התחושה של החומר, הריח, את טבילת הידיים במים, רחש האובניים, הכלי שמחכה להתגלות מגוש הבוץ וההפתעה שבגילוי, אבל האמת היא שאני פוחדת שהגוף שלי שכח. שהתרחקתי מדי, שאני לא יודעת להיות שם יותר.

*

הנסיעה האחרונה שלי לבד היתה ללונדון. קצת לפני שהעולם נסגר. ישנתי במלון בקצה העיר, במיטה גדולה ומצעים לבנים, ארוחת בוקר עם קפה חזק מדי ועיתון מקומי. הייתי צריכה זמן לעצמי, עם עצמי ורציתי מקום מוכר. הריחות הדחוקים של הטיוב, המדרגות הנעות מחוץ לזמן, עוגת גזר מתוקה עם ציפוי לבן, פגישה עם חברה מקומית, חיבוק, שיחה דחוסה ומסעדה הודית. הייתי תיירת, הייתי עייפה מאוד וערה מאוד. לא הייתי אמא.

*

אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי, זה שם של תערוכה שמוצגת עכשיו במוזיאון תל אביב. אלפי דמויות דקיקות, בקוי רישום שחורים, ניצבות על משטח דק של חול ים. צדוק בן דוד, צילם ורשם במשך שנים אנשים שראה. את הרישומים הדפיס על מתכת שנטבלה בחומצה, כך שכל מה שמחוץ לקווים נמס. נותרה קליפה קשיחה, מצוירת, חלולה. קראתי פעם על אנשים עדינים, שהרגשות שלהם קרובים תמיד אל הקליפה. שהשריון שלהם בעולם הוא קרום פריך שנסדק לכל מגע וחשבתי על כל האנשים העדינים שאני מכירה, וכמה מלאות מחזיקה קליפה כל כך דקה. הדמויות של בן דוד שקופות, חסרות נפח. במבט מהצד הן נראות כקווים. פיקאסו אמר שכולנו יודעים שאמנות היא שקר שגורם לנו להכיר באמת, לפחות באמת הניתנת להבנתנו. בן דוד אומן ענק, הוא מרמה, לוקח חומר ומרוקן אותו עד לקווי המתאר, עד לשידרה, ומראה לנו אותנו, כמה שקופים, שבריריים.

*

אני ממשיכה לכתוב בבוקר המחר, יש ציפורים שמצייצות לתוך הבית, צילצול זר של מעלית רחוקה, הרחוב שקט מאוד. אילמלא הציפורים היתה כמעט דממה. כתבתי אתמול על החושך, על דלת הסטודיו הסגורה, פתאום אני חושבת, אם אפתח את הדלת יכנס עוד אור.

4 מחשבות על “מחשבות פרומות

  1. קו האופק מעניין… בהצלחה.

    בתאריך יום א׳, 18 ביולי 2021, 10:00, מאת WordPress.com ‏:

    > sharon posted: " הימים מהבילים מאוד, יש לילות שגם הנשימה כבדה. אני מתמתחת, > משנה תנוחה, רוצה אויר אבל נושמת מים. ראיתי תמונת בית עם נוף פתוח, עם פס רחב > מאוד של שמיים. אולי שם השאיפות יותר קלות, אולי זו רק הקרירות של הכחול > שמתעתעת. אבל אני כאן, בתוך הנוף, עם חלון קטן " >

    אהבתי

כאן אפשר להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s