פוסט קורונה ומלחמה

*
ראשון בבוקר. הגוף שלי עוד נושא בתוכו את טלטלת המעברים החדים. בחוץ נראה שכולם חזרו לתפקד. כאילו לא היו פה סגרים ומלחמות ובידודים וטילים. גם אני נראית כאילו שדילגתי בחן על כל העניינים. עובדת, לומדת, מטיילת, עושה כל מה שצריך. אבל הגב שלי כואב כבר כמה ימים. מה שנושא אותי מקרטע, רוצה לנוח. ואני לא נחה כי איך אפשר לנוח כשהעולם לא נח איתי? יש לי חלומות כבדים בלילה ואני קמה מהם עייפה כמו אלף שנים. כמו אלף שנים. בבקרים אני מתקלפת בקושי לא מוכר מהמיטה. מעירה, מכינה, מארגנת, מנקה, מסדרת, מכילה, מחבקת, מקשיבה, מזכירה, מקפלת, מסרקת וקולעת נשיקות לתוך הצמות המתארכות של בנותיי, מנופפת לשלום ועוברת לצרכי הבית, לעבודה, ללימודים. ההכרה שקועקעה בי בכל פעם שנותק ממני חבל הטבור, מקבלת תוקף יומיומי. אני אמא. ידי טבולות עמוק מאוד בתוך החיים. כשאני עוצרת אני ישנה. ובשינה החלומות. ושוב גלגל העייפות מסתובב ואני חגה בתוכו. לא חסרות לי שעות שינה. זה גודש האירועים.


*
בתקופת הסגרים, בכל יום הייתי יוצאת לשדות הסמוכים לבית. בין השבילים עד גדת הנחל. את כל עונות השנה אפשר להרגיש כשיושבים באותה הפינה על אותו גדם עץ. אפשר לחוש את דופק העולם הרגיל ולפעום איתו. להרגיש שמשהו בכל זאת רגיל, שיש סדר אחר שלא כפוף להחלטות של אנשים. אחרי הרבה ימים, הלכתי שוב אתמול. כבר אין מקומות סודיים אחרי הקורונה. מישהו הניח שם שלט. הצמחייה מאוד גבהה ויש סימון על העץ. יש עדיין מים מפכים אבל זו תחילת העונה החמה ואני מודה על הזרם שעוד ישנו ומשמיע את קולו הנחלש של הנחל . את השיבולים השמנמנות החליפה פריחה עזה של סולנום סגול. לא ראיתי כזאת פריחה כאן מעולם. אז עצרתי וצלמתי. שיחי הצבר פורחים ונראים כמו כפות ענקיות. אני מודה על האפשרות לפסוע כמה צעדים מהבית ולהיות בתוך הטבע. אני גרה בעיר אבל מעולם לא הייתי, וכבר לא אהיה עירונית.

*
הנסיבות המחרידות הובילו לכך ששוב נצרכנו לשיחה עם המתבגרת על הטרדות/ תקיפות מיניות. בכל פעם זה מתקרב אלינו יותר ויותר. לפני כמה חודשים, התגלה פדופיל בבית הספר של הקטנה ועכשיו, גם מורה נערץ בחטיבה סמוכה, התגלה כטורף. התלבטנו איך מסבירים לה את הדברים האלה מבלי לטעת בה פחד מהמיניות שלה וממין ומבנים (מגברים בינתיים, אולי כדאי לה קצת לפחד), היא רק בת שתיים עשרה. איך עושים את זה מבלי לקלקל את החוויות הקסומות והתגליות שגיל ההתבגרות מביא איתו על הגוף ויחסים. איך מלמדים אותה לשמור על עצמה ועדיין לשמור על החופש שלה? חשבנו, דיברנו בינינו ובסוף יצאה שיחה של שתינו במקרה, ספונטנית, נעימה, טובה, לא מפחידה. כזאת שיש בה מסר של השלמה שככה זה העולם וצריך ללמוד להתנהל בתוכו גם כשהוא ככה. אני מצטערת על העולם הזה. מצטערת על הילדים של עכשיו שיש להם טלפונים ניידים ורשתות חברתיות. זה כמו לגור לבד בבית בלי דלת שכל כך קל לחדור לתוכו. ולפגוע. הן לא בשלות. הן לא מבינות את מלוא המשמעות. הן מחפשות את החיזוק והמחמאה וזה מאוד מבלבל. טרף קל. בעולם מקביל לשלה, אני בעצמי חווה הטרדות על בסיס קבוע. גברים ששולחים הודעות והצעות. חלק מרומזות, חלק ממש יודעים לנסח יפה הצעות לזיונים וחיבוקים ונישוקים. תמיד מתחילים נחמד ואז יוצאת המפלצת. אבל אני כבר לא ילדה. אני יודעת איפה המפתח של הדלת, ואם צריך גם את הדרך למשטרה. צר לי גם על הגברים הטובים שכך נראה המין הגברי. יש כל כך הרבה חלאות בינינו ממש. בינינו ממש. זאבים בעור כבשה. אני ממש מתאפקת שלא לכתוב שמות.

*
בכל זאת, השבוע רק התחיל ובא לי לסיים בטוב, ועונת האבטיחים המתוקים התחילה. יש ריח טעים של אבטיח ורוח קלה של תחילת קיץ בחלון. זה כל כך טוב שזה מרגיש כמו מלכודת. חם בגוף וקר בפה. כל החלונות פתוחים. אני אוהבת.

כתבה: סירקה טורקה

הַיּוֹם מָעַדְתִּי עַל עָנָף וְהַשְּׁבִיל, נַהֲרוֹ שֶׁל הַיַּעַר,

הִכָּה אוֹתִי בְּאֶגְרוֹף טְחָב, הַיְשֵׁר בְּלִבִּי.

הִתְנַשַּׁפְתִּי שָׁם רֶגַע.

הַחַיָּה תָּמִיד שְׂמֵחָה כְּשֶׁהִיא פּוֹגֶשֶׁת אֹכֶל,

הִיא שָׁרָה עַל כָּךְ גַּם אַחֲרֵי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת.

אוֹמְרִים שֶׁיֵשׁ לִי עֵינֵי בַּז וְנָמֵר:

הִלָּה צְהֻבָּה מִסָּבִיב לָאִישׁוֹן.

אֲנִי כְּחֻלַּת עַיִן בְּדִיּוּק כְּמוֹ דַּרְדַּר כָּחֹל

מַמָּשׁ מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים.

בַּשֶּׁלֶג אֲנִי יְרֻקָּה וְחוּמָה, תָּמִיד בְּצֶבַע הָאֲדָמָה.

פְּעָמִים רַבּוֹת נִסְּתָה יָד גְּדוֹלָה

לִמְחוֹת וְלִמְחֹק אוֹתִי

כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים לְדִמְעָה מְיֻתֶּרֶת

בִּקְצֵה הַמִּמְחָטָה.

הִיא נִסְּתָה בִּרְצִינוּת.

אֲבָל תָּמִיד הֵשַׁבְתִּי מִלְחָמָה שַׁעְרָה

כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לִחְיוֹת

יְרֻקָּה כָּזֹאת, חוּמָה כָּזֹאת,

בַּיַּעַר בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הַיַּעַר, עַל הָאֲדָמָה בְּצֶבַע הָאֲדָמָה.

לֶחָבִיב אֲנִי חֲבִיבָה, אִי אֶפְשָׁר לְרַמּוֹת אוֹתִי,

לַחַיָּה אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בָּעֵינַיִם, וְאַלְפֵי שָׁנִים מְדַבְּרוֹת

בְּלִי הֶגֶה.

אָכֵן, אֲנִי עֲיֵפָה, זְקֵנָה מַמָּשׁ כְּמוֹ אֶלֶף שָׁנִים,

אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי כֹּה מוּכָנָה לְהֵאָבֵק כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מוּכָנָה עַכְשָׁו.בְּלִבִּי נוֹצָה אוֹ שֵׁן טוֹרֶפֶת.

מוּכָנָה לְלַטֵּף אוֹ לְהַכּוֹת.

בְּלִי לְהַסֵּס, מַהֵר.

לְבַד וְעַכְשָׁו.

4 מחשבות על “פוסט קורונה ומלחמה

  1. שבוע טוב
    הצילומים משגעים. הפריחה כל כך יפה.
    וזה עוד יותר מדגיש את הפער בין התוכן הקשה והמפחיד, אל מול יופיו העוצמתי והשקט של הטבע.
    גם לי יש ילדים בגיל הזה. ואני מתחבר מאוד לדילמות שהעלית.
    אני שמח שחזרת לכתוב.
    זה עושה לי טוב לקרוא אותך.

    אהבתי

כאן אפשר להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s