אַתְּ רַק צְרִיכָה

מעניין כמה ימים זה עוד יקח. אני צונחת חופשית. כל כך מהר אני מתרגלת לשקט, לנימוס בסיסי, למרחבים הפתוחים, לנהיגה הלא מאומצת. האור נדמה לי חזק. פעמיים הושטתי את היד לכבות את האור במקלחת אבל זה היה אור השמש. אני נוסעת על גשרים ומביטה ימינה ושמאלה לספוג את יופיים של הנהרות ואין נהרות. החזרה כמו חבטה לאספלט רותח. תחושה חזקה של איבוד כיוון כללי, דהירה לתהום עם נהג שיכור מכוח ואנחנו במושבי הנוסעים. בשדה התעופה בדרך חזרה שמעתי שיחת מבוגרים בערך בגיל של הוריי. תחרות לא סמויה על הנפקת אזרחות זרה לילדיהם. "שלנו כבר אזרחים רומנים , רק מחכים לדרכונים". "אנחנו הגשנו בקשה לפורטוגל" ו"לשלנו כבר יש מזמן אזרחות צרפתית". אני מאמינה שרובם ככולם אזרחים טובים, שהם וילדיהם שירתו בצבא, שהם משלמי מיסים ושהיו רוצים לראות את נכדיהם גדלים לצידם אבל ככה זה נראה עכשיו במדינת הרק יהודים.
בחורף האחרון ראיתי פרח כחול יפה בוקע מאחת המדרכות ברחוב ולקחתי אלי מבלי לדעת מיהו. שתלתי ישר באדמה ותוך זמן קצר הוא הכפיל ושילש את גודלו. מישהו אמר לי ששמו של הצמח – היהודי הנודד ושמהר מאוד יפזר את זרעיו וישתלט על כל חלקה בגינה עד שלא אוכל להיפטר ממנו בלי חומרים כימיים. כל כך יפה וכחול ומוצלח הוא היה, עם אבקנים שלוחים צהובים ובכל זאת, מבלי לחשוב הרבה עקרתי אותו על שורשיו והשלכתי אותו לערימת הגזם. כאלה יהודים נודדים אנחנו.
אבל הפעם נדדתי רק קצת. למקום כחול וירוק ולבן ושחור וטורקיז מלא שדות תורמוסים סגולים. מנות גדושות של יופי שנמהל בעוד יופי עד שבכל לילה עצמתי עיניים ושלא כהרגלי, מייד נרדמתי. העיניים דרשו הפסקה ובלילה לא חלמתי חלומות. לקחתי איתי מצלמה טובה וכמעט שלא הוצאתי אותה מהתיק. רציתי להרגיש אותי קלה. לשאת רק את הגוף המתחמם מתחת לשכבות הבגדים ואת המראות. להיות הדבר עצמו שבהמולת חיי הבית מתעמעם. למצוא שוב איך זה להיות במצב טיילת רחוק מבסיס האם (אלוהים! אני בסיס האם, איך אצליח?). והצלחתי. שוב ושוב הסרתי את הבגדים תחת כיפת השמיים כדי להיכנס למעיינות חמים שנובעים בין הרים געשיים ושבילים זרים. בכל פעם שיצאתי מהמים לעמוד תחת הגשם התרווח בי השקט. לא הרגשתי את הקור. הרגשתי חיה. כמו שמספרים פותרים את בעיותיהם במספרים. ככה פשוט. התשובה נמצאה בגוף השאלה. בגוף שלי. אני לומדת לאט.

אווזי בר/ מרי אוליבר תרגום: דורית וייסמן

אֵינֵךְ צְרִיכָה לִהְיוֹת טוֹבָה.

אֵינֵךְ צְרִיכָה לָלֶכֶת עַל בִּרְכַּיִךְ

מֵאָה מִילִין בַּמִּדְבָּר, מִתְחָרֶטֶת.

אַתְּ רַק צְרִיכָה לָתֵת לַחַיָּה הָרַכָּה שֶׁל גּוּפֵךְ

לֶאֱהֹב מַה שֶּׁהִיא אוֹהֶבֶת.

סַפְּרִי לִי עַל יֵאוּשֵׁךְ, וַאֲנִי אֲסַפֵּר לָךְ עַל שֶלִי

בֵּינְתַיִם הַחַיִּים מַמְשִׁיכִים.

בֵּינְתַיִם הַשֶּׁמֶשׁ וַחֲלוּקֵי הַגֶּשֶׁם הַצַחִים

נָעִים לְאֹרֶךְ הַנּוֹפִים,

מֵעַל הַמִּישׁוֹרִים וְהָעֵצִים הָעֲמֻקִּים,

הֶהָרִים וְהַנְּהָרוֹת.

בֵּינְתַיִם אַוְזֵי הַבָּר, גָּבוֹהָ בָּאֲוִיר הַכָּחֹל הַנָּקִי

חוֹזְרִים שׁוּב הַבַּיְתָה.

מִי שֶׁלֹּא תִּהְיִי, לֹא חָשׁוּב כַּמָּה בּוֹדֵדָה

הָעוֹלָם מַצִּיעַ עַצְמוֹ לְדִמְיוֹנֵךְ,

קוֹרֵא לָךְ כְּמוֹ אַוְזֵי הַבָּר, צוֹרְמָנִי וְנִלְהָב –

מוֹדִיעַ עַל מְקוֹמֵךְ שׁוּב וָשוּב,

בְּמִשְפַּחַת הַדְּבָרִים.

 

 

חוף שחור, איסלנד

 

 

 

 

2 מחשבות על “אַתְּ רַק צְרִיכָה

כאן אפשר להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s