אוצר מילים

העמוד הזה הוא תיבת אוצר.

לכאן אני אוספת מילים יקרות, שאני לא רוצה לתת להן לברוח.

פנינה/ גיורא פישר

 
כְּמוֹ גַּרְגֵּר חוֹל
שֶׁנִקְלַע בְּצִדְפָּה אֲנַחְנוּ
מֻתְקָפִים, מִתְכַּסִּים
בְּפֶצַע עַל פֶּצַע
גֶּלֶד עַל גֶּלֶד
 
גַּם אִם נַּבְהִיק כִּפְנִינָה
נַרְהִיב בְּיָפְיֵנוּ
נִהְיֶה לְחֶמְדַּת אֲחֵרִים,
עֲדַיִן יִשְׁתַּקְפוּ
מִגַּלֵּי הָאוֹקְיָנוֹס
צִדְפָּה מְבֹהֶלֶת
וְגַרְגֵּר חוֹל

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים/ רבקה מרים

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים

אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם

וְאֶת הָאֲדָמָה שֶׁרוֹצָה בָּם לָגַעַת.

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים

חוּטִים מְתוּחִים בֵּינֵיהֶם

בֵּין הַשָּׁמַיִם שֶׁבְּעֶצֶם אֵינָם

וּבֵין הָאֲדָמָה הַמְּשַׁוַּעַת.

וְאֶת הָאָדָם הוּא יָצַר

שֶׁהָאִישׁ הוּא תּפִלָה וְהוּא חוּט

נוֹגֵעַ בְּמַה שֶׁאֵינֶנוּ

בְּמַגָּע שֶׁל רֹךְ וְדַקּוּת.

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ/ יונה וולך

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ

הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ

הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה

מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית

הַבְּרִיאָה

בְּרָא אֶת עַצְמְךָ

זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר

הַיָּחִיד

שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא

כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ

גַּלֵּה אוֹתוֹ

הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה

הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ

כְּעַל שִׁעוּר רַע

עַל מַה שֶׁהָיָה

כְּעַל עֹנֶשׁ

הַרְחָקָה

עֲמִידָה בַּפִּנָּה

נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן

תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא

כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

יָדַיִם / שרון לנדא

אֲנִי רוֹצָה יָדַיִם, אַתְּ אוֹמֶרֶת.

הַיָּדַיִם שֶׁלִּי רוֹצוֹת אוֹתָךְ, אֲנִי עוֹנָה

וְאוֹסֶפֶת אוֹתָךְ אֵלַי.

שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר קִילוֹגְרָם שֶׁל אַהֲבָה

בֵּינְתַיִם.

אַתְּ מַנִּיחָה רֹאשׁ עַל כָּתֵף וּפוֹרֶשֶׂת אֶצְבָּעוֹת

לְתוֹךְ אֶצְבְּעוֹתַי.

פִּתְאוֹם עָשִׂית עִגּוּל, אֶצְבַּע וַאֲגוּדָל.

עָשִׂיתִי גַּם אֲנִי.

אֶצְבַּע, אֲגוּדָל, לְתוֹךְ הָעִגּוּל שֶׁלָּךְ.

תִּרְאִי אוֹתָנוּ

קְטַנָּה,

אֲנַחְנוּ אֵינְסוֹף.

שתיקה/ אלי אליהו

אוּלַי אַנִּיחַ לַדְּבָרִים לְדַבֵּר

בְּשֵׁם עַצְמָם. לַלַּיְלָה לְהַפְלִיג

בְּשִׁבְחֵי הַכּוֹכָבִים, לַגּוּף

לְסַפֵּר עַל נִפְלָאוֹת

הַבָּשָׂר.

וְאוּלַי

בְּכָל זֹאת

אֹמַר שֶׁמִּחוּץ

לַחַלּוֹן יָרֵחַ חִוֵּר

מְפַרְפֵּר בִּבְאֵר הָאוֹר

שֶׁכָּרָה לְעַצְמוֹ

מִבְּלִי דַּעַת.

עיר ובהלות/ אלי אליהו

וְלוּ לְלַיְלָה אֶחָד

דָּבָר לֹא תִּזְכְּרִי מֵהַלַּיְלָה הזֶּה.

לֹא אֶת עֲרִיסַת זְרוֹעוֹתַי

שֶׁנָּשְׂאָה אוֹתָךְ, כְּפִי

שֶׁהַקּוֹל נוֹשֵׂא אֶת הַהֵד,

לֹא אֶת הָעַקְשָׁנוּת

הָאִלֶּמֶת שֶׁל רַגְלַי שֶׁצָּעֲדוּ

עַל פְּנֵי הַחֶדֶר בִּדְבֵקוּת

שֶׁל מִתְאַבֵּד, לֹא אֶת אוֹר הַמְּנוֹרָה

שֶׁנָּח עַל פָּנַיִךְ, וְלֹא אֶת לַחֲשֵׁי

הָאַהֲבָה שֶׁפִּנַּקְתִּי בְּאָזְנַיִךְ

עַד שֶׁנִּרְגַּעְתְּ וְנִרְדַּמְתְּ.

דָּבָר לֹא תִּזְכְּרִי מִכָּל זֶה.

אֲבָל מִכָּאן וְלִשְׁאֵרִית

חַיַּיִךְ, תְּבַקְּשִׁי

נֶפֶשׁ אַחַת

בָּעוֹלָם שֶׁתִּדְבַּק בָּךְ,

כְּפִי שֶׁאֲנִי.

וְלוּ לְלַיְלָה אֶחָד.

מחר/ שרון לנדא

מָחָר אֵלֵךְ אֶל הַיָּם

אוּלַי אֶמְצָא קוֹנְכִיָּה לְבָנָה

שֶׁתָּשִׁיט בְּתוֹכִי לִוְיְתָנִים

כְּחֻלִּים.

אֲנִי אֶהְיֶה עַל הַחוֹף

זְקוּפָה וּבְהִירָה

וְאֶצְפֶּה אֶל הָאֹפֶק הַמִּתְעַגֵּל

כְּשֶׁהָרְאִיָּה נִפְרֶשֶׂת.

אָז אָבִין בְּגוּפִי אֵיךְ הָעוֹלָם

עָשׂוּי כְּכַדּוּר

וְהַיָּם כִּקְעָרָה

וּבְתוֹכָהּ

תַּפּוּז דם.

ובכל ירח /איריס אליה-כהן

וּבְכָל יָרֵחַ צֵל חַמָּה,

וּבְכָל מִדְרוֹן תְּבוּסַת הַמִּישׁוֹרִים

וְהֶהָרִים וּבְכָל שָׂדֶה עֵדוּת לַחֹרֶף שֶׁנָּסוֹג,

וּבְכָל פַּרְפַּר חֶלְקַת אֲוִיר שֶׁנִּכְנְעָה

לִרְהִיטוּת כְּנָפָיו וּבְכָל עֲצֵי הַגַּן נִפְסָד הַפְּרִי

וּבְכָל תַּמּוּז וְאָב נִטָּשׁ הַחֹם

וּבְכָל הַחֲדָרִים נִרְפָּה הַקִּיר

מוּלִי וּבְכָל הַגּוּף נִגַּף הַגַּעְגּוּעַ

וּבְכָל הַלֵּב שֶׁלִּי

גִּדּוּל מַמְאִיר שֶׁל אַהֲבָה.

כל עוד נפשי/ אלי אליהו

בּוֹאִי נַפְשִׁי (טְרֶמְפִּיסְטִית תְּמִימָה

שֶׁאָסַף הַגּוּף), בּוֹאִי נֵצֵא לַמַּסָּע שֶׁמִּמֶּנּוּ

לֹא נָשׁוּב. הַרְחֵק מִבַּיִת, מִיִּשּׁוּב, מֵהָאָדָם

הַסָּבִיר. נִתְפַּתֵּל בַּכְּבִישׁ הַנִּכְרָךְ כְּנָחָשׁ

סְבִיב גְּרוֹנָהּ הַנִּשְׁנָק שֶׁל הָעִיר. נַחְלֹף

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַמְּזֻפֶּתֶת. עַל פְּנֵי דְּרָכִים

סוּגוֹת בְּבִנְיָנִים. עַד שֶׁיַּכְחִילוּ הַחַלּוֹנוֹת

מֵרֹב יָם, עַד שֶׁתִּשְׁפֹּךְ הַשֶּׁמֶשׁ חַמָּתָהּ

עַל הָאֲבָנִים, עַד שֶׁצָּהֳרַיִם חַדִּים

יְשַׁסְּפוּ אֶת צַוְּארֵי הָעֵצִים. קוּמִי נַפְשִׁי,

נִסַּע כָּעֵת. כָּל עוֹד נַפְשִׁי, בּוֹאִי.

בגן מוקסם/יהודה עמיחי

בְּגַן מֻקְסָם יוֹשֵׁב אִישׁ מְפֻכָּח,

חֶצְיוֹ מוּאָר, חֶצְיוֹ נִשְׁכַּח.

אִמּוֹ קָרְאָה לוֹ מֵחַלּוֹן שֶׁל שֵׁנָה,

אַךְ הוּא לֹא יָשָׁן וְלָכֵן לֹא פָּנָה.

וְיָצָא לְבַדּוֹ אַל מִחוּץ לַגָּדֵר,

חֶצְיוֹ הוּא, חֶצְיוֹ אַחֵר.

וֶאֱהַב סִפּוּר אַהֲבָה מְפֻרְסָם,

וּמֵאָז לֹא שָׁב אֶל הַגַּן הַמֻּקְסָם.

וְחַי בְּטוֹב וְחַי בַּכְּאֵב

וְאִם לֹא מֵת, הוּא עֲדַיִן אוֹהַב.

כתיבת קורות חיים / ויסלבה שימבורסקה  תרגום: רפי וייכרט

מַה נָּחוּץ?

נָחוּץ לִכְתֹּב בַּקָּשָׁה

וּלְצָרֵף לָהּ קוֹרוֹת חַיִּים.

לְלֹא קֶשֶׁר לְאֹרֶךְ הַחַיִּים

עַל הַקּוֹרוֹת לִהְיוֹת קְצָרוֹת.

תִּמְצוּת הָעֻבְדּוֹת וּבְחִירָתָן הֶכְרֵחִיִּים.

הֲמָרַת נוֹפִים בִּכְתוֹבוֹת

וְזִכְרוֹנוֹת רוֹפְפִים בְּתַאֲרִיכִים מְקֻבָּעִים.

מִכָּל הָאֲהָבוֹת לִרְשֹׁם אֶת הַנִּשּׂוּאִין בִּלְבַד,

וּמֵהַיְּלָדִים רַק אֶת אֵלֶּה שֶׁנּוֹלְדוּ.

זֶה שֶׁמַּכִּיר אוֹתְךָ חָשׁוּב יוֹתֵר מִזֶּה שֶׁאַתָּה מַכִּיר.

טִיּוּלִים רַק בְּמִדָּה וּלְחוּץ לָאָרֶץ.

הִשְׁתַּיְּכוּת לְמָה אַךְ בְּלֹא הַלָּמָה.

צִיּוּנִים לְשֶׁבַח בְּלֹא הַנִּמּוּקִים.

כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ

וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק.

הִתְעַלֵּם מִכְּלָבִים, חֲתוּלִים וְצִפֳּרִים,

מַזְכָּרוֹת נוֹשָׁנוֹת, חֲבֵרִים וַחֲלוֹמוֹת.

מְחִיר וְלֹא עֶרֶךְ

כּוֹתֶרֶת וְלֹא תֹּכֶן.

מִסְפַּר הַנַּעֲלַיִם וְלֹא הַיַּעַד שֶׁאֵלָיו הוֹלֵךְ

זֶה שֶׁאָמוּר לִהְיוֹת אַתָּה.

לְכָךְ יֵשׁ לְצָרֵף תַּצְלוּם בְּאֹזֶן גְּלוּיָה.

רַק צוּרָתָהּ נִלְקַחַת בְּחֶשְׁבּוֹן, לֹא מַה שֶּׁנִּשְׁמָע.

מַה נִּשְׁמָע?

נַהֲמַת מְכוֹנוֹת הַגּוֹרְסוֹת אֶת הַנְּיָר.

שלומי/ זלדה

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט

אֶל שְׁלוֹמְךָ

וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים

וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת

עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים

הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת

וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,

הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאוֹמִי

וְהַטַּל

תְּלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה,

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת

אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ

בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.

אֲנִי וְאַתָּה

וְהַשֶּׁקֶר

וְהַפַּחַד

וְהַקְּרָעִים,

אֲנִי וְאַתָּה

וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם

חוֹף

אֲנִי וְאַתָּה

וְהַחִידָה,

אֲנִי וְאַתָּה

וְהַמָּוֶת.

פנאי/ זלדה

הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי שֶל פְּנַאי

עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹּקֶר.

פְּנַאי שֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נשיקוֹת וְחַגִּים.

פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת

יוֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִיָרה

ֹשֶל זִיו,

ֹשטוֹת אַט-אַט

בְּדוּגִית הַשָלוֹם

עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

תגידי מיד אם אני מפריע /אוה קילפי תרגום:רמי סערי

תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ,

הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת,

וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק.

אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ,

הֵשַׁבְתִּי לוֹ,

אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי.

בָּרוּךְ הַבָּא.

שירת העשבים / נעמי שמר על פי ר' נחמן מברסלב

דַּע לְךָ

שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה

יֵשׁ לוֹ נִגּוּן מְיוּחָד

מִשֶׁלּוֹ

דַּע לְךָ

שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב

יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת

מִשֶׁלּוֹ

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים

נַעֲשֶׂה נִגּוּן

שֶׁל רוֹעֶה

כַּמָּה יָפֶה

כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה

כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה

שֶׁלָּהֶם

טוֹב מְאֹד

לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם

וּבְשִׂמְחָה לַעֲבֹד

אֶת ה'

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים

מִתְמַלֵּא הַלֵּב

וּמִשְׁתּוֹקֵק

וּכְשֶׁהַלֵּב

מִן הַשִּׁירָה מִתְמַלֵּא

וּמִשְׁתּוֹקֵק

אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

אוֹר גָּדוֹל

אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ

מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ

עָלָיו

וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים

נַעֲשֶׂה נִגּוּן

שֶׁל הַלֵּב.

חוט \ חיה שנהב

אִם אָדָם

הָיָה מוֹשֵךְ אַחֲרָיו חוּט

לְכָל מְקוֹם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ,

מַה הָיָה מְסמָּן אַחֲרָיו,

אֵיזוֹ דוגמא,

מִשָּׁם עַד שָׁם, קַו דַּק

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

רִשׁוּם רָגִישׁ ומדויק

וְתָמִיד נִרְגָּשׁ.

עֲדִינוּת/ שרון לנדא

עַכְשָׁו אַתְּ יְכוֹלָה

לְהַרְשׁוֹת לְעַצְמֶךְ אֱתּ

הַעֲדִינוּת.

אָפִילוּ הַאוֹר חִיוֶר הַיוֹם,

וְהָרְבֶּה חִיכִּית.

זְמָן טוֹב לְהִתְּקָלֶףְ

מִתּוֹךְ הָעוֹר הָשִׁירְיוֹנִי.

מִמֵּילָא אֵין אִישׁ

שְׁשׁוֹמֵר עַלַיִיךְ,

וְאֵין מִלְחָמָה שְׁשָׁוָוה אֶת

הַכּוֹבֵד הַזֶה.

לֵידָה/מיה טבת דיין

לֹא אֵלָת פִּרְיוֹן

לֹא הִתְחַדְּשׁוּת הַבְּרִיאָה,

לֹא אֱלוֹהִים הַמְּדַבֵּר דֶּרֶךְ

גּוּפִי, לֹא שָׁאַגְתְּ כָּל

דּוֹרוֹתי

חִילַּצְתְּ עַצְמֵךְ מִתּוֹכִי

כְּפִי שְנָחָשׁ מֵּסִיר מֵעָלָיו אֶת הַנֶּשֶׁל,

כְּפִי שֶׁפַּרְפַּר בּוֹקֵעַ מִפקעת,

כְּמוֹ אֲפוּנִים הַמּוֹתִירִים מֵאֲחוֹרֵיהֶם

תַּרְמִיל מְרוֹקָן,

מְאוֹהָב.

התעמלות יומית/ גיורא פישר

הַקְפֵּד עַל גֵּו זָקוּף.

הָרֵם אֶת יָדֶיךָ לִצְדָדִים

כְּדֵי לִשְׁמֹר

עַל שִׁוּוּי מִשְׁקָל.

הַיְשֵׁר מַבָּטְךָ

וּבְשׁוּם פָּנִים

אַל תַּבִּיט לְמַטָּה

פֶּן תִּרְאֶה

מִבַּעַד לַחֹשֶׁךְ

אֵיךְ נִרְאִים

פְּנֵי הַתְּהוֹם.

פנינה / גיורא פישר

כְּצִדְפָּה

שֶׁגַּרְגֵּר חוֹל פָּלַשׁ לְתוֹכָהּ

אֲנַחְנוּ מִתְגּוֹנְנִים

וּמִתְכַּסִּים

שִׁכְבָה עַל שִׁכְבָה

גֶּלֶד עַל גֶּלֶד.

מַסֵּכָה עַל מַסֵּכָה

עַד כַּמָּה שֶׁנַּבְהִיק

נַרְהִיב בְּיָפְיֵנוּ,

וְנִהְיֶה לְחֶמְדַּת אֲחֵרִים

עֲדַיִן תִּשְׁתַּקֵּף

מִגַּלֵּי הָאוֹקְיָנוֹס

צִדְפָּה מְבֹהֶלֶת

וְגַרְגֵּר חוֹל.

ציון לשבח/ גיורא פישר

אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁמַּגִּיעַ לָנוּ צִיּוּן לְשֶׁבַח

לֹא בִּגְלַל מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד שֶׁעֲשִׂינוּ

וְלֹא בִּגְלַל מַה שֶּׁאוּלַי עוֹד נַעֲשֶׂה-

בִּגְלַל הַחָלוֹמוֹת

מַגִּיעַ לָנוּ.

הַחֲלוֹמוֹת שֶׁחֲלַמְנוּ בַּלַּיְלָה,

וְכִבִּינוּ בַּיּוֹם

בִּגְלַל הַמַּחֲשָׁבוֹת שֶׁחָשַׁבְנוּ

וְלֹא הֵעַזְנוּ,

לְהַבִּיט אַחַר כָּךְ בָּרְאִי

בִּגְלַל הַדָּבָר הַהוּא

שֶׁקָּרָה

וְקָבַרְנוּ אוֹתו

בְּלִי לְהַשְׁאִיר צִיּוּן.

וּבְלִי לְסַפֵּר לְאַף אֶחָד-

כָּל אֵלֶּה

שַׁלְשְׁלָאוֹת בַּרְזֶל עַל רַגְלֵינוּ

שֶׁלַּמְרוֹת מִשְׁקָלָן

אֲנַחְנוּ מַצְלִיחִים כָּל בֹּקֶר,

לְהָרִים אֶת הָרַגְלַיִם

לָלֶכֶת זָקוּף,

לִפְעָמִים גַּם לִרְקֹד

בִּגְלַל זֶה.

נורית זרחי, מתוך מחזור השירים "הלילה הוא יום חזק"- "עצמות ועננים"

בְּכָל אֲנִי יֵשׁ הִיא.

תּוּכַל לִרְאוֹת בְּפִי אֶת פַּרְצוּפָהּ הַכֵּהֶה.

כְּחָתוּל הַנּוֹשֵׂא צְלָלִית טֶרֶף.

אֲנִי מַחֲלִיקָה עָלֶיהָ בִּשְׂפָתַי,

לְהַחֲזִיר אֶת צְלָלִית הַבֹּקֶר,

אֶת סֵדֶר הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

אֲבָל דַּוְקָא בָּרֶגַע הַזֶּה אֲנִי נוֹטָה לְהֵעָלֵם,

יָכֹלְתָּ לִמְצֹא רֶמֶז לְכָךְ כְּבָר בְּאוֹתָהּ יָד חֲסֵרָה.

סְבִיב הֶעְדֵּרִי מַכֶּה קוֹל בְּאַבְנֵי הָאֵשׁ,

כְּמוֹ אָז כְּשֶׁאֲנִי עוֹד יַלְדָּה בְּמִטַּת לַיְלָה

וְאִמָּא מְשַׁקְשֶׁקֶת אֶת תִּקְוַת הַיּוֹם בִּכְלֵי הַמִּטְבָּח.

קילפתי תפוז/ נורית זרחי

קילפתי תפוז,

מצאתי בפנים –

כמו בתוך קן

ילד ישן.

הילד אמר:

"אתה עשית פה חור,

תקן את הפלח,

נושב עלי קור."

אמרתי: "רגע,

סליחה, שלום."

ואת הפלחים

שמתי במקום.

ועד היום –

אם הוא לא הצטנן,

בתוך התפוז

ילד ישן.

אחדים אוהבים שירה / ויסלבה שימבורסקה

אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִׁירָה

אֲחָדִים –

זֹאת אוֹמֶרֶת שׁלֹּא כֻּלָּם.

אֲפִלּוּ לֹא הָרֹב אֶלָּא הַמִּעוּט.

בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים

וְאֶת הַמְשׁוֹרְרִים עַצְמָם,

אֲנָשִׁים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

אוֹהֲבִים –

אַךְ אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב גַּם מְרַק עוֹף עִם אִטְרִיּוֹת

אוֹהֲבִים גַּם מַחֲמָאוֹת וְצֶבַע תְּכֵלֶת,

אוֹהֲבִים צָעִיף יָשָׁן,

אוֹהֲבִים לַעֲמֹד עַל שֶׁלָּהֶם,

אוֹהֲבִים לְלַטֵּף כֶּלֶב.

שִׁירָה –

אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.

לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ

תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.

וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה

כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.

בַּמקום הזה/ ישראל בר-כוכב

אֲבָל כְּבָר הָיִיתִי רָחוֹק מִן הַכּוֹכָב שֶׁלִּי,

מִן הַשִּׂמְחָה שֶׁל אַחַר הַצָּהֳרַיִם,

הַרְחֵק מֵהַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל שֶׁהוּצַף בְּאוֹר הַתָּמִיד

וּמִן הַחֹרֶף שֶׁהִכְמִיר בַּגֶּשֶׁם.

הָיִיתִי פָּלִיט וְגוֹלֶה וַעֲדַיִן יָכֹלְתִּי לָשׁוּב

אֶל חֲתוּלֵי הַגָּן וְאֶל פְּרִי הָעֵץ,

וְלֶאֱהֹב אוֹתָךְ עוֹד לִפְנֵי שֶׁנִּבְרֵאנוּ, לִפְנֵי שֶׁהָיוּ לָנוּ

פָּנֵינוּ הָרִאשׁוֹנִים.

עוד חוזר הניגון/ נתן אלתרמן

עוֹד חוֹזֵר הַנִּגּוּן שֶׁזָּנַחְתָּ לַשָּׁוְא

וְהַדֶּרֶךְ עוֹדֶנָּה נִפְקַחַת לָאֹרֶךְ

וְעָנָן בְּשָׁמָיו וְאִילָן בִּגְשָׁמָיו

מְצַפִּים עוֹד לְךָ, עוֹבֵר אֹרַח.

וְהָרוּחַ תָּקוּם וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת

יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ

וְכִבְשָׂה וְאַיֶּלֶת תִּהְיֶינָה עֵדוֹת

שֶׁלִּטַּפְתָּ אוֹתָן וַתּוֹסִיף לָלֶכֶת –

שֶׁיָּדֶיךָ רֵיקוֹת וְעִירְךָ רְחוֹקָה

וְלֹא פַּעַם סָגַדְתָּ אַפַּיִם

לְחֹרְשָׁה יְרוֹקָה וְאִשָּׁה בִּצְחוֹקָהּ

וְצַמֶּרֶת גְּשׁוּמַת עַפְעַפַּיִם.

פגישה לאין קץ/ נתן אלתרמן

כִּי סָעַרְתְּ עָלַי, לָנֶצַח אֲנַגְּנֵךְ,

שָׁוְא חוֹמָה אָצוּר לָךְ, שָׁוְא אַצִּיב דְּלָתַיִם!

תְּשׁוּקָתִי אֵלַיִךְ וְאֵלַי גַּנֵּךְ

וְאֵלַי גּוּפִי סְחַרְחַר, אוֹבֵד יָדַיִם!

לַסְּפָרִים רַק אַתְּ הַחֵטְא וְהַשּׁוֹפֶטֶת.

פִּתְאֹמִית לָעַד! עֵינַי בָּךְ הֲלוּמוֹת,

עֵת בִּרְחוֹב לוֹחֵם, שׁוֹתֵת שְׁקִיעוֹת שֶׁל פֶּטֶל,

תְּאַלְּמִי אוֹתִי לַאֲלֻמּוֹת.

אַל תִּתְחַנְּנִי אֶל הַנְּסוֹגִים מִגֶּשֶׁת.

לְבַדִּי אֶהְיֶה בְּאַרְצוֹתַיִךְ הֵלֶךְ.

תְּפִלָּתִי דָּבָר אֵינֶנָּהּ מְבַקֶּשֶׁת,

תְּפִלָּתִי אַחַת וְהִיא אוֹמֶרֶת – הֵא לָךְ!

עַד קַצְוֵי הָעֶצֶב, עַד עֵינוֹת הַלַּיִל,

בִּרְחוֹבוֹת בַּרְזֶל רֵיקִים וַאֲרֻכִּים,

אֲלֹהַי צִוַּנִי שֵׂאת לְעוֹלָלַיִךְ,

מֵעָנְיִי הָרַב, שְׁקֵדִים וְצִמּוּקִים.

טוֹב שֶׁאֶת לִבֵּנוּ עוֹד יָדֵךְ לוֹכֶדֶת,

אַל תְּרַחֲמִיהוּ בְּעָיְפוֹ לָרוּץ,

אַל תַּנִּיחִי לוֹ שֶׁיַּאֲפִיל כְּחֶדֶר,

בְּלִי הַכּוֹכָבִים שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בַּחוּץ.

שָׁם לוֹהֵט יָרֵחַ כִּנְשִׁיקַת טַבַּחַת,

שָׁם רָקִיעַ לַח אֶת שִׁעוּלוֹ מַרְעִים,

שָׁם שִׁקְמָה תַּפִּיל עָנָף לִי כְּמִטְפַּחַת

וַאֲנִי אֶקֹּד לָהּ וְאָרִים.

וַאֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לְקוֹל הַתֹּף,

בְּעָרֵי־מִסְחָר חֵרְשׁוֹת וְכוֹאֲבוֹת,

יוֹם אֶחָד אֶפֹּל עוֹד פְּצוּעַ־רֹאשׁ לִקְטֹף

אֶת חִיּוּכֵנוּ זֶה מִבֵּין הַמֶּרְכָּבוֹת.

אֵלַי \ לאה גולדברג

הַשָּׁנִים פִּרְכְּסוּ אֶת פָּנַי

בְּזִכְרוֹן אֲהָבוֹת

וְעָנְדוּ לְרֹאשִׁי חוּטֵי כֶּסֶף קַלִּים

עַד יָפִיתִי מְאֹד.

בְּעֵינֵי נִשְׁקָפִים

הַנּוֹפִים.

וּדְרָכִים שֶׁעָבַרְתִּי

יִשְּׁרוּ צְעָדַי –

עֲיֵפִים וְיָפִים.

אִם תִּרְאֵנִי עַכְשָׁו

לֹא תַּכִּיר אֶת תְּמוֹלֶיךָ –

אֲנִי הוֹלֶכֶת אֵלַי

בְּפָנִים שֶׁבִּקַּשְׁתָּ לַשָּׁוְא

כְּשֶׁהָלַכְתִּי אֵלֶיךָ.

אנונימי

הרגע בו אתה מבין

שהעצמות שלך בנויות מאותו האבק

ממנו עשויות פלנטות,

שהריאות שלך נושמות את אותו האוויר

שנושמים הפרפרים הנודדים,

ושהדם שלך זורם בזכות

אהבה ודאגה של אלפים:

זה הרגע בו אתה מבין

שאתה לא שבור

כמו שאתה חושב שאתה.

אתה מלא

בעולם.

כל השבוע/ אוה קילפי תרגום: רמי סערי

כָּל הַשָּׁבוּעַ

הָיִיתִי פְּתוּחָה בִּשְׁבִילְךָ,

עַכְשָׁו אֲנִי סוֹגֶרֶת אֶת דַּלְתִּי.

לְהַבָּא

תִּצְטָרֵךְ לְפָחוֹת לְהִתְדַּפֵּק.

זו אני / חמוטל בר-יוסף

זוֹ אֲנִי

אֲשֶׁר עַל חֲלוֹמוֹת

זוֹ אֲנִי בִּזְהִירוּת וּבִנְשִׁיקָה רַכָּה וּמְהִירָה

זוֹ אֲנִי הַמְּעִירָה אֶתְכֶם מֵחֲלוֹמוֹת

וּמְסִירָה אֶת הַשְּׂמִיכָה מֵעַל שְׁנַתְכֶם הַמְּתוּקָה

כְּמוֹ חַלָּה זֶה עַתָּה אָפִיתִי.

אָח, הַשֵּׁנָה הַמְּאִירָה אֶת יְלָדַי

בְּמוֹ יָדַי אֲנִי בּוֹצַעַת אוֹתָהּ, תּוֹלֶשֶׁת

וּמְפוֹרֶרֶת אֶת בְּקָרַי הֶחָרְפִּיִּים

הַחוֹלְפִים מֵעַל רָאשֵׁינוּ

כְּמוֹ עֲדַת דְּרוֹרִים אֲפֹרִים

בְּצִפְצוּף מָלֵא צִפִּיָּה.

ראה/ חמוטל בר-יוסף

ראה איך הכול נישא עם רוח היום

הכול נאחז ותלוי בתוך הרוח היום:

הבשר תלוי בנשמה

והנשמה תלויה באוויר

והאוויר תלוי בשמים

נאחז בזרוע האור

ראה, בעומק התפוז מתעגל הפרי.

ברחם של הילדה יש ילד.

לי עברון-ועקנין, מתוך הספר: "דבר בלתי נראה"

אַתְּ רוֹצָה עוֹד לָשִׁיר

וְעוֹד לְטַפֵּס וּלְדַלֵּג

וּמִי אֲנִי

שֶׁאַגְבִּיל אֶת הַחֹפֶשׁ שֶׁלָּךְ

בְּשֵׁם רַגְלַי הַכּוֹאֲבוֹת וַעֲקִיצוֹת הַיַּתּוּשִׁים

בְּשֵׁם אֲרוּחַת הָעֶרֶב וּשְׁעַת הַשֵּׁנָה

וְהַחֹשֶׁךְ

בְּשֵׁם הַחֹפֶשׁ

שֶׁלִּי

 ♥

כל הימים את משחקת/ פבלו נרודה תרגום:טל ניצן

כל הימים את משחקת באור היקום.

אורחת דקיקה, את באה בפרח ובמים.

הנך יותר מן הראש הקטן הלבן שאני חובק

כאשכול בין ידי יום-יום.

אינך דומה לאיש מאז אהבתיך.

תני לי ואפרש אותך בקרב זרים צהובים.

מי כותב את שמך באותיות עשן בינות לכוכבי הדרום?

הא, תני לי ואזכור לך כמו שהיית אז, בטרם היותך.

פתאום מיללת הרוח, מכה בחלון הסגור.

הרקיע הוא רשת גדושה דגים אפלים.

לכאן תבאנה לבסוף כל הרוחות, כולן.

הגשם מתערטל.

צפרים חולפות במנוסתן.

הרוח. הרוח.

אוכל להלחם רק בכוחות אנוש.

הסערה מסחררת עלים כהים

ומתירה את כל הסירות שנקשרו לשמים הלילה.

את כאן. הא, אינך בורחת.

את תעני לי עד לצעקה האחרונה.

התכרבלי לך לצדי כמו עולה בך פחד.

אך צל מוזר רץ פעם בעיניך.

עכשיו, גם עכשיו, קטנתי, את מביאה לי פרחי יערה,

ואפילו שדיך מבושמים.

בעוד הרוח העצובה דוהרת וקוטלת פרפרים

אני אוהב אותך, ושמחתי נושכת את שזיף שפתיך.

כמה כאב לך בודאי להתרגל אלי,

אל נפשי הבודדה והפראית, אל שמי המניס את כולם.

כמה ימים ראינו את אילת השחר בוערת ונושקת לעינינו

ואת הדמדומים משתרעים מעל ראשינו במניפות חגות.

מילותי המטירו עליך כגשם ליטופים.

זה כבר אהבתי את גופך, גוף צדף שהזהיב בשמש.

אדמה אותך אף לאדונית היקום.

אביא לך מן ההרים פרחים עליזים, פעמוניות,

אלסרים כהים וסלי בר מלאי נשיקות.

אני רוצה לעשות איתך

מה שהאביב עושה עם עצי הדובדבן.

מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה/ איריסיה קובליו
 מִזְּמַן לֹא שָׁמַעְתִּי אֶת טַוָּסֵי הַלַּיְלָה
אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁחִסְּלוּ אוֹתָם
כְּמוֹ שֶׁעָשְׂתָה הַבּוּגֶנְוִילְיָה לַשִּׂיחַ הַשּׁוֹשַׁנִּים
אֶת הַשִּׂיחַ אוּלַי עוֹד אוּכַל לְהַצִּיל
אֲבָל אֵיךְ אַחְזִיר אֶת קוֹלָם הַכָּחֹל
.בַּלֵּילוֹת הַלְּבָנִים

המאוים/ חורחה לואיס בורחס

זֹאת אַהֲבָה. עָלַי לְהִסְתַּתֵּר אוֹ לִבְרֹחַ.

כָּתְלֵי כִּלְאָהּ גוֹבְהִים, כְּמוֹ בַּחֲלוֹם בַּלָּהָה. הַמַּסֵּכָה

הַיָּפָה הִתְחַלְּפָה, אַךְ כְּמוֹ תָּמִיד הִיא הַיְּחִידָה. מַה

יּוֹעִילוּ לִי קְמֵעוֹתַי: הַמִּלָּה הַכְּתוּבָה, הַשְׂכָּלָה

מְעֻרְפֶּלֶת, לִמּוּד הַמִּלִּים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ אֶת הַצָּפוֹן הַמְּחֻסְפָּס

לְשִׁירַת יָמָיו וְחַרְבוֹתָיו, יְדִידוּת שַׁאֲנַנָּה, פְּרוֹזְדוֹרֵי

הַסִּפְרִיָּה, חֲפָצִים שֶׁל יוֹמְיוֹם, הַשִּׁגְרָה, אַהֲבָתָהּ

הַצְּעִירָה שֶׁל אִמִּי, צִלָּם הַצְּבָאִי שֶׁל מֵתַי, הַלַּיְלָה

הַנִּצְחִי, טַעַם הַחֲלוֹם?

לִהְיוֹת אִתָּךְ אוֹ לֹא לִהְיוֹת אִתָּךְ, כָּךְ נִמְדַּד זְמַנִּי.

כְּבָר נִשְׁבַּר הַכַּד מֵעַל לַמַּעְיָן, כְּבָר קַם הָאִישׁ לְקוֹל

הַצִּפּוֹר, כְּבָר הֶחְשִׁיכוּ הַמַּבִּיטִים בְּעַד לַחַלּוֹנוֹת,

אַךְ הַצֵּל לֹא הֵבִיא שַׁלְוָה.

זֹאת, אֲנִי יוֹדֵעַ, אַהֲבָה: כִּסּוּפִים אֶל קוֹלֵךְ, הֲקָלָה

לְשִׁמְעוֹ, צִפִּיָּה וְזִכָּרוֹן, זַוְעַת הַחֲלוֹף.

זוֹ הָאַהֲבָה עִם הַמִּיתוֹלוֹגיוֹת שֶׁלָּהּ, עִם כְּשָׁפֶיהָ הַקְּטַנִּים

חַסְרֵי הַתּוֹעֶלֶת. יֵשׁ פִּנַּת רְחוֹב שֶׁאֵינִי מֵעֵז לַעֲבֹר.

הַצְּבָאוֹת כְּבָר מְכַתְּרִים אוֹתִי, הָאֲסַפְסוּף.

(חֶדֶר זֶה אֵינֶנּוּ אֲמִתִּי; הִיא לֹא רָאֲתָה אוֹתוֹ.)

שֵׁם אִשָּׁה מַסְגִּיר אוֹתִי.

אִשָּׁה כּוֹאֶבֶת לִי בְּכָל הַגּוּף.

תורגם מספרדית לעברית על ידי טל ניצן

כמו הר/ נורית זרחי

איך אני אוהבת את הילדה שלי

כמו הר,

שבראשו עומדת אילה.

היא מלקקת את הלבנה,

והלבנה לא מספיקה לה,

מפני שהלשון שלה מדי קטנה.

איך אני אוהבת את הילדה שלי

כמו מגדל-זכוכית בצבע ים סוער,

שהשחף הלבן העומד בראשו כל ערב,

עף לישון במקום אחר,

כי המגדל שלי גבוה עוד יותר.

כמה אני אוהבת את הילדה שלי

כמו מקום בקצה העולם,

שהשמש לא מגיעה שמה.

אבל קרן האילה שלי נוגעת שם,

ובמקום הזה פורח נס פרח,

מפני שהוא פרח בחושך העולם.

כמה אני אוהבת את הילדה שלי

כמו סל מלא תותים,

על כל גדותיו צונחים.

מפני שהסל הזה מדי קטן לי,

וכל תאי הלב שלי זורחים.

שיר לאוהבים הנבונים / נתן זך

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים

אָשֶׁר בִּתְבוּנָה יֹאהֲבוּ.

יְמֵיהֶם בַּנְעִימִים יַחְלְפוּ

גַם בְּרִדְתָם שְׁאוֹל לֹא יַזְקִינוּ,

נֵצַח לֹא יִפָּרְדוּ

יָחַד יִחְיוּ

בְּבַיִת אֶחָד.

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים

עָל מִשְׁכָּבָם בְּאֵין מִלָה.

בְּיָד אַחַת אֶת הַמְנוֹרָה יְכַבּוּ,

יָחַד יַעַצְמוּ אֶת עֵינֵיהֶם,

זֶה אֶת זֶה יְבָרְכוּ,

וּבְעֵת הָאֶחָד קוֹרֵא-

אֶת הָאוֹר הַקָטָן יַדְלִיק הוּא.

אֶת נְשִׁימַת יַלְדֵיהֶם שׁוֹמְעִים שָעוֹן

וְרוּחַ חֲצוֹת.

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים

אָשֶׁר בָּנוּ לָהֵם בָּיִת וְאֶת דַלְתוֹ נָעֲלוּ.

הֵגִיפוּ הֵיטֵב אֶת הַתְרִיסִים, בַּחוּץ קַר

וְרוּחַ וּמְצַפִּים בַּחוּץ לְמָטָר.

אוֹרֵחַ לא יָבוֹא בַּלָיְלָה אָשֶׁר כָּזֶה

וְכִי יָבוֹא- אַל תִפְתְחוּ אֶת הַדָלֶת. מְאֻחָר

וְרַק קֹר נוֹשֵׁב בָּעוֹלָם. וְגַם הַמְשׁוֹרֵר

מִמְצוּקָה, לֹא מִשֶׁפַע, הוּא שָׁר, הִשַׁאַרוּ

חַבוּקִים.

נורית זרחי

כְּשֶׁיַּעֲקֹב גָּלַל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר

הִיא חָזְרָה וְשָׁבָה לִמְקוֹמָהּ.

הַכְּבָשִׂים נָהֲרוּ לִשְׁתּוֹת, הַטְּלוּאוֹת,

הַנְּקֻדּוֹת, הַבְּרֻדּוֹת. טוֹב, כְּבָשִׂים, אֵינִי רוֹצָה לִפְגֹּעַ.

אֲבָל לֵב הָאָדָם צָלוּל לָעֹמֶק,

וּמִתַּחְתִּיתוֹ שָׁאַפְתִּי אַהֲבָה.

הָיִיתִי שָׁקֵד יָבֵשׁ הַמִּתְגַּעֲגֵעַ לִפְרָחָיו

וּבֶאֱמֶת, לִבִּי כֻּסָּה פְּרָחִים כֻּלּוֹ,

רִפְרְפוּ כְּחַיֵּי פַּרְפָּרִים לְרֶגַע, וְהַיּוֹם

הָיָה צָפוּף מִשָּׁעוֹת,

וְהַלַּיְלָה בּוֹעֵר לְסֵרוּגִין וְקַר.

מָתַי הִבְחַנְתִּי שֶׁשָּׁבָה הָאֶבֶן?

עוֹד טֶרֶם כִּסְּתָה עַל חַיַּי, נוֹכַחְתִּי: יַעֲקֹב

אִישִׁי לֹא הָיָה חָזָק מִמֶּנָּה, אֲבָל עָלַי לִסְלֹחַ

לָזֶה הַנּוֹשֵׂא אֶבֶן בְּלִבּוֹ.

המרחק פושט/ נורית זרחי

המרחק פושט בעולם

ובתוכי

מי הוא זה שמפרק עלינו את זעם הגשם

שנאהב את הגשם.

שובר את עצמות התנגדותי

שאוהב את החמסין.

מגביר את מנת הבדידות

שאוכל אותה מלוא פי .

שולח בי את הפחד שאהב את הפחד.

והדברים נעשים רק יותר ויותר הם,

ההרים יותר הרים,

אתה יותר אבן,

ואני יותר מרפק שעון.

מי שולח לנו את אומללות האהבה

שנאהב את האהבה.

בסוף הוא יפרק אותנו עד

העצם הקטנה ביותר

תיגע בנו אהבת היקום.

צמחים/ נורית זרחי

הַאִם אִי הַנַּחַת הוּא סִימָן שֶׁאֵינֶנּוּ נִמְצָאִים בִּמְקוֹמֵנוּ?

בַּלַּיְלָה כְּמוֹ בַּבֹּקֶר אֲנַחְנוּ בְּמִנְהָרָה אֲטוּמָה.

שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ רְחוֹקִים מִלָּגַעַת בָּנוּ בִּזְרוֹעוֹת שְׁקוּפוֹת,

שִׂפְתֵי פַּרְפַּר, כַּנְפֵי צִפּוֹר

אֲנַחְנוּ מְתַרְגְּמִים מִבַּחוּץ פְּנִימָה מַה זֶּה לִחְיוֹת.

מִתְחַלְּקִים בְּחֶלְקַת עָצִיץ עִם כַּמָּה עֲשָׂבִים שׁוֹטִים.

אֵלּוּ קַלִּים לְהַשָּׂגָה, וּבְכָל זֹאת יְחַמְּמוּ אֶת לִבֵּנוּ.

הֵם עֲלוּלִים לְהִשְׁתַּלֵּט עָלֵינוּ, אֲבָל מִי יַכְחִישׁ,

לָחוּשׁ צְפִיפוּת זֶה דּוֹמֶה מְאֹד לְלִחְיוֹת.

כָּךְ נְחַכֶּה לִפְרִיחַת עַצְמֵנוּ.

זֶה הַטֶּבַע הַיָּחִיד שֶׁמַּפְתִּיעַ בַּסְּבִיבָה.

עַל רִצְפַּת חֶרֶס בְּשָׁרָשִׁים לְכוּדִים

אֲנַחְנוּ מְחַקִּים אֶת קוֹל הַצַּמָּרוֹת, נְשִׁימוֹת הַגֶּשֶׁם

לוֹחֲשִׁים לְעַצְמֵנוּ, מַיִם מַיִם רוּחַ רוּחַ

הַאִם כָּכָה מַרְגִּישִׁים חַיִּים

מתוך "עצמות ועננים: מבחר שירים 1966-2008", הקיבוץ המאוחד, 2010

בוקר/ שי דותן

אֶפְשָׁר בְּקַלּוּת לִרְאוֹת

מִי נֶאֱהָב הַלַּיְלָה

וּמִי יוֹרֵד אֶל הַבֹּקֶר

כְּמוֹ נוֹסֵעַ מֵרַכֶּבֶת אֶל תַּחֲנָה שׁוֹמֵמָה

בְּלִי מִטְעָן

האור היפה / יוסף עוזר

הָאוֹר הַיָּפֶה הַזֶּה עַל אֶדֶן חַלּוֹנִי

אֵינוֹ שׁוֹנֶה מִשְּׁאָר הָאוֹרוֹת –

אוֹתָהּ הַשֶּׁמֶשׁ

בְּכָל הַחַלּוֹנוֹת נוֹגַעַת.

אַךְ יָפְיוֹ נוֹגֵעַ בְּעֵינַי

בִּגְלָלֵךְ אֲשֶׁר תֵּלְכִי כָּאן בְּבֵיתִי

מַרְגִילָה אֶת הָרוּחוֹת לְהֵעָצֵר

עַל סַף פִּתְחֵי הַבַּיִת

וּמְעוֹרֶרֶת אֶת יְלָדֵּינוּ וְאוֹתִי

לְהָבְחִין

כֵּיצַד יָפֶה הוּא נָח

גַּם עַל דְּבָרִים חַדִּים שֶׁבָּעוֹלָם

שֶׁמַבָּט רַךְ שֶׁלָּךְ יְעַגֵּל,

אִשְׁתִּי.

פגישה | אלי אליהו

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים הָיוּ צְרִיכִים לִקְרוֹת

כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לְהִפָּגֵשׁ עַל הַסַּפְסָל הָזָה אֲנִי

וְאַתְּ. רָצַח עַם, מִלְחֶמֶת עוֹלָם, אֲדָמוֹת

נִכְבְּשׁוּ, אֲנָשִׁים שָׁכְחוּ אֶת שְׂפַת אִמָּם.

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה דְּבָרִים הָיוּ צְרִיכִים

לִקְרוֹת כְּדֵי שֶׁנִּפָּגֵשׁ עַל הַסַּפְסָל  הַזֶּה,

אֲנִי וְאַתְּ, וְעִם זֹאת, כָּל כָּךְ מְעַט.

אבות ישורון

שירת התנינים

שִׁירַת הַתַּנִּינִים

הִיא בָּאָה מִבִּפְנִים

מִתֹּךְ הַלֵּב

שֶׁל הַחַיָּה שֶׁהֵם

טָרְפֻ.

אל תבוא אליי עם כל האמת

אוּלב האוּגה

אַל תָּבוֹא אֵלַי עִם כָּל הָאֱמֶת.

אַל תָּבִיא לִי אֶת כָּל הַיָּם כְּשֶׁאֲנִי צָמֵא.

אַל תָּבִיא לִי אֶת כָּל הַשָּׁמַיִם כְּשֶׁאֲנִי מְבַקֵּשׁ קְצָת אוֹר.

בּוֹא עִם שֶׁמֶץ, נִיצוֹץ, טִפָּה שֶׁל טַל,

כְּשֵׁם שֶׁצִּפּוֹרִים נוֹטְלוֹת אִתָּן רַק אֲגָלִים

מִן הַטְּבִילָה בַּמַּיִם

וְהָרוּחַ רַק גַּרְגֵּר שֶׁל מֶלַח.

תן לי הנפש

אלי אליהו

קָרוֹב בְּאוֹתָהּ הַמִּדָּה אֶל הַמָּוֶת

וְאֶל הַלֵּדָה, אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי לֹא יָכוֹל הַגּוּף

בְּלִי רוּחַ וְלֹא יְכוֹלָה הָרוּחַ לְבַדָּהּ.

כְּמוֹ בַּלַּיְלָה הַהוּא כְּשֶׁשְּׁנָתִי נָדְדָה, וּבַחֶדֶר

הַסָּמוּךְ יָשְׁנָה הַיַּלְדָּה, וְהָיִיתִי יוֹשֵׁב, כּוֹתֵב בַּקֶּצֶב

הַסָּמוּי שֶׁהִכְתִּיב הַלֵּב. וְלֹא יָדַעְתִּי אִם זוֹ

יְרֻשָּׁה רְאוּיָה, וּמָה טַעַם יֵשׁ בַּמִּלִּים

וְהַשִּׁירָה מָה כּוֹחָהּ, אֲבָל זָכַרְתִּי

כִּי נֶאֱמַר: תֵּן לִי הַנֶּפֶשׁ

וְהָרְכוּשׁ קַח לְךָ.

פעם/ אריאנה הרן

פעם

כשנהיה קטנים

ונתחיל לראות

וננסה ללכת

ונלמד לדבר,

כשהדף יהיה חלק

והכל צפוי-

אולי ניפקח אל אותו הבוקר,

אולי יסכינו פעמיי לפעמיך,

אולי נמצא את מילת המפתח,

אולי נקבל את הרשות.

בקָשָׁה/ אריאנה הרן-הכהן

הֱיֶה טוֹב אֵלֵינוּ

וְתֵן לָנוּ הַרְבֵּה זְמָן

זְמָן לִרְאוֹת אֶת כָּל אֶחָד לְחוּד

וְאוּלַי אַף לְאַהֲבוֹ,

זְמָן לְהִַבִּיט בַּתִּקְרָה

וְלַחְשֹב עַל מַה חוֹשְבִים הַמַּלְאָכִים,

זְמָן לִדְבָרִים יָפִים

שֶׁבִּגְלָלָם כְּדָאי לִחְיוֹת,

זְמָן לַהֲבָלִים הַרְבֵּה

שֶמֵהֵם תֵּצֵא חָכְמָה,

זְמָן לְהַבִּיט בעיניים

וְלִלְמֹוד בְּעַל פֶּה אֶת צִבְעָן

אריאנה הרן
בוא נאסוף את הכל.
 
את כל האמשים האבודים
והמחרים המקווים,
את פיסות הנייר
ופיסות השמיים,
את הבגידות הקטנות
והפיוסים הגדולים,
את הפרחים היבשים
והדמעות הלחות,
את הלחישות החמות
והסכינים הקרים,
 
את ידי אל תוך ידיך
ואת ראשינו אל הכר.
 
בוא נאסוף את הכל
ונתחיל מחדש.
 

אריאנה הרן

מֵאָה מִלִּים

פְּשׁוּטוׂת

כְּמוׂ לֶחֶם וּמַיִם וְאַהֲבָה

?וְכָל-כָּךְ הַרְבֵּה לוׂמַר.לְאָן אָנוּ הוׂלְכִים

אֵיזֶה אֵל מְאׂהָב

הֵבִיא אוׂתָנוּ

אֶל תַּחַת שָׁמַיִם אֵלֶּה

לְיַד הָעֵץ הַזֶּה

כָּל-כָּךְ יַחַד

כָּל-כָּךְ בּוׂדְדִים

כָּל-כָּךְ לׂא יוׂדְעִים

אֵיךְ לוׂמַר.

חוזה/ אריאנה הרן

אני מעבירה אליך

מחצית ממשקל גופי,

חלק משנותי הטובות

וגם הלא כל כך טובות,

אני מפקידה על שמך

את אוסף זכרונותי

ופותחת חשבון חדש

לתקוות וכיוצא באלה.אני לוקחת ממך

את מבט עיניך הנחות עלי,

את אצבעותיך

שאינן נחות לעולם,

את כל הדברים

שחיית במקום אחר.אני מבקשת את חתימתך

במקום המיועד לכך

.♥

רק מי שרחק מביתו/ ישראל אלירז

רַק מי שְׁרָחַק מִבֵּיתוֹ מרבֶּה לדבּר כָּךְ

עַל בַּיִת וּלְהניחוֹ בְּשֶׁקֶט פַּעַם לְיַד זִַית פַּעַם

לְיַד גָּדֵר וּלְעַקֵל לִימִינוֹ נָהָר (מֵשְׁמַע,

אֶל הָעֵצִים כְּאִלּוּ הָיוּ מִזְרָח, רָץ עַל שְׁבִיל

וָאדִי). בַּבְּקָרִים, אֵין מקוֹם לְגוּפוֹ, הוּא פּוֹנֶה

הַמַּיִם הַמַּגִּיעִים עַד עָמֹק יוֹתֵר מְאָזְנָיו.

הֶעָלִים הַיְבֵשִים, מְדַמֶּה לִשְׁמֹעַ קַשׁ אוֹ שֶׂה עַל גְּדַת

בֵּין וָרֹד לִצְעָקָה, פִּתְאֹם נוֹפֵל הָאוֹר כְּמוֹ בָּעַיִן

הָעֲיֵפוּת, זוֹ מַחֲלַת הַזִכָּרוֹן, מְבִיאָה עַל מִצְחוֹ

כַּף-יָד גְּדוֹלָה, שְׁהִיא אֵשׁ עוֹבֶרֶת בַּשַּׁבְרִיר הָאָפֵל

הַמִּתְכַּוֶּצֶת לְזִכְרוֹן מַסָּע בְּתוֹךְ שֶׁקֶט הַשַׁיָּךְ לְמָקוֹם אָחֵר

שיר של יום חולין/ רחל שפירא

אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט

אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט

אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט

אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט

אתה רואה כיצד פתאום עובר בי רעד

הרוח משנה תכופות את כיוונה

ניסינו לעזוב אבל אני יודעת

אנחנו נשארים שנה אחר שנה

בחדרים שלך השמש משרטטת

קוים ורצועות של אור על הכתלים

אני למענך כל בוקר מלקטת

פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין

האם אתה משיב, האם אתה עונה לי

אולי באזנך הולמים גם שאוני

אולי אתה מקשיב, אולי אתה דומה לי

הן בפניך משתקפים פתאום פני

יום החולין הזה הוא יום שיש בו חסד

ובחסדו שורות אליך נכתבות

קח את ידי עכשיו עשני מפוייסת

ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות.

היי שקטה/ רחל שפירא

היי שקטה, עכשיו הכל בסדר

אפילו המחנק עומד להשתחרר

זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן

זה העולם שיש ואין עולם אחר.

היי שקטה כאילו אין בך דופי

כאילו האוויר נותן לך הגנה

כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי

כאילו מעפר פורחת שושנה.

היי שקטה כמו לא עברת אף פעם

כמו לא היית צרימה בנוף המטופח

כמו ראית כף יד בתוך אגרוף הזעם

כמו אלומת האור הנה מצאה אותך.

היי שקטה כאילו אין בך דופי…

היי שקטה, כמה אפשר לשטוח

את הפגיעות מבלי לחשוש מהשפלה

כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כח

כאילו השלווה היא חוף הבהלה.

היי שקטה כאילו אין בך דופי…

שבת וחול/ זלדה

לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְכָל הָעוֹלָמוֹת –

זוֹהִי שַבָת.

לְהַדְלִיק נֵרוֹת שַבָּת

זוֹהִי קְפִיצַת-נֶפֶש הֲרַת נְצוּרוֹת

לְיָם נָהְדָר, שֶיֵש בָה מִסְתוֹרִין

שֶל אֵש הַשְקִיעָה.

בְהַדְלִיקִי הַנֵרוֹת יֵהָפֵךְ

חֶדְרִי לִנְהַר דִי-נוּר

בְאַשְדוֹת בָרֶקֶת שוֹקֵע לִבִי

בְבוֹאִי לַחֲנוּת יַרְגִיש מִיָד הַחֶנְוָנִי

שֶבָאתִי מִכוֹכָב אַחֵר, וּבְתִימָהוֹן

יִסְקוֹר מַרְאִי, לוֹ  זָר, פְלֵטַת הַתְהוֹם-

וּבְאִישוֹנָיו הַקָרִים כְמוֹ בִרְאִי שָחוֹר,

אֶרְאֶה צְעִיפִי הַמְקוּמָט, חִיוּכִי הַנָבוֹךְ

וּבַחֲנוּת עוֹמֶדֶת עוֹד אִשָה, גְבֶרֶת עֲגוּלָה

בוֹרֶרֶת לְאִיטָה פֵרוֹת זָהָב,

יְצוּר עוֹלָם רָחוֹק.

אָקִיץ מֵהֲזָיָה

בְחוּל שִנוּי בִצְלִיל הָאֲוִיר בְקֶצֶב

הַקוֹלוֹת כִי הגוּצָה גִילְתָה

שֶכַסְפָה אָבַד לָה… וַי לִי!

הַחֶנְוָנִי הָאָפֵל שוֹפֵך דוֹמֶן שֶל חֲשָד

עַל מַרְאִי הַמְרוּשָל, הֶעָזוּב. מִמַבָטוֹ

נוֹבֵל כְפֶרַח –עֲתִידִי, עֲבָרִי קָמֵל

חֲלוֹמוֹתַיי מֵתִים.

אוֹי לִי כִי לְבַדִי אֲנִי בַעֲביִ יַעַר,

בַחוֹשֶך, אַרְיֵה שוֹאֵג עוֹנֶה לְבִכְיִי,

וְעֵצִים אִלְמִים

מִסָבִיב שָתוּ עָלַי….

הַדֶלֶת פְתוּחָה, אַך לָצֵאת לֹא אוּכַל

מִמַלְכוֹדֶת הַחֲנוּת.

עַתָה אֶרְאֶה בִבְהִירוּת אַכְזָרִית

מַה מְעַט יוֹדֵע אָדָם עַל חֲבֵירוֹ-

אֲפִילוּ בְנֵי בֵיתְך, אֲפִילוּ יַקִירֶיךָ עֲלוּלִים

בְרֶגַע שֶל לִקוּי מְאוֹרוֹת לִרְאוֹת בְךָ כָל מוּם רָע.

אֲנִי טוֹבַעַת בָאוֹפֶל…

לְפֶתַע בְלֵב לִיבוֹ שֶל עִוָרוֹן

שָמַעְתִי קוֹל:

לֹא תָמוּת הָאֱמֶת עִם הַחֶנְוָנִי.

לּא תָמוּת הָאֱמֶת עִם הַגְבֶרֶת הַגוּצָה ,

לֹא תָמוּת הָאֱמֶת בְמוֹתֵך.

נִשְמָתִי הֵקִיצָה וּבְרַעַד

הִיא חָשָה שֶמֶלֶךְ הַכָבוֹד נִמְצָא עִמָה

בַחֲנוּת הָעֲכוּרָה

תָמִיד אָמַרְתִי

קוֹל אֲדֹנָי עַל מַיִם רַבִים

קוֹל אֲדֹנָי בְרֹן-כֹכְבֵי בֹקֶר,

קוֹל אֲדֹנָי בַסוּפָה.

וְהִנֵה

בְלֵב הַמְהוּמָה אֲסָפַניִ רִבוֹן הָרוּחוֹת ,

עַל גַלֵי הַשִנְאָה כְעַל אֶבֶן מְפוּלֶמֶת

יָצָאתִי לְפָנָיו בְמָחוֹל ,

קוֹלִי נָשָאתִי בְשִירָה

לָאֱמֶת שֶשֶמֶש וְיָרֵח וְכוֹכָבִים הֲדוֹם לָה.

כִמְעַט שֶנָשַקְתִי לַחֶנְוָנִי-

כִי מֵאֲחוֹרֵי גַבוֹ הַדוֹאֵג נִגְלָה

לִי נוֹפוֹ שֶל הַחוֹפֶש הַזוֹרֵחַ,

הַחוֹפֶש שֶל אַרְצוֹת הַשַבָת

הַדוֹלֵק בְשִירֵיהֶם שֶל בְנֵי הֵיכָלָא.

לֹא סָר חִינִי בְעֵינֵי הַפַרְפַר

אֲשֶר בְגַן עֵדֶן וּבְעֵינֵי הָרוּחוֹת

הַהוֹמוֹת עַל הַיָם

לֹא שַחוֹתִי מִפְנֵי הַמַבָט הָרוֹאֶה

בִלְחָיַי אֶת קִמְטֵי הַתְבוּסוֹת

וְאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת נַפְשִי הַמְשוֹטֶטֶת

בִמְלוֹא הַיְקוּם וְאֵינוֹ יוֹדֵע

שֶנִשְמָתִי הִיא קֶרֶן שֶל שֶמֶש

לֹא תִתָפֵס בַכַף.

הָרֶגַע / מרגרט אטווד

הָרֶגַע בּוֹ, אַחֲרֵי הַרְבֵּה שָׁנִים

שֶׁל עֲבוֹדָה קָשָׁה וּמַסָּע אָרֹךְ

אַתָּה עוֹמֵד בְּמֶרְכַּז הַחֶדֶר שֶׁלְּךָ,

בַּיִת, דּוּנָם, קִילוֹמֶטֶר מְרֻבָּע, אִי, מְדִינָה,

בְּדֵעָה בְּרוּרָה אֵיךְ הִגַּעְתָּ לְכָאן,

וְאוֹמֵר, כָּל זֶה שֶׁלִּי,

בְּאוֹתוֹ רֶגַע הָעֵצִים מְשַׁחְרְרִים

אֶת זְרוֹעוֹתֵיהֶם הָרַכּוֹת סְבִיבְךָ,

הַצִּפּוֹרִים לוֹקְחוֹת אֶת שִׁירָן בַּחֲזָרָה,

הַצּוּקִים נִסְדָּקִים וּמִתְמוֹטְטִים,

הָאֲוִיר נָסוֹג מִמְּךָ כְּמוֹ גַּל

וְאַתָּה מִתְקַשֶּׁה לִנְשֹׁם.

לֹא, הֵם לוֹחֲשִׁים. שׁוּם דָּבָר לֹא שֶׁלְּךָ,

הָיִיתָ רַק אוֹרֵחַ, פַּעַם אַחַר פַּעַם

מְטַפֵּס עַל הַגִּבְעָה, מֵנִיף אֶת הַדֶּגֶל, מַצְהִיר.

מֵעוֹלָם לֹא הָיִינוּ שַׁיָּכִים לְךָ,

מֵעוֹלָם לֹא מָצָאתָ אוֹתָנוּ.

זֶה תָּמִיד הָיָה בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ.

הַקּוֹל הַפְּנִימִי / עידית ברק

סוֹף סוֹף אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִי

אָמַר לִי הַקּוֹל הַפְּנִימִי

מִזְּמַן רָצִיתִי,

אָמַרְתִּי לוֹ,

אֲבָל הָרַעַשׁ בַּחוּץ

הָיָה כֹּה חָזָק.

וּמַה קָרָה עַכְשָׁו?

נִכְנַסְתִּי הַבַּיְתָה

בך לא נוגע

מילים : דן תורן

יש דובים גדולים ביער

ופחד מורגש

ריקודים מול האש – יש

ינשופים ונחש

יש מפלצת בתוך הנהר

רעבה וערה

אבל החדר חמים ונעים

ואת ישנה

הבל פיך התמים

שקט ורוגע

שום דבר לא מפחיד

בך לא נוגע

יש מלחמה באמצע אירופה

הימים שחורים

שיירה בורחת בלי בית

מפני הרעים

יש חיידק משוגע שפוגע

חסר הבחנה

אבל החדר חמים ונעים

ואת ישנה

הרגע הזה, הבוער/ טלי וייס

מָה בְּסַךְ הַכֹּל בִּקַּשְׁתִּי,
שֶׁהַיָּמִים יִתְאָרְכוּ לְאַט אֶל הָאֹפֶק
כְּדֵי שֶׁאוּכַל לְהַסְפִּיק לַחֲלֹם
וְלֶאֱהֹב אֶת אֲשֶׁר דָּחִיתִי לְמָחָר
וּלְתַקֵּן אֶת אֲשֶׁר טָעִיתִי אֶתְמוֹל
וּלְבָרֵךְ עַל הָרֶגַע הַזֶּה, הַבּוֹעֵר תַּחַת
כַּפּוֹת רַגְלַי
וּלְדַלֵּג מֵעַל הַפַּחַד שֶׁהוּא, לְלֹא סָפֵק,
הַדָּבָר הַקָּשֶׁה בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ.
מִי יוּכַל לוֹמַר לָאַיָּלָה: רוּצִי, רוּצִי
מִי יוּכַל לְנַחֲמָהּ: אַתְּ תַּצְלִיחִי, תַּצְלִיחִי
מִי יַגִּיד לָהּ שֶׁלֹּא תִּדְאַג.
הֲרֵי הִיא יוֹדַעַת, אֵין מָקוֹם בָּטוּחַ
לְשׁוּמְדָבָר.

מעגל אימהות/ הדס גלעד 

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת בַּסָּלוֹן.

הָיִינוּ צְרִיכוֹת לְנַהֵל אֶת הָעוֹלָם

לָצֵאת לְמַסַּע הַסְבָּרָה עַל הַחֶמְלָה

לְהַזְכִּיר לְכֻלָּם: פַּעַם הֲיִיתֶם תִּינוֹקוֹת. מִישֶׁהִי יַלְדָּה אֶתְכֶם.

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת בַּסָּלוֹן

וּמְדַבְּרוֹת עַל חֶבֶל הַטַּבּוּר, חוּט הָעֶצֶב הַתְּמִידִי

עַל הַגּוּף שֶׁלָּנוּ שֶׁהִצְמִיחַ חַיִּים, עַל אָבְדַן הַבְּדִידוּת.

אֲנַחְנוּ אֲחָיוֹת. מִישֶׁהוּ שָׂם אוֹתָנוּ עַל מַצָּע אֶחָד

נִקֵּב בַּנּוּ נֶקֶב, וְהוּא פָּתוּחַ לְכָל הָרוּחוֹת.

אֶפְשָׁר הָיָה לְסָרֵב לִזְכוּת הַמִּמּוּשׁ שֶׁל מְלוֹא גּוּפֵנוּ,

אֲבָל הָאַהֲבָה מָשְׁכָה אוֹתָנוּ לְהִתְנַסּוֹת.

אֲנַחְנוּ אִמָּהוֹת שֶׁל מִישֶׁהוּ.

יֵשׁ לָנוּ יְלָדִים קְטַנִּים שֶׁיְּשֵׁנִים בְּמִטּוֹת.

אֲנַחְנוּ עוֹבְדוֹת קָשֶׁה.

אוֹמְרוֹת גַּם וְגַם. אוֹמְרוֹת לִפְעָמִים אֵין בְּרֵרָה.

מְבָרְכוֹת.

יֵשׁ לָנוּ שָׁדַיִם יָפִים וּפְטָמוֹת בְּמִדָּה שֶׁל פִּיּוֹת קְטַנִּים.

אֲנַחְנוּ עֲשׂוּיוֹת לָזֶה.

אֲבָל גַּם לָנוּ גַּרְעִין עַצְמִי קָשֶׁה

שָׁקוּעַ בְּרַחֲמִים.

הָיִינוּ צְרִיכוֹת לְנַהֵל אֶת הָעוֹלָם

לִבְנוֹת בָּתֵּי סֵפֶר עֲגֻלִּים

לַחְפֹּר מִנְהָרוֹת אֲרֻכּוֹת בֵּין הַבָּתִּים.

הָיִינוּ יְכוֹלוֹת לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה טוֹב יוֹתֵר

אִם לֹא הָיִינוּ עֲסוּקוֹת כָּל כָּךְ

בְּאֵינְסְפוֹר דְּבָרִים דְּחוּפִים.

בשעה הזאת/ מרים ברוך חלפי
היום כבר איבד מיומו
מולד חיוור מולך בשמיים
כבר לא אור
ועוד לא חושך
בשעה הזאת
בין אור לחושך
אין בי חטא
ואין בי חסד
הדברים הרחוקים
קרבים אלי
והקרובים
רוחקים
אני בתווך ישות זעירה
המכילה
עד אין להכילו
בשעה הזאת
אין חוצץ ביני
ובין מה
שמכיל אותי


יהודה עמיחי [סגור פתוח סגור]

הַמַּבָּט הַמּוּרָם לְמַעְלָה לִרְאוֹת אִם עֲנָנִים

מָה הוּא עוֹבֵר בְּדַרְכּוֹ, קִירוֹת, מִרְפָּסוֹת

כְּבִיסָת כְּמִיהָה תְּלוּיָה לְיִבּוּשׁ, חַלּוֹנוֹת, גַּגּוֹת גַּעְגּוּעִים,

שָׁמַיִם, הַיָּד הַפְּרוּשָׂה הַמּוּשֶׁטֶת לִבְדֹּק אִם

טִפּוֹת גֶּשֶׁם, הִיא הַיָּד הַתְּמִימָה בְּיוֹתֵר,

הִיא הַמַּאֲמִינָה בְּיוֹתֵר, הִיא הַמִּתְפַּלֶּלֶת

יוֹתֵר מִכָּל מִתְפַּלְּלֵי בָּתֵּי הַתְּפִלָּה.

המפץ הגדול/ שלומי חתוכה
חַיֵּינוּ
מַפָּץ גָּדוֹל.
אֲנַחְנוּ מִתְרַחֲקִים זֶה מִזֶּה,
הַמִּרְוָחִים בֵּינֵינוּ הוֹלְכִים וּגְדֵלִים.
אִי אֶפְשָׁר לַעֲצֹר אֶת הַתְּנוּפָה,
אֶת הַהִתְפַּשְּׁטוּת: מִי שֶׁנּוֹלָדִים
נִדְחָקִים בֵּינֵינוּ, מִי שֶׁמֵּתִים
מוֹתְחִים אֶת לִבֵּנוּ אֶל הָאֵינְסוֹף.
אֶת הָאוֹר הַקָּלוּשׁ שֶׁנּוֹתָר בָּנוּ
כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בְּלִי טֵלֶסְקוֹפִּים
רַבֵּי עָצְמָה,
כְּלוֹמַר אַהֲבָה.

סירקה טורקה
בּוֹא אִתִּי לָאַגָּדָה, קַר כָּל כָּךְ:
אֲפִלּוּ רוּחַ הַחֹרֶף מִשְׁתּוֹחַחַת בְּלֶכְתָּהּ בָּרְחוֹב.
בּוֹא, נֵלֵךְ לָאַגָּדָה, לַסֵּפֶר הַפּוֹרֵחַ הַגָּדוֹל.
קֹדֶם לִכְרִיכָתוֹ,
אַחַר־כָּךְ לְתוֹכוֹ.
נִבְנֶה קֵן לַבְּכִי, לְכָל דִּמְעוֹת הָעוֹלָם.
הֱיֵה אַתָּה הַטָּהוֹר, וַאֲנִי אֶהְיֶה הַצְּלוּלָה,
הֱיֵה אַתָּה הַתַּנְחוּמִים וְנֶחָמַת כָּל הָעוֹלָם.
סַכִּין הַיָּרֵחַ טוֹבֵעַ
בֶּחָזֶה הַמִּתְנַשֵּׁף שֶׁל הֶעָנָן,
וְהַכְּאֵב מַפְשִׁיט אֶת הַכּוֹכָב
מַטָּה, עַד כָּאן.
בֵּית הָאַגָּדָה יָרֹק וְקָטָן בְּיַעַר יָרֹק כָּל כָּךְ,
מִתַּחַת לְכַף יָדוֹ הַיְרֻקָּה שֶׁל אֱלֹהִים.
וְהַלֵּילוֹת כֹּה קְדוֹשִׁים, כֹּה צְלוּלִים
מִסָּבִיב לְיָמֵינוּ הָעֲיֵפִים.

ואז בא לנו/ נתן זך
ואז בא לנו ערב שקט והיינו שקטים
ואז חלפה הסערה והיינו לא סוערים
ואז ידענו שלא משנה
אם צודקים ואם לא צודקים
ואז חלצת את נעליך והיינו ביתיים
ואני פתחתי את החלון והיינו רוחניים
וסימנים ראשונים של אביב הרטיטו את הוילון
ולפחות אני הצטערתי על יד החלון
על מה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה
ועל מה שעשיתי ואני עוד עושה
וצפור בחשך פרחה לה וגם זה
לא היה סימן בהיר, היה סימן כהה
וחששתי לרוח השעה וחששתי לרוך שוא
וחששתי לאשליות שלך והלב חשש לשקריו.
אבל הכל עמעם את הכל ואמר, לא עכשיו, לא עכשיו
והערב היה קסום ושביר ומופלא משאת
וכל איבר באיברי הגוף צעק, לא כעת, לא כעת
ועמדתי שם נבוך ומחריש כאבל על מת.


חווה ניסימוב

לְעוֹלָם לֹא אַגִּיעַ לְיַפָּן אוֹ אָלַסְקָה
אֲפִלּוּ לְעָרִים קְרוֹבוֹת וּמְפַתּוֹת
כְּמוֹ אַמְסְטֶרְדָּם אוֹ לוֹנְדוֹן.
אַתָּה אוֹמֵר: לְמַסְּעוֹת הַפְּנִים
אַתְּ לֹא צְרִיכָה רַגְלַיִם חֲזָקוֹת.
וַאֲהָבוֹת דִּמְיוֹנִיּוֹת לֹא מְבַקְּשׁוֹת
שָׁדַיִם צְעִירוֹת.
אַתָּה אוֹמֵר:
מָה שֶׁאָבַד אָבַד
מָה שֶׁנִּשְׁאַר, הֵן הַכְּנָפַיִים
וְלֵב פּוֹעֵם אֶחָד
בַּגַּעְגּוּעַ

אקלים אחר/ נורית זרחי
אם קשה להבין את עובדת הגוף
מה לגבי פלישת דברים הסמויים מן העין,
ואם מה שהיה כל השנים תהום
אינו אלא ילד מתכווץ אל חיק עצמו לישון.
זרעי העצים מעופפים מבעד לחלון
בקלילות של משוללי משקל,
אבל מתחת למבט העין האוהבת
גמדי הפרחים מזקיפים את עמוד נשימתם.
עלינו להיות נדיבים לחיים,
שלא תמיד נדיבים כלפינו,
לסמן את המקומות שהגענו אליהם
כאילו הם מחוזות חלומותינו, לקרוא
עבר לעצמות הזמן שנצברו במצולות הזכרון.
ואם נמרת התקוה מקרקשת
בהן לפעמים, תודי,
מהו טלטול אחד של הגורל
לעומת זוהר חברבורותיה?

בְּאַחַד הַבְּקָרִים נֵעוֹר כַּדּוּר הָאָרֶץ וְנִעֵר אֶת הָאֲנָשִׁים מִכְּתֵפָיו כְּאִלּוּ הָיוּ טַפִּילִים, הָיָה לוֹ דַּי וְהוֹתֵר מֵהֶם, וּבִכְלָלָם מִמְּתַקְּנֵי הָעוֹלָם. הֵם הִתְעוֹפְפוּ לֶחָלָל כְּמוֹ כִּנִּים אוֹ כּוֹכָבִים. כַּמָּה פּוֹלִיטִיקָאִים זְחוּחֵי דַּעַת הָרַג הַכַּדּוּר בְּמוֹ צִפָּרְנָיו, לֶבֻּרְגָּנִים אֲחָדִים הוּא הִכְנִיס בְּעִיטָה בַּיַּשְׁבָן, וּבְכַמָּה רָדִיקָלִים רַעֲשָׁנִים הוּא נָשַׁף בָּאֲוִיר כְּמוֹ הָיוּ נוֹצָה. וְכַאֲשֶׁר הוּא שׁוּב הָיָה, אַחֲרֵי זְמַן רַב מְאֹד, מְשֻׁחְרָר מֵאוֹתָן צְרָעוֹת, הוּא נָשַׁם עָמֹק, נִשְׁכַּב לָנוּחַ וְהֵחֵל מֵנֵץ פְּרָחִים מִכָּל חָרִיץ וְסֶדֶק. ❥ אוה קילפי

סוף והתחלה ❥ ויסלבה שימבורסקה
אחרי כל מלחמה
מישהו חייב לנקות.
סדר כלשהו
הרי לא יתרחש מעצמו.
מישהו חייב להדוף את עיי החרבות
אל צידי הדרכים,
כדי שיוכלו לעבור בהן
עגלות מלאות מתים.
מישהו חייב לבוסס
בטיט ובאפר,
בקפיצי ספות,
שברי זכוכית
וסמרטוטים מדממים.
מישהו חייב לגרור קורה
כדי לתמוך בקיר,
להתקין זכוכית בחלון
ולקבע דלת על ציריה.
זה איננו פוטוגני
ומצריך שנים ארוכות.
כל המצלמות נסעו מכבר
למלחמה אחרת.
את הגשרים צריך בחזרה
ואת תחנות-הרכבת מחדש.
השרוולים יקרעו לגזרים
מרוב הפשלה.
מישהו ומטאטא בידו
עוד נזכר איך היה.
מישהו מקשיב
ונד בראש שלא נתלש.
אך כבר בסביבתם
יתחילו להסתובב כאלה,
שזה ישעמם אותם.
מעת לעת מישהו עוד
יחפור מתחת לשיח
טיעונים אכולי-חלודה
ויעביר אותם לערימת השיירים.
אלה שידעו
מה התרחש כאן ומדוע,
חייבים לפנות מקום לאלה
שיודעים מעט.
ופחות ממעט.
ולבסוף, שום דבר.
בעשב, שכיסה
את הסיבות והתוצאות,
מישהו חייב לשכב לו
עם שיבולת בין שיניו
ולבהות בעננים.
תרגום: רפי וייכרט


וְאָתָּם זוֹכְרִים רַק פָּנִים
אַל תִּשְׁכְּחוּ אֶת הַיָּדַיִם הַמּוּשָׁטוֹת
וְאֶת הָרַגְלַיִם הָרָצוֹת בְּקָלוֹת וְאֶת הַמִּלִּים .
זִכְרוּ, שֶׁגַּם הַיְּצִיאָה לִקְרָבוֹת נוֹרָאִים
עוֹבֶרֶת תָּמִיד
דֶּרֶךְ גַּנִּים וְחַלּוֹנוֹת וִילָדִים מְשַׂחֲקִים
וְכֶלֶב נוֹבֵחַ .
זִכְרוּ וְהַזְכִּירוּ לַפְּרִי שֶׁנָּשַׁר,
אֶת הֶעָלִים וְאֶת הֶעָנָף .
הַזְכִּירוּ לַקּוֹצִים הַקָּשִׁים
שֶׁהָיוּ רַכִּים וִירוּקִים בָּאָבִיב .
וְאַל תִּשְׁכְּחוּ שֶׁגַּם הָאֶגְרוֹף
הָיָה פַּעַם כַּף יָד פְּתוּחָה
וְאֶצְבָּעוֹת .
י. עמיחי

הָעַיִן הַעֵרָה
עָדִין נְקִיָּהּ מְאוֹד
וְכָל דָּבָר יָכוֹל
לְלַכְלֵךְ אוֹתָהּ
וְלִקְבֹּעַ קְצָווֹת בּוֹעֲרִים
הַחוֹזְרִים כָּל הַזְּמַן
אַחֶרֶת עַל עַצְמָם,
עַל הֶעָלִים
הַמְּלֵאִים קוֹלוֹת.
מָה עוֹשֶׂה הָאֹזֶן
עִם הַקּוֹלוֹת
אִם לֹא לִפְגֹּשׁ בָּהֶם
כְּמוֹ כֶּלֶב בְּכֶלֶב
תָּמִיד מִלְּמַטָּה
מִמָּקוֹם שֶׁאֵין מְשַׁקְּרִים?
ישראל אלירז ♡

הָעֵצִים בַּחֲצַר בֵּית-הַסֵּפֶר גָּדְלוּ אוֹ מֵתוּ,
וּבְכָל מְחִיר רוֹצִים הַיְּלָדִים לִגְדֹּל וְלָצֵאת וְלֶאֱהֹב.
אִם רָאִיתָ פַּעַם וִילוֹן לָבָן
מִתְנוֹפֵף בְּחַלוֹן פָּתוּחַ, וְרָאִיתָ
אֵיךְ אֲנָשִׁים אוֹהֲבִים.
אִם רָאִיתָ פַּעַם סַפָּר שֶׁבָּעֶרֶב
יוֹשֵׁב בַּכִּסֵּא וּמְגַלֵּחַ אֶת עַצְמוֹ מוּל הָרְאִי,
וְרָאִיתָ אֵיךְ אֲנָשִׁים חַיִּים.
אִם רָאִיתָ יְהוּדִים עוֹמְדִים בִּתְפִלַּת הַגֶּשֶׁם,
וּמְשַׁוְּעִים לְגֶּשֶׁם בְּאֶרֶץ גְּשׁוּמָה,
וְרָאִיתָ אֵיךְ אֲנָשִׁים זוֹכְרִים.
אִם רָאִיתָ יֶּלֶד מְשַׂחֵק לְבַדוֹ
בַּחֲצַר בֵּית-הַסֵּפֶר בִּימֵי הַחֻפְשָׁה,
וְרָאִיתָ גַּעֲגּוּעִים.
יהודה עמיחי

אַתְּ מְטַפֶּלֶת מֵהַמָּקוֹם
שֶׁאָתּ מְשׁוֹרֶרֶת
מְשׁוֹרֶרֶת מֵהַמָּקוֹם
שֶׁאַתְּ מִתְפַּלֶּלֶת
מִתְפַּלֶּלֶת מֵהַמָּקוֹם
שֶׁאָתּ נִשְׁבֶּרֶת
וְלֹא נִשְׁבֶּרֶת
וְלֹא נִשְׁבֶּרֶת
וְאַתְּ נִשְׁבֶּרֶת מֵהַמָּקוֹם
שֶׁאָתּ לֹא יְכוֹלָה יוֹתֵר
לֹא לְהִשָּׁבֵר.
תמר רבנו

הזמן אדון עולם
בִּשְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ עוֹמֵד
וְהָעֵץ עוֹלֶה בְּלֶהָבוֹת.
הָאָדָם אוֹכֵל לֶחֶם
וְהָעוֹלָם אוֹכֵל זְמַן.
אבות ישורון

יֵשׁ בֹּקֶר שֶׁבּוֹ
עָלָה דַּק מִתְנַתֵּק מֵעָנָף
וְהוּא נִשְׂרָךְ וְרוֹעֵד
כְּיֶלֶד שֶׁשָּׁכַח לָקַחַת מְעִיל
בן ציון גולדשטיין

בִּבְסִיס הַכֹּל מֻנָּחִים חוּטִים
דְּקִיקִים. רִקְמָה עֲדִינָה.
הַטֶּבַע פּוֹרֵם בְּסַבְלָנוּת מוֹפְתִית
אֶת מָה שֶׁיָּצַר
חוּט-חוּט, וּמֵשִׁיב לְעַצְמוֹ.
וְזֶה תָּמִיד שָׁקֵט וּשְׁרִירוּתִי
וְיֵשׁ בְּזֶה הֲמוֹן רַעַד
וְיֵשׁ בְּזֶה יֹפִי.

שרון לנדא

שְׁקֵדִיוֹת | איריס אליה כהן
בַּיְּצִיאָה מִמִּנְזָר נוֹטֶרְדַם דֶּה צִיּוֹן
אַתְּ נִזְכֶּרֶת אֵיךְ פַּעַם הָיִית רַוָּקָה
וְעָשִׂית בְּעִקָּר לְלִבֵּךְ וְגוּפֵךְ
כָּל אֵימַת שֶׁרָצִית, וְרָצִית
ורָקַדְתְּ כָּל יוֹם ושָׂחִית
בִּבְדִידוּת מְתוּקָה
מֵימֵי מַעְיָנוֹת הִגִּיעוּ עַד נֶפֶשׁ,
צָחַקְתְּ לִרְוָיָה
וְאָכַלְתְּ אֵיךְ בָּלַעַתְּ
אֶת הַכֹּל, מֵהַכֹּל, נֵתַח בָּשָׂר
וְקֶלַח חָלָב וּגְבִינוֹת עֲתִירוֹת
וּפֵרוֹת תְּאֵנִים וּתְמָרִים לְקִנּוּחַ
הַדְּבַשׁ, עוֹרֵק הַדָּם הִתְפַּקַּע
גָּדַשׁ חֶלְבּוֹנִים וּבַרְזֶל
(כָּעֵת הוּא חָלוּל כְּמַפּוּחַ
ורֵיק) שְׂעָרֵךְ הִתְאָרֵךְ
בִּזְרִיזות
הִרְגַּשְׁתְּ כֹּה גְּבוֹהָה וּבְרִיאָה
הִתְפָּאַרְתְּ, הִתְגָדַלְת, הִתְרוֹמַמְתְּ
אֱלֹהִים הִסְתַּכֵּל בְּעֵינַיִךְ,
הֵשַׁבְתְּ לוֹ מַבָּט
נִיד רִיסִים, לִפְעָמִים הִתְעַלַּמְתְּ בְּעַזּוּת
קִיּוּמוֹ לֹא הֻטַּל בְּסָפֵק
מֵעַל הַר שֶׁזְּרַעוּהוּ רוּחוֹת
שוב דִּבַּרְתְּ לָעֵצִים, (הֵם עָנוּ)
אֲבָנִים הִשְׁתַּתְּקוּ כְּשֶׁבִּקַּשְׁתְּ,
צִפֳּרִים הִתְפַּלְּאוּ לְמִשְׁמָע
קוֹל כְּנָפֵךְ
מִדֵּי עֶרֶב צָפִית בִּזְרִיחַת הַשְּׁקִיעָה
עָשִׂית תַּאֲוָה עִם סְפָרִים, עִם גְּבָרִים
לִפְעָמִים גַּם וְגַם, בְּמַקְבִּיל
אֵבְרוֹתָיִךְ קַלּוֹת וּכְחֻלּוֹת
מַחְשָׁבוֹת
מֵעָלַיִךְ גָּלַקְסְיָה סְבוּכַת כּוֹכָבִים
מוֹעֲדִים, אַתְּ נִזְכֶּרֶת,
הָיוּ לְשִׂמְחָה
הַחַגִים קְצָרצָרִים
כְּמוֹ שִׂמְלוֹתַיך בְּטֶרֶם
ומִתַּחַת רַגְלַיִם דַּקּוֹת,
וְרִידֵיהֵן מֻפְנָמִים
וּבִטְנֵךְ הַשְּׁטוּחָה וְעוֹרֵךְ הַצָּלוּל
וּבִכְלָל, הַחַיִּים,
הוֹ, הַחַיִּים!
הֵם הָיוּ חֲלָקִים, נְטוּלֵי דַּלִיוֹת וּלְלֹא
סִימָנֵי מְתִיחָה
וּבְכָל זֹאת –
אַף יֶלֶד בֵּן שֵׁשׁ
שֶׁעֵינָיו פְּעוּטוֹת וְחוּמוֹת
וְחַמּוֹת כְּמוֹ לֶחֶם
לֹא אָחַז בְּיָדֵךְ וְאָמַר לָךְ:
"אִמָּא, תִּרְאִי,
שְׁקֵדִיוֹת מְטַפְּסוֹת עַל עֵין כֶּרֶם."

גשם הקשב לנשים ღ תרצה אתר
עַד רֶדֶת הָעֶרֶב, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד רֶדֶת הַחשֶׁךְ. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הַצּוֹפוֹת בַּוִּילוֹן.
גַּם לָנוּ אֲדָמָה שֶׁמְּחַכָּה
לְמַשֶּׁהוּ מִלְמַעְלָה.
גַּם בָּנוּ יֵשׁ אֵימָה וּזְעָקָה
לְמַשֶּׁהוּ פּוֹרֵחַ… וְכֵן הָלְאָה…
גַּם בְּתוֹכֵנוּ מְחַכָּה, שׁוֹתֶקֶת
חֶלְקַת אֶרֶץ קְטַנָּה, חֲרֵבָה.
וְהַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ אֵחֵר לָרֶדֶת.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ
טֶרֶם בָּא.
עַד סוֹף הַשָּׁבוּעַ, גֶּשֶׁם
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
עַד קֵץ הַשְּׁבוּעַיִם. גֶּשֶׁם, הַקְשֵׁב
לַנָּשִׁים הָעוֹמְדוֹת וּמְחַכּוֹת.
גַּם לָנוּ בֶּחָצֵר גִּנָּה קְטַנָּה
רֵיקָה מִזֹּהַר דֶּשֶׁא.
גַּם אָנוּ מְצַפּוֹת עַד אֵין בִּינָה
לְמַשֶּׁהוּ בָּרוּךְ כְּמוֹ הַגֶּשֶׁם.
אַךְ הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ יָבוֹא
עֲנָנִים כְּבָר זָעִים בַּמֶּרְחָק.
הַגֶּשֶׁם שֶׁלָּנוּ קָרֵב, קָרֵב
בְּצַעֲדֵי עֲנָק.
הַקְשֵׁב לַנָּשִׁים בַּחַלּוֹן
גֶּשֶׁם אַדִּיר וְנוֹהֵר.
הַקְשֵׁב, אֵיךְ קוֹרְאוֹת הֵן בָּזוֹ אַחַר זוֹ –
הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר
הוּא חוֹזֵר.

אוּלַי זוֹ רַק פְּתִיחָה
לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר,
שֶׁיַּעֲלֶה וְיָבוֹא.
אוּלַי זוֹ רַק שְׁתִיקָה
מְמֻשֶּׁכֶת,
הַדּוֹמָה לְמָוֶת,
אֲבָל הִיא
לֹא הוּא,
כְּמוֹ מַחֲלָה שֶׁתַּעֲבֹר.
אוּלַי זֶה נִסָּיוֹן.
וַיִּקָּחֵהוּ שָׁם
וַיְנַסֵּהוּ שָׁם
בִּרְחוֹב אֵין שֵׁם
וְאֵין הֶמְשֵׁךְ⁠
לְמַעֲנוֹ.
אוּלַי זוֹ רַק פְּתִיחָה
לְמַשֶּׁהוּ אַחֵר,
שֶׁיַּעֲלֶה וְיָבוֹא.
אוּלַי תָּשׁוּב כְּאַהֲבָה
לוֹהֶטֶת
בְּיוֹם הַדִּין
הַמְפֹאָר וְהָאָדֹם.
אוּלַי תַּמְשִׁיךְ לָלֶכֶת
בְּעִקְּבוֹת הַמַּנְגִּינָה,
בִּרְחוֹבוֹת מְלֵאֵי שָׁמַיִם וְאֶפְשָׁר
וְיִהְיֶה לְךָ מָשִׁיחַ⁠
שֶׁיָּבוֹא.
❧ חיים גורי

סירקה טורקה
בּוֹא אִתִּי לָאַגָּדָה, קַר כָּל כָּךְ:
אֲפִלּוּ רוּחַ הַחֹרֶף מִשְׁתּוֹחַחַת בְּלֶכְתָּהּ בָּרְחוֹב.
בּוֹא, נֵלֵךְ לָאַגָּדָה, לַסֵּפֶר הַפּוֹרֵחַ הַגָּדוֹל.
קֹדֶם לִכְרִיכָתוֹ,
אַחַר־כָּךְ לְתוֹכוֹ.
נִבְנֶה קֵן לַבְּכִי, לְכָל דִּמְעוֹת הָעוֹלָם.
הֱיֵה אַתָּה הַטָּהוֹר, וַאֲנִי אֶהְיֶה הַצְּלוּלָה,
הֱיֵה אַתָּה הַתַּנְחוּמִים וְנֶחָמַת כָּל הָעוֹלָם.
סַכִּין הַיָּרֵחַ טוֹבֵעַ
בֶּחָזֶה הַמִּתְנַשֵּׁף שֶׁל הֶעָנָן,
וְהַכְּאֵב מַפְשִׁיט אֶת הַכּוֹכָב
מַטָּה, עַד כָּאן.
בֵּית הָאַגָּדָה יָרֹק וְקָטָן בְּיַעַר יָרֹק כָּל כָּךְ,
מִתַּחַת לְכַף יָדוֹ הַיְרֻקָּה שֶׁל אֱלֹהִים.
וְהַלֵּילוֹת כֹּה קְדוֹשִׁים, כֹּה צְלוּלִים
מִסָּבִיב לְיָמֵינוּ הָעֲיֵפִים.

ואז בא לנו/ נתן זך
ואז בא לנו ערב שקט והיינו שקטים
ואז חלפה הסערה והיינו לא סוערים
ואז ידענו שלא משנה
אם צודקים ואם לא צודקים
ואז חלצת את נעליך והיינו ביתיים
ואני פתחתי את החלון והיינו רוחניים
וסימנים ראשונים של אביב הרטיטו את הוילון
ולפחות אני הצטערתי על יד החלון
על מה שיכול היה להיות וכבר לא יהיה
ועל מה שעשיתי ואני עוד עושה
וצפור בחשך פרחה לה וגם זה
לא היה סימן בהיר, היה סימן כהה
וחששתי לרוח השעה וחששתי לרוך שוא
וחששתי לאשליות שלך והלב חשש לשקריו.
אבל הכל עמעם את הכל ואמר, לא עכשיו, לא עכשיו
והערב היה קסום ושביר ומופלא משאת
וכל איבר באיברי הגוף צעק, לא כעת, לא כעת
ועמדתי שם נבוך ומחריש כאבל על מת.

מעגל אימהות/ הדס גלעד

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת בַּסָּלוֹן.

הָיִינוּ צְרִיכוֹת לְנַהֵל אֶת הָעוֹלָם

לָצֵאת לְמַסַּע הַסְבָּרָה עַל הַחֶמְלָה

לְהַזְכִּיר לְכֻלָּם: פַּעַם הֲיִיתֶם תִּינוֹקוֹת. מִישֶׁהִי יַלְדָּה אֶתְכֶם.

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבוֹת בַּסָּלוֹן

וּמְדַבְּרוֹת עַל חֶבֶל הַטַּבּוּר, חוּט הָעֶצֶב הַתְּמִידִי

עַל הַגּוּף שֶׁלָּנוּ שֶׁהִצְמִיחַ חַיִּים, עַל אָבְדַן הַבְּדִידוּת.

אֲנַחְנוּ אֲחָיוֹת. מִישֶׁהוּ שָׂם אוֹתָנוּ עַל מַצָּע אֶחָד

נִקֵּב בַּנּוּ נֶקֶב, וְהוּא פָּתוּחַ לְכָל הָרוּחוֹת.

אֶפְשָׁר הָיָה לְסָרֵב לִזְכוּת הַמִּמּוּשׁ שֶׁל מְלוֹא גּוּפֵנוּ,

אֲבָל הָאַהֲבָה מָשְׁכָה אוֹתָנוּ לְהִתְנַסּוֹת.

אֲנַחְנוּ אִמָּהוֹת שֶׁל מִישֶׁהוּ.

יֵשׁ לָנוּ יְלָדִים קְטַנִּים שֶׁיְּשֵׁנִים בְּמִטּוֹת.

אֲנַחְנוּ עוֹבְדוֹת קָשֶׁה.

אוֹמְרוֹת גַּם וְגַם. אוֹמְרוֹת לִפְעָמִים אֵין בְּרֵרָה.

מְבָרְכוֹת.

יֵשׁ לָנוּ שָׁדַיִם יָפִים וּפְטָמוֹת בְּמִדָּה שֶׁל פִּיּוֹת קְטַנִּים.

אֲנַחְנוּ עֲשׂוּיוֹת לָזֶה.

אֲבָל גַּם לָנוּ גַּרְעִין עַצְמִי קָשֶׁה

שָׁקוּעַ בְּרַחֲמִים.

הָיִינוּ צְרִיכוֹת לְנַהֵל אֶת הָעוֹלָם

לִבְנוֹת בָּתֵּי סֵפֶר עֲגֻלִּים

לַחְפֹּר מִנְהָרוֹת אֲרֻכּוֹת בֵּין הַבָּתִּים.

הָיִינוּ יְכוֹלוֹת לַעֲשׂוֹת אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה טוֹב יוֹתֵר

אִם לֹא הָיִינוּ עֲסוּקוֹת כָּל כָּךְ

בְּאֵינְסְפוֹר דְּבָרִים דְּחוּפִים.

המאוים/ חורחה לואיס בורחס
זֹאת אַהֲבָה. עָלַי לְהִסְתַּתֵּר אוֹ לִבְרֹחַ.
כָּתְלֵי כִּלְאָהּ גוֹבְהִים, כְּמוֹ בַּחֲלוֹם בַּלָּהָה. הַמַּסֵּכָה
הַיָּפָה הִתְחַלְּפָה, אַךְ כְּמוֹ תָּמִיד הִיא הַיְּחִידָה. מַה
יּוֹעִילוּ לִי קְמֵעוֹתַי: הַמִּלָּה הַכְּתוּבָה, הַשְׂכָּלָה
מְעֻרְפֶּלֶת, לִמּוּד הַמִּלִּים שֶׁשִּׁמְּשׁוּ אֶת הַצָּפוֹן הַמְּחֻסְפָּס
לְשִׁירַת יָמָיו וְחַרְבוֹתָיו, יְדִידוּת שַׁאֲנַנָּה, פְּרוֹזְדוֹרֵי
הַסִּפְרִיָּה, חֲפָצִים שֶׁל יוֹמְיוֹם, הַשִּׁגְרָה, אַהֲבָתָהּ
הַצְּעִירָה שֶׁל אִמִּי, צִלָּם הַצְּבָאִי שֶׁל מֵתַי, הַלַּיְלָה
הַנִּצְחִי, טַעַם הַחֲלוֹם?
לִהְיוֹת אִתָּךְ אוֹ לֹא לִהְיוֹת אִתָּךְ, כָּךְ נִמְדַּד זְמַנִּי.
כְּבָר נִשְׁבַּר הַכַּד מֵעַל לַמַּעְיָן, כְּבָר קַם הָאִישׁ לְקוֹל
הַצִּפּוֹר, כְּבָר הֶחְשִׁיכוּ הַמַּבִּיטִים בְּעַד לַחַלּוֹנוֹת,
אַךְ הַצֵּל לֹא הֵבִיא שַׁלְוָה.
זֹאת, אֲנִי יוֹדֵעַ, אַהֲבָה: כִּסּוּפִים אֶל קוֹלֵךְ, הֲקָלָה
לְשִׁמְעוֹ, צִפִּיָּה וְזִכָּרוֹן, זַוְעַת הַחֲלוֹף.
זוֹ הָאַהֲבָה עִם הַמִּיתוֹלוֹגיוֹת שֶׁלָּהּ, עִם כְּשָׁפֶיהָ הַקְּטַנִּים
חַסְרֵי הַתּוֹעֶלֶת. יֵשׁ פִּנַּת רְחוֹב שֶׁאֵינִי מֵעֵז לַעֲבֹר.
הַצְּבָאוֹת כְּבָר מְכַתְּרִים אוֹתִי, הָאֲסַפְסוּף.
(חֶדֶר זֶה אֵינֶנּוּ אֲמִתִּי; הִיא לֹא רָאֲתָה אוֹתוֹ.)
שֵׁם אִשָּׁה מַסְגִּיר אוֹתִי.
אִשָּׁה כּוֹאֶבֶת לִי בְּכָל הַגּוּף.
תורגם מספרדית לעברית על ידי טל ניצן
מתוך הספר 'שבעה לילות', הוצאת הקיבוץ המאוחד

כמובן

כָּמוּבָן שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי מָה אֲנִי חוֹשֵׁב בֶּאֱמֶת
כִּי בְּנֵי תְּמוּתָה רְאוּיִים לְיַחַס שֶׁל כָּבוֹד
וְאָסוּר לְגַלּוֹת, בְּעַל פֶּה אוֹ בִּכְתָּב,
אֶת סוֹדוֹת הָעָלִיבוּת הַמְּשֻׁתֶּפֶת שֶׁל גּוּפוֹתֵינוּ.
הִנֵּה מְשִׂימָה לַהָסְסָנִים, לַחַלָּשִׁים, לְחַסְרֵי הַבִּטָּחוֹן:
לְהִתְעַלּוֹת שְׁנֵי סֶנְטִימֶטֶר מְעַל לְרֹאשָם
וְלִהְיוֹת מְסֻגָּלִים לְהַגִּיד לְמִי שֶׁשּׁוֹקֵעַ בְּיֵּאוּשׁ:
"גַּם אֲנִי בָּכִיתִי כָּךְ עַל עַצְמִי".

(צ'סלב מילוש, "זה", הוצאת אבן חושן 2008)

שיר אהבה עם התנצלויות על הופעתי ❥ עדה לימון

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁאַתָּה מְקַבֵּל אֶת הַגִּרְסָה
הֲכִי גְּרוּעָה שֶׁלִּי. מִכְנְסֵי הַטְּרֵנִינְג יָרֹק-יַעַר הָרְפוּיִים
הָאֲהוּבִים, הַיָּמִים הָאֲרֻכִּים נְטוּלֵי הַחֲזִיהָ, שֵׂעָר
מָלֵא קְשָׁרִים וּבִלְתִּי מְרֻסָּן, מֵצַח קוֹדֵר,
שָׂם מַחְשָׁבוֹת שְׂטָנִיּוֹת טוֹפְפוֹת בְּרִקּוּד
עַל הַמֹּחַ. הָיִיתִי רוֹצָה לוֹמַר שֶׁפֵּרוּשׁ הַדָּבָר הוּא
שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ – הַטִּי-שֵׁרְט הַלְּבָנָה הַמֻּכְתֶּמֶת
הַדְּמָעוֹת, סִירוֹת הַפִיסְטוּק, קְלִפּוֹת הַתַּפּוּז הַפְּזוּרוֹת
עַל שֻׁלְחַן הָעֲבוֹדָה שֶׁלִּי – אֲבָל זֶה לֹא בְּדִיּוּק זֶה.
אֲנִי זָזָה בַּבַּיִת הַזֶּה אִתְּךָ כְּפִי שֶׁאֲנִי נָעָה
בְּרֹאשִׁי, חָפְשִׁיָּה מִכְּבָלָיו שֶׁל כְּלוּב הַיֹּפִי.
אֲנִי עוֹשָׂה אֶת שֶׁלִּי בָּעֵשֶׂב הַגָּבוֹהַּ, חַיַּת-אֲנִי
יוֹתֵר מִכָּל דָּבָר אַחֵר. אֲנִי טוֹעָה, זֶה כֵּן אוֹמֵר שֶׁאֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ,
אֲבָל זֶה יוֹתֵר כְּשֶׁאַתָּה אוֹמֵר אֶת זֶה בַּחֲזָרָה – אוֹרוֹת
כְּבוּיִים, רוּחַ קָרָה עוֹבֶרֶת בַּוִּילוֹן, אוּלַי
בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי, אֲנִי מַאֲמִינָה לָזֶה.

נורית זרחי

מִי זוֹ הָאִשָּׁה עִם הַמַּקֵּל,

יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי הִיא זוֹ

מְנוֹפֶפֶת לְהַרְבִּיץ לַזְּמַן.

בְּנוֹתַי אוֹמְרוֹת לִי:

זֶה הַמַּטֶּה הַפּוֹרֵחַ

נִגְזַר מֵחֲסִינוּת הָעֵצִים.

אֵיךְ יֵדְעוּ

שֶׁאֲנִי צִפּוֹר בַּבִּלְתִּי נִרְאֶה,

וַאֲפִלּוּ מִבַּעַד לְאַרְבָּעָה כָּתְלֵי גֶּשֶׁם

לֹא נִרְפֵּאתִי מִתְּשׁוּקָתִי לְשָׁמַיִם.

זוֹ עֵדוּת לְאַחַת מִטָּעֻיּוֹתָיו הָרַבּוֹת שֶׁל הַטֶּבַע,

שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנִּי לָעוּף.

סליחות, לאה גולדברג

א.

בָּאתָ אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ,

וְגוּפְךָ לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי,

בָּאתָ כְּלַּיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ

לְהַרְאוֹת לוֹ בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים.

וְלָמַדְתִּי: שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן

וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף,

וְרֵיחַ יַלְדוּת – רֵיח דֶּבֶק וָאֹרֶן

הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף.

אִם הָיוּ עִנּוּיִים – הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיךָ

מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶל שֶׁלְּךָ.

תְּנֵנִי לָלֶכֶת, תְּנֵנִי לָלֶכֶת

לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

ב.

אָשַׁמְתִּי מְאֹד, כּי עוֹדֶנִּי זוֹכֶרֶת

אֶת חֹם צְעָדֶיךָ בִּשְׁחוֹר הַדְּמָמָה,

הָיְתָה סְלִיחָתִי נְבוֹנָה וְאַחֶרֶת,

עַכְשָׁו הִיא פְּשׁוּטָה כְּדִמְעָה.

פָּנֶיךָ שְׁלֵוִים – בִּשְׁתִיקַת מַבָּטַי הֵם.

גּוּפְךָ נִתְאַדָּה וְהָיָה לְמִזְמוֹר.

וּפֹה רַק הַמֶּלַח שֶׁל יָם עַל שְׂפָתַיִם,

וְרֵיחַ הַשֶׁמֶשׁ בְּשֶׁזֶף הָעוֹר.

וְשׁוּב לֹא אָבוֹא בְּיָדֶיךָ לִגְוֹעַ,

הַרְשֵׁנִי אֶת כָּל תְּפִלּוֹתֶיךָ לִשְׁתֹּק.

רַק רְאֵה וְקַדֵּשׁ: הַכְּחוֹל הַגָּבֹהַ

שׁוֹקֵעַ בַּכְּחוֹל הֶעָמֹק.

ג.

עוֹד זֹאת הַשָּׁעָה הַזּוֹרַחַת אֶל גַּל,

עוֹד תְּכֵלֶת בַּיָּם טוֹבֶלֶת.

הַלַּיְלָה יָרֵחַ יִקְצֹר בְּמַגָּל

אֶת זְהַב תּוּגָתִי הַנִּבְהֶלֶת.

אֶת זֵכֶר גּוּפְךָ בַּלִּטּוּף הַיַּמִּי,

אֶת הָאֹפֶק הַבָּא אֵלֶיךָ,

אוֹתְךָ הָעוֹזֵב אֶת חוֹפִי, כְּמִי

שֶׁאֵינֶנּוּ רוֹצֶה לָלֶכֶת.

אָז אֶגַּש לַחַלּוֹן לְבַקֵּשׁ פִּתְרוֹנִים,

וְהַלַּיְלָה יִפְתַּח לִי לֹעַ,

וְאֶרְאֶה, כִּי אֲנַחְנוּ נִהְיֶה אַחֲרוֹנִים,

אַחֲרוֹנִים הַיּוֹדְעִים לִסְלֹחַ.

ד.

הַחֹדֶש נִחֵשׁ עַל טַרְפֵּי הַבַּבּוֹנֶג

תָּלַשׁ אֶת יָמַי וּזְרָקָם אֶל הַתְּהוֹם:

זֹהַר וָעֹנֶשׁ, צַעַר וָעֹנֶג,

דֶּרֶך – פִּתְרוֹן הַחֲלוֹם.

אָז גָּנַחְתִּי, קָשַׁרְתִּי שְׂרוֹכֵי נְעָלֶיךָ,

לִוִּיתִיךָ דְּמוּמָה עַד סִפִּי הַנָּמוּךְ.

וּבַדֶרֶךְ אֵלֶיהָ, בְּכָל מִשְׁעוֹלֶיךָ

לִבְלֵב יְגוֹנִי כְּחִיּוּךְ.

וָאֵדַע כָּל נִדְרֵי הַבְּגִידָה שֶׁנָּדַרְתָּ,

וְאָגַרְתִּי לְךָ אֶת שַׁלְוַת הַיָּמִים.

וְהִרְכַּנְתִי רֹאשִׁי הַנִּכְנָע כְּשֶׁחָזַרְתָּ

חָזַרְתָּ קָרוֹב וְתָמִים.

הרגע ♡ מרגרט אטווד

הָרֶגַע שֶׁבּוֹ, אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת

שֶׁל עֲבוֹדָה קָשָׁה וּמַסָּע אָרֹךְ,

אַתְּ עוֹמֶדֶת בְּמֶרְכַּז חֶדֶר מִשֶּׁלָּךְ,

בַּיִת, שְׁנֵי דּוּנָמִים, קִילוֹמֶטֶר מְרֻבָּע, אִי, אֶרֶץ,

סוֹף-סוֹף יוֹדַעַת אֵיךְ הִגַּעְתְּ לְכָאן

וְאוֹמֶרֶת: "זֶה שֶׁלִּי",

הוּא הָרֶגַע שֶׁבּוֹ הָעֵצִים מְסִירִים

מֵעַל גּוּפֵךְ אֶת זְרוֹעוֹתֵיהֶם הָרַכּוֹת,

הַצִּפֳּרִים מְשִׁיבוֹת לְעַצְמָן אֶת שְׂפָתָן

הַצּוּקִים נִסְדָּקִים וְקוֹרְסִים,

הָאֲוִיר נָסוֹג מִמֵּךְ כְּמוֹ גַּל

וְאֵינֵךְ יְכוֹלָה לִנְשֹׁם

"לֹא", הֵם לוֹחֲשִׁים. "אֵין לָךְ כְּלוּם.

הָיִית אוֹרַחַת, פַּעַם אַחַר פַּעַם

טִפַּסְתְּ עַל הַגִּבְעָה, הֵנַפְתְּ אֶת הַדֶּגֶל, הִצְהַרְתְּ.

מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁתַּיַּכְנוּ לָךְ.

מֵעוֹלָם לֹא מָצָאת אוֹתָנוּ.

זֶה הָיָה בְּדִיּוּק לְהֶפֶךְ".

תרגמה את זה יפה: הילה אהרון בריק

לישון ביער , מרי אוליבר

חשבתי שהאדמה זוכרת אותי,

היא לקחה אותי בחזרה בעדינות רבה,

מסדרת את החצאיות האפלות שלה, את הכיסים

המלאים חזזיות וזרעים.

ישנתי כפי שלא ישנתי לפני כן, אבן על מיטת נהר,

דבר לא ניצב ביני לבין האש הלבנה של הכוכבים,

פרט למחשבותיי והן הציפו אור כמו עשים

בין הענפים של העצים המושלמים.

כל הלילה שמעתי את הממלכות הקטנות

נושמות סביבי, את החרקים

ואת הציפורים שעשו את מלאכתם באפלה.

כל הלילה פרחתי ונפלתי, כמו בחורף,

מתמודדת עם אובדנו של הזוהר. בבוקר

נעלמתי לפחות תריסר פעמים

אל דבר טוב יותר.

אדם יוצא מבית | יהודה עמיחי

אדם יוצא מבית

והבית אינו יוצא מן האדם.

הוא נשאר

על קירותיו ועל

התלוי בהם

ועל חדריו ודלתותיו

הנסגרות בזהירות.

או כי הבית

מתרחב והולך

ונעשה לדרכים

בהן ילך זה

שיצא מן הבית.

אחרי כאב גדול/ אמילי דיקינסון

אַחֲרֵי כְּאֵב גָּדוֹל יֵשׁ סֵדֶר בָּרְגָּשׁות.
הָעֲצַבִּים עוֹדָם קְפוּאִים, כְּמוֹ אֲבָנִים.
הַלֵּב שׁוֹאֵל: אֲנִי נָשָׂאתִי זֹאת?
הַיּוֹם? אֶתְמוֹל? לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים?

הָרַגְלַיִם סְתָם הוֹלְכוֹת, לְלֹא כִּוּון
עַל הָרִצְפָּה, הַחוּצָה, לַאֲוִיר הַצַּח.
דַּרְכֵי שָׂדֶה
בְּלִי כַּוָּנָה הוֹפְכוֹת
אַסְפַלְט קָשֶׁה, אָדִישׁ וּמְנֻצָח.

זוֹ שְׁעַת הַשִּׂיא. אוֹתָה תָּמִיד יִזְכּוֹר
כָּל אִיש, אִם רַק זָכָה לְהִתְעוֹרֵר.
כְּמוֹ אִישׁ אֲשֶׁר קָפָא מִקוֹר יִזְכּוֹר:
הַכְּפוֹר, הַהֶלֶם, הַיְצִיאָה לִזְמָן אַחֵר.

ללה

יֶשְׁנוֹ אֲגַם כֹּה זָעִיר

שֶׁזֶּרַע חַרְדָּל יָכֹל הָיָה לְכַסּוֹתוֹ

בְּקַלּוּת, וְאַף-עַל-פִּי-כֵן כֻּלָּם שׁוֹתִים מִמֶּנּוּ.
אַיָּלִים, תַּנִּים, קַרְנַפִּים וּפִילֵי יָם

עוֹדָם נוֹפְלִים לְתוֹכוֹ, נוֹפְלִים וּנְמוֹגִים

כִּמְעַט בְּטֶרֶם יַגִּיעַ שׁוּב זְמַנָּם לְהִוָּלֵד.

שקרים לבנים / אליסיה פרטנוי

תרגום (ספרדית): ערן צלגוב

מְעַטִּים יוֹדְעִים שֶׁעִם לַיְלָה

כָּל חֲתוּלַי לְבָנִים,

שֶׁהָאֱמֶת הִיא הַשֶּׁקֶר הַגָּדוֹל בְּיוֹתֵר

שֶׁהֻמְצָא מֵעוֹלָם.

אֵלּוּ שֶׁמְּאַכְלְסִים אוֹתְךָ לֹא מֵתוּ,

הֵם רַק הִשְׁתַּנוּ קַלּוֹת.

אֲנִי רַק רוֹצָה שֶׁתַּקְרִיא לִי

אֶת הַלֵּב בְּיָדֶיךָ.

נורית זרחי

בַּחוּץ יֵשׁ שָׂדוֹת שֶׁל אֲוִיר וְרוּחַ.

אֲבָל הַבַּיִת הוּא מַרְאִית,

עִם עִגּוּל הָאוֹר שֶׁל הַמְּנוֹרָה.

אֵינֶנּוּ פַּרְפְּרֵי עָשׁ לְהִצָּרֵב מֵאוֹר,

רַק מִן הַגִּלּוּי שֶׁהָאוֹר הוּא רֶגַע

וְהַחֹשֶׁךְ הוּא צֶבַע הַצְּבָעִים.

וְלֹא לְהִתְרַגֵּל אֵלָיו פֵּרוּשׁוֹ

לֹא לְהַסְכִּים שֶׁהַגּוּף עָשׂוּי בְּעִקָּר מַיִם.

כְּשֶׁבְּחוּץ דּוֹפֵק הַמַּבּוּל.

יִתָּכֵן שֶׁאִם אָזִיז אֶת הָאָרוֹן

יִתְגַּלֶּה שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיָה שָׁם קִיר.

וְשֶׁהַקִּיר הוּא רַק הַפְרָעָה בַּפָּתוּחַ

וְזֶה שֶׁיִּנְקֹב אוֹתוֹ בְּסִיגַרְיָה אוֹ בָּעֲצָמוֹת

הַנִּכְנָסוֹת תָּמִיד בְּלֹא-דֶלֶת, יִרְאֶה.

הַלַּיְלָה הוּא יוֹם חָזָק.

כל הנהרות / אבות ישורון

כָּל הַנְּהָרֹת

הֹלְכִים אֶל

הַיָּם וְהַיָּם

אֵינוֹ מָלֵא

כִּי כָּל

הַנְּהָרֹת חֹזְרִים

אֶל הַנְּהָרֹת.

תַּאֲמִינֻ לִי.

זֶה סֹד

גֵּאֻת וְשֵׁפֶל.

זֶה סֹד

תּוֹרַת הַגַּעְגֻּעִים.

ישראל אלירז

עַכְשָׁו יֵשׁ לָנוּ צֹרֶךְ גָּדוֹל בְּמוּסִיקָה

לְהַקְשִׁיב לַצִּנּוֹרוֹת הָעֶלְיוֹנִים,

לְעוֹרְקֵי הָרוּחַ

לָרְעִידָה הָעוֹבֶרֶת בֵּין הַגְפָנִים הַמִּתְרוֹשְׁשִׁים.

תָּבוֹא הַ תָּ רָ ה. תִּהְיֶה שֹׁ קֶ ת .

קֹמֶץ קַיִץ אַחֲרוֹן שׁוֹבֵר לִי

אֶת הַלֵּב

חָשַׁבְתִּי לְסַפֵּר לָךְ עַל כָּךְ

בלילות הסתיו / דוד פוגל

בְּלֵילוֹת הַסְּתָו

נוֹפֵל בַּיְעָרִים עָלֶה לֹא-נִרְאֶה

וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ.

בַּנְּחָלִים

יִקְפֹּץ הַדָּג מִן הַמַּיִם

וְהֵד נְקִישָׁה לַחָה

יַעַן בָּאֹפֶל.

בַּמֶּרְחָק הַשָּׁחוֹר

נִזְרָעוֹת דַּהֲרוֹת סוּסִים לֹא-נִרְאִים

הַנְּמַסִּים וְהוֹלְכִים.

כָּל אֵלֶּה יִשְׁמַע

הַהֵלֶךְ הֶעָיֵף

וְרַעַד יַעֲבֹר אֶת בְּשָׂרוֹ.

אַתְּ קוֹטֶפֶת תְּאֵנִים סְגֻלּוֹת
וּבוֹצַעַת בָּאֶצְבָּעוֹת.
פַּסֵּי חָלָב עַל זְרוֹעוֹתַיִךְ.
אַתְּ קְטַנָּה וְלֹא יוֹדַעַת שֹׂבַע,
הַאֲוִיר מְזַמְזֵם סְבִיבֵךְ
וְאַתְּ רוֹדָה אֶת מְתִיקוּת הָעוֹלָם
בְּפִיךְ, בְּיָדַיִךְ.
עוֹד מְעַט יַחְשִׁיךְ וְתִכָּנְסִי אֶל הַבַּיִת.
עַל שֻׁלְחַן הֲפוֹרְמַיְקָה הַלָּבָן
תַּחַת כַּדּוּרֵי הָאוֹר הַתְּלוּיִים
יִפָּקְחוּ אֵלַיִךְ שׁוֹשַׁנֵּי הַחֹשֶׁךְ
שֶׁאִמָּא שֶׁלָּךְ מְגַדֶּלֶת.
אַתְּ מַאֲמִינָה שֶׁלֹּא לְהִדָּקֵר פֵּרוּשׁוֹ לָמוּת
שֶׁאִם תַּשְׁלִיכִי אוֹתָן
יִפְּלוּ קִירוֹת הַבַּיִת.

ש.ל

יֶשְׁנוֹ מָקוֹם
שֶׁאֵין בּוֹ דָּבָר שָׁלֵם, רַק
עִקְבוֹת,
רְסִיסִים שְׁקוּפִים, מֻחְזָרִים כְּצוּרָתָם.
שְׁכָבוֹת עַל גַּבֵּי שְׁכָבוֹת
הַמַּחֲזִירוֹת אֶת אוֹר הַיָּרֵחַ.
סֶיְסְמוֹגְרָף הַגּוּף רוֹשֵׁם תְּנוּעוֹת
שֶׁחוֹמְקוֹת מִרַּדַּאר הָעַיִן.
מְסַמֵּן גַּלִּים אֲרֻכִּים
לְמֶרְכַּז הָרַעַשׁ
וְהַמִּשְׁקֹלֶת נָעָה עַד לַקָּצֶה.
עַד לַמְּקוֹמוֹת שֶׁאַתְּ רוֹעֶדֶת
עַד לַמְּקוֹמוֹת
שֶׁלֹּא נָתַתּ לָהֶם שֵׁם
שֶׁלֹּא עָשִׂית לָךְ בַּיִת
וְזֶה מַבְהִיל
כְּמוֹ לִרְאוֹת אֶת שְׁמֵךְ
עַל דֶּלֶת בַּיִת זָר.

ש.ל.

נורית זרחי

מוּזָר לִפְחֹד מִן הַחַיִּים הַקְּצָרִים

וְהָאֲרֻכִּים בְּאוֹתָהּ מִדָּה.

מִן הַחוּט הַמּוֹשֵׁךְ אֶת שׁוּלֵי הַלֵּב

כְּאִלּוּ נִקְוָה דָּם סְבִיב הַחֲנִיכַיִם הַצּוֹחֲקִים

וּבוֹ בַּזְּמַן מִן הַשֶּׁקֶט הַמּוּזָר.

הַמֵּעִיד שֶׁהַבָּתִּים יָרְדוּ אֶחָד אֶחָד אֶל מִתַּחַת לַמַּיִם.

אֲנַחְנוּ עֲדַיִן פֹּה מַקְשִׁיבִים לְקוֹל צְעָדָיו –

מִישֶׁהוּ הִשְׁכִּים מֻקְדָּם בַּבֹּקֶר

וְלָקַח אִתּוֹ אֶת הָעִקָּר.

הצהרת כוונות / רחל חלפי

זֶהוּ נִסָּיוֹן לְהָקִים חֶדֶר בְּתוֹך הַיָּם 

זֶהוּ נִסָּיוֹן לְרַבֵּעַ אֶת הַמַּעְגָּל 

לִבְרֹא סִפּוּר מִתּוֹך שְׁתִיקַת הַסֶּלַע 

זֶהוּ נִסָּיוֹן לִבְלֹעַ רוּחַ

לְהִשְׁתַּגֵּעַ עַל מַה 

שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָיו

זֶהוּ נִסָּיוֹן לִקְשֹר מַיִם לִכְלַל קֶשֶׁר קָבוּעַ 

זֶהוּ נִסָּיוֹן לִכְלֹא תֹּהוּ בְּתוֹך רִבּוּעַ

זֶהוּ נִסָּיוֹן הֶגְיוֹנִי בְּהֶחְלֵט

זֶהוּ נִסָּיוֹן מַעֲשִׂי

הָיִיתִי אוֹמֶרֶת

עִם סִכּוּיִים טוֹבִים

התפעלות / חיים גורי

מִזְּמַן לֹא רָאָה דְּבָרִים כָּאֵלֶּה.

לְלֹא אֲבָל, לְלֹא אוּלַי.

וְשֶׁקֶט. נוֹצָה בָּהָר.

לֹא מִלָּה מְיֻתֶּרֶת.

וְכָל הַהַבְטָחוֹת, אַחַת אַחַר אַחַת,

וְכָל הָאֲהָבוֹת שָׁבוֹת לִפְרֹחַ בִּי.

כִּי עֶרֶב בָּא, כִּי רוּחַ אִיָּרִית.

אֲפִלּוּ הַשִּׂמְחָה נִזְכֶּרֶת בִּי לְפֶתַע

וְכָל הָרָצִים שֶׁבִּי יוֹצְאִים דְּחוּפִים.

♥♥♥♥