רסיסי לילה ומחשבות לתוך השבת

*
בלילה שמעתי להקת עגורים חולפת מעל הבית. קריאות עמוקות, קולניות של חבורה. אני מתגעגעת להצטופפויות, לשבת באולם הרצאות מלא, לעמוד בהופעות עם זרים, לחבק בלי לחשוב, לשיר ביחד. כל כך קרובה כבר לסף השבירה.
*
בחמש העיר אותי הרעם הראשון. הצלחתי להירדם שוב אבל החלומות התנפלו עלי. רעים. אני קופצת לתוך נהר רחב, דגי טרף שחורים רודפים בתוך המים, ידעתי שהם שם, ראיתי ובכל זאת קפצתי. הדרך היחידה לצאת ליבשה היא לרדת בסולמות תלולים וגבוהים. יש לי פחד מוות מסולמות גבוהים ואני פוחדת עד לקצה גבול הסיבולת. קמה, מושכת את העט כמו חבל הצלה וכותבת: מודה. אני. לפניך. שהחזרת. בי. נשמתי. בחמלה, בחמלה רבה.
*
נתקעתי השבוע מאחורי משאית זבל.  זה היה רחוב ארוך ואני ממילא הקדמתי מאוד לפגישה ברחוב ליד. לא היה לי משהו אחר לעשות אז התבוננתי בפועלים החרוצים ואיך המשאית פוערת לסתות ענק מזוהמות ובולעת הכול. חשבתי שזה בטח לא היה חלום של אף אחד מהם לגדול ולעבוד בפינוי זבל. פירקתי את הפעולה החוזרת שלהם לפעולות קטנות ומייאשות. המשאית עוצרת, מישהו בסיבוב הקודם כבר הוציא את הפחים החוצה. הם קופצים לכביש, גוררים את הפח, מניפים, מחזירים את הפח למקום, עובדים במרץ ועוברים לבית הבא ושוב קופצים, גוררים, מניפים, מחזירים. ואז שמתי לב שבין כל השקיות הזבות, הלקפוץ ולגרור יש רגע אחד מובחן ושונה. הרגע בו הם קופצים בחזרה אל הרמפה, אוחזים בדופן המשאית המעכלת והמשאית ממשיכה ונוסעת. באותו רגע יחיד הם לא נדרשים לעשות או להיות שום דבר, הרוח הקרה נוגעת בפנים וקרני השמש מבהירות את העיניים. הם נראו לי צעירים וזקופים כמו שני מלחים יפים על חרטום אונייה מפוארת. מישירים מבט קדימה, נהנים. רציתי לעמוד לרגע איתם, להישיר מבט גם ואולי להצליח לראות את מה שקשה לי לראות חודשים ארוכים. שהספינה הזאת שטה קדימה, שאנחנו לא תקועים ושאם מרימים את הראש אפשר לראות את האופק ואולי קצה דקיק של חוף מבטחים.
*
לפני כמה שבועות במדבר יהודה, רגע לפני שהשמש ירדה לתוך ערפל ההרים ראיתי שני זאבים יורדים מגבעות החוואר עד לכביש. עד אלינו. עצרנו את האוטו והבטנו בהם והם בנו במשך דקה ארוכה. סקרנות של מפגש בין בעלי חיים. כל יום אני חושבת על המפגש הזה ולא מאמינה. ראיתי זאבים והם ראו אותי.
*
שיחה מקרית הבוקר עם חבר גילתה שהם מתגרשים. המילה הזאת על כל הטיותיה נשמעת לי רעה. להתגרש. גרוש, גרושה. גם המילים להתחתן וחתונה לא אהובות עלי וגם לא נשוי ונשואה. אני לא מוצאת במילים האלה יופי וגם לא משהו מהמהות של הדברים עצמם. בכל זאת, החיים, ומצאתי את עצמי עוברת בתחנות האלה של המילים הלא יפות ועושה מעשים לא יפים ודווקא אז כשהייתי הכי יפה.
*
חברה בזוגיות טובה ורבת שנים אמרה לי פעם שרק הידיעה שלא תהיה לה יותר התחלה, נגיעה ראשונה בשפתיים של גבר אחר, מצערת אותה. שזה ויתור עצום. היא כנראה אמרה את זה בתגובה לסיפורים שלי, שהייתי בעיצומה של התאהבות פתאומית שהייתה סוחפת ורטובה והכי רכה אבל הכול היה בה יותר מדי עד ששנינו טבענו, עד שנגמר האוויר; כמו שבר ענן. 
*
בקרוב ניטע עצים חדשים. אני רוצה להתפרדס בתפוזים ופומלות וגם אבוקדו. לנטוע עצים זו התחלה חדשה, זה לשתול תקווה והבטחה. אני רוצה כבר להחליק על הגזעים החדשים עם היד בעיניים עצומות וחולמות כמו להניע גלגלי תפילה טיבטים.

🖤

הַמַּבָּט הַמּוּרָם לְמַעְלָה לִרְאוֹת אִם עֲנָנִים

מָה הוּא עוֹבֵר בְּדַרְכּוֹ, קִירוֹת, מִרְפָּסוֹת

כְּבִיסָת כְּמִיהָה תְּלוּיָה לְיִבּוּשׁ, חַלּוֹנוֹת, גַּגּוֹת גַּעְגּוּעִים,

שָׁמַיִם, הַיָּד הַפְּרוּשָׂה הַמּוּשֶׁטֶת לִבְדֹּק אִם

טִפּוֹת גֶּשֶׁם, הִיא הַיָּד הַתְּמִימָה בְּיוֹתֵר,

הִיא הַמַּאֲמִינָה בְּיוֹתֵר, הִיא הַמִּתְפַּלֶּלֶת

יוֹתֵר מִכָּל מִתְפַּלְּלֵי בָּתֵּי הַתְּפִלָּה.

יהודה עמיחי

4 מחשבות על “רסיסי לילה ומחשבות לתוך השבת

כאן אפשר להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s