למה לא נאמר את האמת?

עוד לא התחיל הבוקר והילד שלי מוטרד אם לשקר למורה או לספר את האמת ולהתמודד עם התגובה. אין לי שום כוח לשיחה הזאת בעיתוי הזה. לשמחתי, הוא מדבר יופי עם עצמו, שואל ומשיב ובסוף מחליט לומר את האמת. הקפה העייף הכהה נמהל בגאווה מתוקה.

קמתי כבדה וכועסת. לפני כמה ימים קיבלתי משוב כתוב על עבודה משמעותית, כזה שמנוסח היטב, מנומק, מעניין, שיש בו נקודות חדשות למחשבה. זה נראה היה שהיא ישבה בכובד ראש. ממש שקלה את המילים שכתבתי והגיבה להן. כבר כמה ימים שאני מגלגלת בראש דברים שכתבה והופכת בהם. אתמול בלילה כשחיפשתי חומרים להמשך הכתיבה, נתקלתי במשוב "שלי" סתם באיזה אתר. מה שכתבה לי התגלה כ'קופי-פייסט' מאיזה בלוג של פסיכואנליטיקאית, ולא טרחה לציין שאלה בכלל לא המילים והמחשבות שלה. הכל היה מנוסח באני חושבת ש.. אני חושבת ש.. זה אפילו לא היה מאמר אקדמי, סתם העתקה ממישהי לא מוכרת שמנסה לקדם את קליניקת עסקי הנפשות שלה. הרגשתי מרומה. נעלבתי. אני מנסה להבין את העלבון הזה. ממה נעלבתי? מזה שזילזלה ולא טרחה להתעמק בעבודה המאומצת שלי ובאמת להגיב? מזה שקניתי את מצג השווא? שהאמנתי לה?

יש בי קוצר רוח לזיוף מאז שאני ילדה. זה רק הולך ומחריף. אני מזהה צרימות ברגע. זה נכון ביחסים ובאומנות, בכתיבה, באהבה ובריח. אני סולדת מצבועים ומלקקנים כרוניים, מזייפני רגש ואורגזמות. למה זה טוב? אני לא מתכוונת לשקרים קטנים שלא מזיקים. אף פעם לא הייתי חזקה בפוליטיקה ארגונית, אני יודעת יופי לייעץ לאחרים על איך עושים את זה נכון, אבל לא ליישם על עצמי. כשניסיתי לזייף זה תמיד יצא עקום. העיפו אותי מכל מיני מקומות, נענשתי, עמדתי כל כך הרבה פעמים במסדרי לילה ליד המיטה עם האפוד והנשק, כשכולם כבר שכבו במיטה ואמרו לילה טוב. כל הצה"ל הזה סיפק כל כך הרבה סיטואציות לא סבירות ומגוחכות, לא פעם פשוט צחקתי ונענשתי בהשלמה. עם השנים למדתי לגלות קצת יותר "בגרות" אבל זה ממש עולה לי במאמץ. אני לא יכולה לסבול אנשים טהרנים, "מוארים" מטעם עצמם, חרטטנים, יותר מדי נקיים, יותר מדי שמחים, יותר מדי לבושים, יותר מדי צודקים, בלי צלקות, בלי קמטים, בלי ריח גוף, בלי איזו אשמה טובה, בלי. אני מאבדת עניין. אוף, אני כועסת ממש.

הזמנה/ מאיה ויינברג

לָמָּה לֹא נֹאמַר אֶת הָאֱמֶת?

אֵיזוֹ חֲוָיָה מְשַׁחְרֶרֶת תִּהְיֶה לוֹמַר רַק אֱמֶת

לֹא מַעֲלִיבָה כְּלָל כִּי מָה טוֹב יוֹתֵר, זַךְ יוֹתֵר, נָקִי יוֹתֵר מִן הָאֱמֶת?

נְסַפֵּר כַּמָּה מְאוּסִים אֲנַחְנוּ עַל עַצְמֵנוּ, כַּמָּה מָאוּס הַחַג הַזֶּה, זִיּוּף הַחֲגִיגָה

נְסַפֵּר עַל הַטְּחוֹרִים, הַצִּיצִים הָרֵיקִים, חֲלוֹמוֹת הַבִּעוּתִים, הֵחָלְשׁוּת הַזִּקְפָּה

נוֹדֶה בַּעֲלִיבוּתֵנוּ, נִתְעַטֵּף בָּהּ כְּמוֹ בְּדֶגֶל

כְּבָר הָיִינוּ מְפֹאָרִים, אַמִּיצִים, צְעִירִים כָּעֵת אֲנַחְנוּ

בְּלוּיִים מֵרֹב רֶגֶשׁ, מֵרֹב חֶמְלָה, מֵרֹב אַשְׁמָה

נִמְצָא עַצְמֵנוּ רוֹפְסִים בַּמִּטָּה, צוֹחֲקִים מִזּוּטוֹת, מִתּוֹךְ הַהֲבָנָה הַמִּתְקַיֶּמֶת בֵּינֵינוּ

מְלַטְּפִים אֵבָרִים לֹא צְעִירִים, מְלֵאֵי רָצוֹן וְכַוָּנָה טוֹבָה

לֹא נוֹכִיחַ לְאַף אֶחָד, לְמִי בִּכְלָל אִכְפַּת וְכָל דָּבָר כִּמְעַט יְשַׁנֶּה מְאוּמָה

אֵיזוֹ הַקַּלָּה, לִהְיוֹת חַסְרֵי חֲשִׁיבוּת, חַסְרֵי מַשְׁמָעוּת, חַסְרֵי אַחְרָיוּת בְּשֶׁל כָּךְ

נִתְעַטֵּף בָּרֶגַע הַזֶּה, נַעֲזֹר זֶה לְזֶה וְזוֹ לְזוֹ וְזֶה לְזוֹ כִּי רַק כָּךְ נוּכַל לְהַמְשִׁיךְ עוֹד הָלְאָה

נִהְיֶה טוֹבִים, נִהְיֶה נְדִיבִים, בְּלִי חֲפָצִים חַדִּים, בְּלִי צִינִיּוּת לִשְׁמָהּ

נָבוֹא גְּלוּיִים עַל חֻלְשָׁתֵנוּ, יֵשׁ לָנוּ דַּי כֹּחַ לְהוֹדוֹת בָּהּ וְהִיא

הֲרֵי מוֹשֶׁלֶת בַּנּוּ

נֹאמַר אֶת הָאֱמֶת, הַגּוּף הַזֶּה שֶׁרָקַד וְעָבַד וְיָלַד וְיָלַד וְיָלַד וְסָחַב

שָׁבוּר עַכְשָׁו וּמְקַוֶּה לְהַחְלָמָה

הַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ שֶׁגָּדְלָה וּפָקְעָה וְשָׁבָה אֶל הַחַיִּים בִּתְפָרִים גַּסִּים, שֶׁדּוֹלֶפֶת

מֵאָז וּמְשׁוֹרֶרֶת אֶת סִפּוּרָהּ

נֹאמַר אֶת הָאֱמֶת, כַּמָּה בָּרֵי מָוֶת אֲנַחְנוּ, כַּמָּה זְקוּקִים לַאֲהוּבֵינוּ, לַחֲבֵרֵינוּ, לְמִשְׁפַּחְתֵּנוּ הַפְּגִיעָה

נֹאמַר אֶת הָאֱמֶת, שֶׁמַרְגִּישִׁים כָּךְ אוֹ כָּךְ בְּכָל זִיּוּף, בְּכָל מַאֲמָץ יֶתֶר, בְּכָל צְרִימָה

נֹאמַר אֶת הָאֱמֶת, כַּאֲשֶׁר יָגֹרְנוּ בָּא לָנוּ וְכָעֵת אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מָה הָלְאָה

לֹא נוּכַל לְהַבְטִיחַ דָּבָר, רַק לְיַחֵל

לֹא נוּכַל לָתֵת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת לִבֵּנוּ

לָכֵן נִבְכֶּה אֶת הָאֱמֶת וְנִצְחַק אוֹתָהּ, נַחְגֹּג אוֹתָהּ וְנִתְבַּיֵּשׁ

נוֹדֶה עַל מָה שֶׁיֵּשׁ, הַמְּעַט הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ

וְגַם הוּא לָרֹב לֹא מִי יוֹדֵעַ מָה.

איכשהו, נהייתי מ"מ טירונים, וזה לכשעצמו, ממש מצחיק


6 מחשבות על “למה לא נאמר את האמת?

  1. היי.
    אני קורא כבר יומיים את הפוסטים שאת העלת.
    את כשרונית, שמונה, מצחיקה, מלטפת, שורטת.
    בקיצור, מנעד שלם של תחושות מקיפות אותי בכל פוסט פוסט.
    תודה לך.
    תמשיכי לכתוב

    אהבתי

  2. זה מקומם אותך בגלל שהאותנטיות טבועה עמוק בתוכך. וזה כשלעצמו דבר נהדר, כלומר בעיני מי שרואה באותנטיות ערך אמיתי ולא סתם מילה מתייפייפת. הכעס יעבור ויתפוגג, שרון האותנטית שאת תישאר.

    אהבתי

    1. תודה על המילים הטובות❤ זו עבודת גמר של התואר בטיפול. שמתי שם את הלב שלי ושל אחד המטופלים בצורה הכי חשופה ומאוד נעלבתי. עכשיו כועסת וכן… גם זה יעבור

      אהבתי

כאן אפשר להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s