לִרְכֹּב עַל עָנָן

סוד/ שיבטה טויו
פְּעָמִים רַבּוֹת רָצִיתִי לָמוּת
אֲבָל מֵאָז שֶׁהִתְחַלְתִּי לִכְתֹּב שִׁירִים
אֲנָשִׁים רַבִּים מְעוֹדְדִים אוֹתִי
עַד כִּי שׁוּב אֵינֶנִּי מִתְלוֹנֶנֶת אוֹ בּוֹכָה
אֲפִלּוּ עַכְשָׁו
כְּשֶׁאֲנִי בַּת תִּשְׁעִים וּשְׁמוֹנֶה
עוֹדִי מִתְאַהֶבֶת
עוֹדִי חוֹלֶמֶת
רוֹצָה לִרְכֹּב עַל עָנָן

תרגם: איתן בולוקן.

🖤

הדרך מהקייטלינז לדאנדין עוברת דרך שדות זהב. אנחנו פוגשים כלבי ים, להקות פינגווינים שעולות בחשיכה מהים, אריות ים שואגים, עופות וציפורים, אבנים יפות וצדפות שנראות מעולם אחר. יש יונה גרגרנית כבדת משקל שחיה רק כאן. לפעמים היא אוספת לתוכה כל כך הרבה פירות ושומרת בזפק כי נגמר לה המקום בקיבה והיא לא מתאפקת ודוחסת. ככה עובר הזמן והפירות יושבים ותוססים לה בגרון ולבסוף הופכים לשיכר. במשך כמה ימים היונה הזאת מתנהלת שיכורה. שיכורה! אני מוקסמת מהפרטים הקטנים המפתיעים האלה שלא ידעתי שקיימים בעולם.

התעוררתי הבוקר מוקדם מהפטפוט של ציפורי ה Tui. יש להן כנפיים כחולות ומין כדור פרוותי לבן ומפונפן בסנטר והן מקשקשות אחת עם השנייה ללא הרף. הציוצים שלהם נשמעים כמו קולות של דמויות ממשחקי מחשב. לא ישנתי מספיק בגללן. אני עוד עייפה אבל נזכרת שעוד מעט, לא לצליל הזה אקום בבוקר והתודעה כבר משתנה.
מד המרחק מראה שעברנו יותר מחמשת אלפים קילומטרים של נסיעה ועוד לא מעט עברנו עם הרגליים. אנחנו עולים ויורדים בהרים, בערוצי נהרות ונקיקים משתרגים. אני מגלה שוב את הגוף שלי בהכרת תודה. כל כך  רחוק הייתי צריכה להגיע כדי להבחין בדקי הדקויות של השינויים שחלים בי במהלך אחד של חודש. בנשיות שמובנית בי מבפנים ומכתיבה האטה והסתגרות וגם יציאה מחודשת מלאת תשוקה לחוויה כמו מפקעת. כל חודש מחדש.
אני מותחת את כל הגבולות שלי ומבינה שהפקרתי את עצמי ואפשרתי לי להצטמצם ביותר ממובן אחד. חשבתי שאתפרק מכל הטרקים האלה אבל הגוף מאוד מתמלא בשמחה והאנשים בדרכים נותנים כוח.
ברב המסלולים, לפעמים גם בקשים שמטפסים בתלילות מאות מטרים למעלה ומתארכים לקילומטרים, אנחנו פוגשים אנשים מבוגרים מאיתנו בעשר, עשרים ושלושים שנה. לפעמים עם מקלות הליכה, לפעמים בלי. אני עדיין נדהמת לראות חבורת אופנוענים מצוידת עם כל הטקס, שעוצרת בצד הדרך ומסירה קסדות, ומתחת להן ראשים מלבינים של גברים ונשים בני ששים ושבעים ויותר. מרוצים, מלאי חיוניות עם תאווה בעיניים. ומסיקה את המסקנות. מי שרוצה להישאר חיוני צריך למצוא לעצמו פעילויות שישאירו אותו צעיר. להקיף את עצמו באנשים אנרגטיים שיוצאים ועושים את החיים שהם רוצים. האם אצליח להתעלות מעל ההרגלים הישנים כשנחזור הביתה? האם לא אכרע שוב תחת המטלות השואבות של היומיום וקבוצות הווטסאפ מקצרות החיים? ומה יקרה לרצון? רב בני גילי כבר כל כך עייפים.
אני מתבוננת על הנשים המבוגרות שכאן (זקנות זו מילה שלא מתאימה בכלל) ומנסה ללמוד מהן. ראיתי נשים שרוכבות על כל דבר אפשרי וגם עובדות בעבודות שטח, בחוות, בשדות, סוללות כבישים וכל דבר שנחשב אצלנו "עבודה לגברים".
באגמים ובחופים "הם" גולשים, דוהרים על אופנועי ים וסירות ג'ט, חותרים בקיאק וקאנו ומפרשיות, שוחים שחייה חופשית בים, קופצים מצוקים גבוהים לנהרות יחד עם כולם ומה לא? אף אחד לא מביט בהם באופן מוזר והם נראים קלים ויפים בתוך העשייה. העין הישראלית שלי שלא רגילה, מרימה גבה שוב ושוב בהערצה. אני רוצה להיות ככה גם.
בכל אתרי הקמפינג רואים אותם עושים קמפינג באוהלים או בקרוואנים וינטאז' הנגררים היפים שלהם מבלי להתעצל. מרכיבים, מפנים, עושים ברביקיו, מתחזקים ומתקנים, גוררים סירה מהים לחוף, מהחוף לים. תולים חליפות צלילה לייבוש, משתזפים, ובסוף היום יושבים בחוץ עם יין וארוחה טובה. זה לא תמיד פשוט להיות בקמפינג. המקלחות משותפות והשירותים גם, ולפעמים הכל בוץ או חול ואין בכלל מקלחת ואין מים חמים וצריך לצעוד ברגל ולדאוג לארוחות בתנאים שונים ומשונים והשינה לא שינה של בית. יש המוני מעופפים שעוקצים (מאוד) וסתם חרקים מבהילים, ימים של קור, גשם, חום כבד, רוחות עזות והכל קורה בחוץ. ברגעים שאני נשברת אני מסתכלת עליהם ומנערת את עצמי באמירה שאם הם יכולים, בטח שאני יכולה. וזה תמיד מרים אותי.
אנחנו מזדחלים בצב הענק שלנו במעלה ההרים והם לידינו. מדוושים בעליות תלולות וצרות, מטורפות ממש על אופניים ואח"כ גולשים בירידות. הם נראים חסרי גיל. רק המבט התוהה שלנו שמתעכב ומחפש רואה, שאלה לא אנשים צעירים שמנפנפים לנו עכשיו לשלום. כל זה מנער ממני שכבות של כבדות שכבר התחילו להזדחל גם אלי, ומעיר אותי לחיות את החיים שלי במלואם. ועכשיו. לנצל יותר טוב את הגוף כל עוד הוא מאפשר. מפה הדברים נראים אפשריים. הכרחיים ממש.
אני שואלת את עצמי מה ישתנה בנו אחרי כל זה? הילדים כבר נראים לי הרבה יותר עצמאיים וחופשיים. אני רואה אותם מתגברים על פחדים, מסתובבים לבד בחושך, מתמצאים מהר במקום חדש, מתרגלים שפה, מתמלאים גאווה כשהם מגיעים לפסגת הר או רצים בלי חשש לאוקיינוס לשחות כי הגיעה להקת דולפינים שובבה לחוף וברור שנכנסים לשחק איתם ולא משנה שכל כך כל כך קר.
איך אשלח אותם לבית הספר? ואיזו ציפייה מוזרה זו מילד, שישב על כסא במשך שעות מבלי לדבר, לצחוק ולזוז כשהעולם בחוץ כל כך חי ומעניין? איזה כוח גורם להם לקום לשיגרה כזאת בכל בוקר מבלי להתמרד? הם עוד לא בגיל הזה של המרד אבל זה רק עוד יותר מכמיר לב.
אני עוד לא יודעת איך חוזרים מכאן הביתה. אני פוחדת להתרגל שוב למה שיש, ופוחדת לא להתרגל. מדי פעם מציצה בחדשות בבית נבהלת וסוגרת.
גם אני לומדת כאן בכל יום, גם אני בתוך התנועה הבלתי פוסקת, גם אני פוגשת פה את הפחדים שלי. גם בי מתבוננים. לא נשאר לנו עוד הרבה זמן בדרכים ובינתיים אני קמה בכל בוקר לילדים ומקווה שבזמן הזה הקצר אני זורעת בהם זרעים של שקט, הרפתקנות ובטחון חדש בעצמם ובעולם. בתקווה שיצמחו טוב כמו שתילים רכים לאילנות גמישים ואיתנים. הלוואי והייתי יכולה לעשות את אותו הדבר גם עבורי.
אני עוד לא יודעת איך חוזרים ככה הביתה אבל כל תנועה דורשת את זמנה הנכון והנה, קנינו כרטיסים.

בתמונות: מפה ומשם. טיפונת מהדרך וממה שהצלחתי להוריד מהמצלמה.
בשיר שבסוף: מחשבות… מחשבות של חזרה …

 

מודעות פרסומת

מתנה מהים

ככל שאנחנו מעמיקים הנופים הולכים ונעשים יותר פראיים. הרים מחודדי פסגות, עדרים של איילים, נהרות רחבים כל כך. אני לומדת על טבעו של הטבע עצמו ומחפשת מקום שיאפשר לנו מנוחה של כמה ימים. לעצור בתוך הנוודות הזאת המתעצמת ולשהות בתוכה.
זו שעת לילה ויש גשם דקיק וזר. השארנו את חלונות הקרוואן פתוחים. שאגת הים האדירה נכנסת פנימה ומתערבלת בנשימות המרגיעות של הילדים. המקום הזה כל כך נידח ורחוק. כל כך מבודד. רב הזמן אני שואלת את עצמי איך בכלל הגענו. זה ביתם של יונקי המים הגדולים, כלבי הים ולוויתנים כחולים. סמוך לשעת השקיעה ירדנו לחוף. האופק נמתח לרוחב כל שדה הראייה. גוונים קודרים של אפור ושחור. נראה שמי שיכנס לים ייפול לצד השני של כדור הארץ. אינסוף ים. אבל מי יכנס? הים מזרה אימה ואין פה אנשים.
יש ערפל שיושב על המים וגולש גם אל החוף. גזעי עץ עצומים שנסחפו קילומטרים וימים רבים ועכשיו מוטלים על החול לצד צדפי ענק לבנים ששוליהם זהב. שיירי מדורה מעשנים ומישהו תלה נדנדה מאולתרת על עץ. החול שחור והגלים נוהמים זה אל תוך זה. אני מחפשת את צליל הפעמונים המשמח שיש במגע הגל בצדפים כשהוא מגיע לחוף ואין. רק שאגה גדולה של ים.
לשמחתי הילדים פיתחו בזמן האחרון תחביב חדש וגם כאן התחילו לבנות בית על החוף מעצי הסחף. מה שמתחיל בכמה ענפי עץ עומדים הופך בעבודת נמלים נמרצת למצודה מבוצרת, עם בור למדורה ושביל גישה ודגל המחנה. הילדים גוררים מה שנראה כגזעים כבדים ורחבים, אבל העץ הזה מת מזמן והוא חסר משקל. רק התלאות שעבר ניכרות בו ובחריצים העמוקים שנחרטו בגופו ומייפים אותו עוד.
השארתי את כולם מאחור והמשכתי ללכת לבד עד שלא שמעתי אף אחד. רק מים קוצפים וערפל. החול רך בכפות הרגליים שמטביעות עמוק ושחור את הצעדים המתרחקים שלי. אני שרה לעצמי ומקשיבה למילים. יש מעט רגעים שבהם מה שאני מבקשת מגיע בצורה מדויקת ושקטה כל כך. חרדה ושלווה באותו רגע ממש. הים הזה יכול לבלוע אותי אם אבחר להיכנס לתוכו. אבל אני מתבוננת בסערה ולא מתפתה לפסוע לתוך העין שלה, גם לא בורחת. הדרמה הזאת לא שלי ואולי אין דרמה. הים הוא ים ואני, אני. אחרי הרבה ימים צפופים של יחד, לרגע אחד שלם אני נוכחת לעצמי. נוכחת לעולם ויש לי מקום.
זה הדבר שלא ינקתי מעולם, התהום, המראה החסרה ובגללה אני חיה ונמחקת כל יום. אלה החריצים שלי שנחרטים בפני. אלה השדים שלי שאני שומעת בין הגלים. אלה שמתעתעים בי ומראים לי אותי כל כך הרבה פעמים כאבן שמונחת בכף הקלע במקום הרציף היציב שאני יודעת להיות. נמל לספינות אחרות טועות. אולי שקשקתי את עצמי יותר מדי זמן? וכל זה רק כדי לגלות שחומר הנפץ שלי יורה עלי פתיתי קונפטי צבעוניים? יכול להיות שזה יסתיים כאן? יכול להיות שאני כבר לא יודעת להיות אחרת? הרווח הזה שיש בעצם השאלה הוא המתנה הטובה ביותר שיכולתי לקבל כאן.

יום הולדת 43 שמח וצלול לי.

יום מנוחה

הלילה ישנו על גדת נהר שזרימתו נשמעת כמו גשם בלתי פוסק. חשבתי שלא ארדם, אבל הפכפוך הפך לרעש לבן נעים כמו להירדם מול טלוויזיה דולקת.

אתמול שמעתי את הילד מספר לחבר חדש שהכיר, על מה הוא לומד מהחיים בקרוואן. ושהוא כבר ממש לא מבין בשביל מה אנחנו צריכים בית יותר גדול כמו שיש לנו בישראל. ובאמת, התרגלנו. התנאים הפיזיים מכתיבים התנהלות אחרת. האוכל מבושל יום יום טרי והמקרר הקטן מכיל את צרכינו לשלושה ימים קדימה ולא יותר. למדנו לקנות מצרכים ביעילות ולבשל לפי הצורך בדיוק. לעתים נדירות מאוד יש משהו שלא נאכל ומושלך לפח. חיים עם מה שיש. יש בדיוק 6 מגבות ו6 צלחות ו6 פריטי סכו"ם. כמה סירים קטנים ומחבת. קומקום חשמלי. בכל שאר הדברים שסופקו עם הקרוואן אנחנו לא משתמשים. אין צורך. אנחנו ממלאים ומרוקנים את מיכלי המים הנקיים והאפורים בכל יומיים בערך וכשאפשרי מתקלחים במקלחות משותפות במקומות בהם אנחמו חונים בלילה. לרב יש 7 דקות של מים חמים וצריך ללחוץ על כפתור שמחזיר את הזרם החם בתום הזמן או להכניס עוד מטבע. לעתים רחוקות אנחנו מגיעים למקום מפנק שמאפשר מים חמים שזורמים ללא הגבלה ואז אני מתקלחת בבוקר ובערב ולפעמים שוב רק כדי ליהנות מהתחושה של המים הבלתי פוסקים. אנחנו מסתדרים עם מה שיש, פשוט כי זה מה שיש ולא חסר לנו כלום.

אני מצלמת בכל בוקר את תמונת הנוף שמשתקפת מהחלון הגדול האחורי של הקרוואן. בכל יום הנוף משתנה וכשאנחנו בנסיעות, משתנה בכל רגע. לפעמים אנחנו חונים במרכזה של עיר כדי לנוח או לאכול משהו ואז החלונות השחורים שלנו שנראים כמו מראה מהצד החיצוני, מזמנים אלינו סקרנים, שלא יודעים שאנחנו רואים אותם ומציצים פנימה או באים לראות את עצמם במראה, מסדרים שיער לתמונה. יש אינסוף השתקפויות. אנחנו עוברים בדרכים והדרכים מוצאות את דרכן אל תוכנו.

אני רואה את השינויים שמתרחשים בינינו. את הקירבה הגוברת, היכולות המשתכללות ביחסים בין הילדים ובאפשרות שלהם לפתרון בעיות. קבלת ההחלטות שלנו עוברת פה אימון יומיומי. היום הם יצאו לפיקניק קרוב והכינו לעצמם את האוכל לבד. האם נוכל לשמור את הזהב הזה גם כשנחזור הביתה? האם זה שינוי אמיתי?

בחלון עכשיו פסגות מושלגות. גגות אפורים של הבתים הקרובים. מחר הנוף שוב יהיה אחר. בנסיעות הארוכות אני חושבת. מי אנחנו עכשיו בלי כל המסגרות שנטשנו?האם המסגרות הן מה שמגדיר אותנו? מה נשאר כשמנקים את כל התוויות המוכרות שמחזיקות את העצמי? מה מחזיק את העצמי באמת? יש לי רק חלקי תשובות. העין נמשכת לירוק הירוק לצידי הכבישים הצרים. עוד ועוד פרות וכבשים. עוד ירוק באינספור גוונים ועצים. הו העצים!

אנחנו חולפים על פני בתי עץ קטנים מוארים חמימים באורות הקריסמס. הגגות אדומים, ירוקים, אפורים והחלונות ריבועי אורות צהובים. המשפחות מתכנסות סביב העצים המקושטים והתנורים העמוסים. מדי פעם אנחנו עוצרים להביט אל תוך בית מקושט באורות מנצנצים. חצרות חגיגיות וחלונות פתוחים עם מגזרות נייר של פתיתי שלג מודבקות על השמשה וגרביים אדומות תלויות מחכות, מלאות הבטחה. אני רואה ילדים בפיג'מות מצוירות משחקים בצעצועים החדשים, כמה דורות של בני משפחה צוחקים ומבלים יחד. אנחנו רחוקים מכל מי שאנחנו מכירים. הכל חגיגי אבל לא שלנו.

החצרות רחבות פתוחות לרחוב, המדשאות הקדמיות גזומות ואין גדרות הפרדה אבל אף אחד לא מזמין אותנו פנימה. בערב החג אנחנו עוברים במעברים הצפופים שבסופר, מכניסים לעגלה את המצרכים היומיומיים שלנו. לחם, חלב, פירות, שוקולד וגבינות. קנינו לילדים מתנות קטנות ועץ קטן מנצנץ שיתלו עליו כמה קישוטים. אווירת החג סוחפת והם רוצים גם. אתמול עברה ברחוב משאית עם סירנה וסנטה מחופש שצועק הו הו הו! וזורק ממתקים. הילדים הצטרפו לילדים האחרים וחזרו שמחים עם ערימה כל כך משובחת. כבר שבועיים שמשמיעים ברדיו ובשווקי הקריסמס המקדימים את שירי החג והם מזמזמים אותם. החופשה כאן ארוכה ותמשך עד תחילת פברואר.

היום אנחנו נחים. כולם ביקשו לעצור כאן. לא רוצים לטייל היום ואלה אולי הימים הכי טובים שיש. הנדידה מעייפת, לפעמים מעייפת מאוד. רב הזמן אני כאן בתוך החוויה אבל יש ימים שאני מתגעגעת למיטה שלי כל כך. למקלחת אחת הגונה. לידיים ועיניים אחרות שאני גם אוהבת.

תמונת הנוף בחלון כבר השתנתה מאז שהתחלתי לכתוב. העננים מסתירים את ההרים ומי שישכב פה עכשיו לצדי לא יוכל לדעת שמולו הרים עצומים מושלגים. אני בעצמי גיליתי זאת רק הבוקר כשהסטתי את הוילונות הכהים. יש אנשים שנמצאים עכשיו על הפסגות הלבנות האלו. מפה הם בלתי נראים. אתמול טיילנו למרגלותיהם. שלישיית הרי געש פעילים העומדים ומגירים מי שלגים אל תוך נקיקים צרים מפותלים. אנשים אחרים יעברו בתוכם היום וישתו מהם מים או ירימו מבט אל המפלים שעשו את כל הדרך מלמעלה עד שהפכו לנהר שהלכנו לאורכו.

אני חושבת על המים שאינם מתכלים רק משנים צורה. אני שותה עננים ומתרחצת במי האגם המתוקים בהם חיים דגי הטראוט הגדולים, שיעלו ברשתות ויאכלו בארוחות החג הרבות. החופשה שלנו נמזגת לתוך החופשות של המשפחות האחרות. הימים תכולים ואיטיים. אני מתבוננת בהם ורואה איך אפשר לחיות אחרת. שקט כאן כל כך. אני רק אורחת לרגע אחד מתמשך, אבל משהו כחול כבר מחלחל בי ופתאום מתחשק לי לקנות קיאק.

בוא איתי לאגדה/ סירקה טורקה
בּוֹא אִתִּי לָאַגָּדָה, קַר כָּל כָּךְ:
אֲפִלּוּ רוּחַ הַחֹרֶף מִשְׁתּוֹחַחַת בְּלֶכְתָּהּ בָּרְחוֹב.
בּוֹא, נֵלֵךְ לָאַגָּדָה, לַסֵּפֶר הַפּוֹרֵחַ הַגָּדוֹל.
קֹדֶם לִכְרִיכָתוֹ,
אַחַר־כָּךְ לְתוֹכוֹ.
נִבְנֶה קֵן לַבְּכִי, לְכָל דִּמְעוֹת הָעוֹלָם.
הֱיֵה אַתָּה הַטָּהוֹר, וַאֲנִי אֶהְיֶה הַצְּלוּלָה,
הֱיֵה אַתָּה הַתַּנְחוּמִים וְנֶחָמַת כָּל הָעוֹלָם.
סַכִּין הַיָּרֵחַ טוֹבֵעַ
בֶּחָזֶה הַמִּתְנַשֵּׁף שֶׁל הֶעָנָן,
וְהַכְּאֵב מַפְשִׁיט אֶת הַכּוֹכָב
מַטָּה, עַד כָּאן.
בֵּית הָאַגָּדָה יָרֹק וְקָטָן בְּיַעַר יָרֹק כָּל כָּךְ,
מִתַּחַת לְכַף יָדוֹ הַיְרֻקָּה שֶׁל אֱלֹהִים.
וְהַלֵּילוֹת כֹּה קְדוֹשִׁים, כֹּה צְלוּלִים
מִסָּבִיב לְיָמֵינוּ הָעֲיֵפִים.

 תרגם: רמי סער

אוצר סמוי של פנאי

פנאי / זלדה
הָיָה לָנוּ אוֹצָר סָמוּי ֹשֶל פְּנַאי
עָדִין כַּאֲוִיר הַבֹקֶר.
פְּנַאי ֹשֶל סִפּוּרִים, דְּמָעוֹת, נְשיקוֹת
וְחַגִּים.
פְּנַאי שֶל אִמָּא, סַבְתָּא, וְהַדּוֹדוֹת
יוֹֹשְבוֹת בְּנַחַת בְּסִיָרה
שֶל זִיו,
שטוֹת אַט-אַט
בְּדוּגִית הַשָלוֹם
עִם הַיָרֵחַ וְעִם הַמַּזָלוֹת.

ארץ פלאות
1. בשמיים ומעבר לשמיים (ממש מֶעֶבר!)
אני מאוד מודעת כאן לגורמי השמיים ומה שכל כך מובן מאליו בבית די מתערער כאן. אם אין עננים צפופים אפשר לראות ממש בבירור את מפת הכוכבים. ערב אחד הבטתי למעלה וראיתי כוכב אחד בולט ואדום – אני רואה את מאדים! הוא נראה אדום וגדול מכל שאר הכוכבים שגם הם בניראות אחרת. אנחנו חונים במקומות שאין בהם כמעט תאורה מלבד מה שיש לשמיים להציע. בלילות בהירים אני רואה בבירור את שביל החלב מואר באור החלבי הרך שלו. כוכבים נופלים בזה אחר זה ומתערבבים בשנת החלומות.
גם הירח תלוי הפוך. לקח לנו כמה ימים להבין מה "לא בסדר" איתו. עוד כשהיינו בבית לימדתי את הילדים לזהות מתי הירח מתמלא ומתי הוא מחסיר לפי ז' זורח ג' גורע. כאן הכללים האלה לא תקפים. גם העגלה הפוכה ונראית עומדת כמו עגלה אמיתית ולא כמו העפיפון שהיא נראית מהשמיים בישראל.
אני לא מבינה הרבה. אני כותבת רק מה שאני רואה ומרגישה. אני רואה את השמיים שאני מכירה כל חיי בתמונת מראה וזו תחושה משונה מאוד.
כבר כמה לילות שאני רואה את תחנת החלל הבינלאומית חולפת מעלינו. אנחנו עומדים יחד בחושך ומחכים שתחלוף מעלינו חללית. המומחה מצא אפליקציה שמסמנת את כיוון הטיסה שלה ולמשך כמה דקות בדיוק נוכל לצפות בה עד שתיעלם משדה הראייה שלנו. כבר רכשנו מיומנות וכמה דקות לפני השעה המיועדת אנחנו עוזבים הכל ורצים החוצה למקום הכי חשוך. לפעמים זה בשמונה בערב, או בחצות וקרה גם שבארבע בבוקר. לפעמים גם סופרים לאחור עד שהיא מגיחה מעלינו. אנחנו עוקבים אחריה בהתרגשות ששמורה למי שצופה בחללית שצופה בכדור הזה ומבין כמה שאנחנו נקודות זערוריות על הקליפה שלו. הלילה היא היתה ממש קרובה וזכינו לשש דקות ארוכות ומרגשות של טיסת חלליות.

2. בים

יצאנו לשייט בלי הרבה ציפיות. אנחנו בסך הכל נמנעים מאטרקציות תיירותיות שמאוד מאוד יקרות כאן וגם פחות מעניינות אותנו אבל היה יום יפה ונראה לנו נחמד להפליג לאיזה שעתיים. התכנית היתה להכנס לשמורה תת ימית ולצפות במתרחש בתוכה מבעד לרצפת הזכוכית של הסירה. אחרי כמה דקות של הפלגה לעומק הים הסירה שלנו הוקפה בלהקת דולפינים מקפצצים שעשו את שלהם מול עינינו המשתאות. מדי פעם הם עברו מתחת לרצפת הזכוכית ממש מתחת לרגליים שלנו. או סתם קפצו קדימה או אחורה על הגב. זאת החיה הכי שמחה שיש. עם הפרצוף המחייך שלה והלהטוטים שהיא עושה סתם לשם השעשוע העצמי. לראות להקה כזאת גדולה של דולפינים בטבע זה מרגש. המדריך סיכם את השיט במשפט:" אני מקווה שכולכם נהניתם מהשיט היום כי אם לא, כדאי שתבדקו מה לא בסדר אצלכם" (באנגלית זה נשמע יותר חביב).

הגענו לחוף ים שהמים בו קרים מדי לרחצה. כשחופרים בור בחול הוא מתמלא במים חמים! ובחלק מהמקומות ממש רותחים. אנחנו מחפשים מקום שהמים בו מתאימים לנו לטבילה חופרים בור ומתיישבים בתוכו. בקצה החוף יש גם נחל שנשפך לים. מי הנחל חמים ואפשר ללכת בתוכו עד שהרגליים פוגשות את מי הים הקרים. בדרך יש עופות ים גדולים שמגיעים לטבול רגליים. איזה עולם מופלא זה שיש בו מקום שבו אפשר לשבת בתוך בריכת מים חמים טבעית מול הים הקר ולראות את האדים עולים מהאדמה ואת הגלים המתנפצים במים מול השמש השוקעת. ועוד כדי להגזים, מאחורינו יש סלעים ובתוכם מערות קטנות שבתוכן יש תולעים זוהרות. כשמאירים עליהן רואים שהן נראות כמו עגילי שרשרת עדינים אבל בחושך מלא הן נוצצות ומאירות כמו שרשרות פנסים זערוריים. זה נראה ממש כמו גלקסיות מערתיות קטנות ויפיפיות.

3. ביבשה
יש כאן איזורים שלמים שהאדמה מתחתיהם רוחשת וגועשת. בריכות ואגמים לוהטים מעלי אדים. בריכות חמות באמצע העיר. נהרות חמימים שבאים לרחוץ בהם אחר הצהריים. נחלים בצבעים מאוד מוזרים. זרחניים ירוקים, כתומים. פאלטת צבעים של הטבע. בריכות ענקיות של בוץ מבעבע.

4. בלב
אני חושבת שיקח לי הרבה זמן לעכל את הארץ הזאת ומה שהיא עושה לי. יותר מהכל, היא החזירה את הפליאה היומיומית לחיי.
ככה אולי מרגישים ילדים קטנים כשהעולם מתגלה בפניהם לראשונה? אני כבר לא זוכרת. אני מתמסרת לפלא של העולם ולדברים חדשים לי מאוד שכלל לא ידעתי. זה כל כך מפעים ומשכיח ומקלף את השנים שכבה אחרי שכבה עד ליסוד הכי ילדי שלי ויש בו אוצר. וזה שזה אפשרי בכלל, זו ידיעה שמרעישה את עולמי.

נ.ב.
אין פה ווי פיי ברב המקומות וזו ברכה גדולה. אנחנו לא פוגשים מטיילים ישראלים כמעט בכלל. בכל זאת, מדי פעם, מגיעות אלי החדשות מהארץ. הן תמיד קשות והפילטרים שלי אף פעם לא היו משובחים. אני סינדרלה ששומעת את צלצול חצות והקסם מתפוגג ברגע. אני מנסה לסגור את הלב כדי לאפשר לעצמי את פסק הזמן הנדיר הזה. את ההנאה הבביסית שיש בסתם להיות ולא תמיד מצליחה. איך הדבר הפשוט הזה של להיות נהיה הלא מושג?

בתמונות: ניסים ונפלאות. את כל החיות פגשנו בדרכים בסביבה הטבעית שלהם. הצבעים כפי שצולמו בלי פילטרים. הלא יאמן פשוט ישנו.

אקלים אחר

אקלים אחר/ נורית זרחי
אם קשה להבין את עובדת הגוף
מה לגבי פלישת דברים הסמויים מן העין,
ואם מה שהיה כל השנים תהום
אינו אלא ילד מתכווץ אל חיק עצמו לישון.

זרעי העצים מעופפים מבעד לחלון
בקלילות של משוללי משקל,
אבל מתחת למבט העין האוהבת
גמדי הפרחים מזקיפים את עמוד נשימתם.

עלינו להיות נדיבים לחיים,
שלא תמיד נדיבים כלפינו,
לסמן את המקומות שהגענו אליהם
כאילו הם מחוזות חלומותינו, לקרוא
עבר לעצמות הזמן שנצברו במצולות הזכרון.

ואם נמרת התקוה מקרקשת
בהן לפעמים, תודי,
מהו טלטול אחד של הגורל
לעומת זוהר חברבורותיה?

ניו זילנד. האי הצפוני
שעת בוקר מוקדמת מדי. הוילונות מוסטים מטה ולמרות שאנחנו בטבע הפתוח שכבר מתעורר, בתוך הקרוואן חשוך וחמים ויש אפילו תחושה של בית. כל הדברים שלנו כאן. אנחנו כאן. נעים עם הבית הקטן. אתמול ישנו על סיפו של יער ציפורים עם שבילים צרים ועצי ענק ירוקי עד. היום בחלון שלנו מפרץ כחול מלא צדפות ירקרקות משוננות ובימים הקרובים נשאר כאן על הים.
המעבר מתאילנד המוכרת החמה היה חד. השמש אחרת. האקלים אחר. הימים ארוכים והערב מואר. לעת לילה נכנסת רוח קרה שמצעיפה את הקרוואן ואותנו. אני לומדת מהילדים שיעור אחרי שיעור בהסתגלות וגמישות. הם כמעט ולא מתלוננים ואין מעבר שגביע גלידה או נדנדה לא יכולים לרכך עבורם. אני מחפשת את הדברים הקטנים המרככים שלי בתוך כל החדש שאני פוגשת כאן באופן יומיומי. לפעמים זה רק לצאת לרגע ולהתמתח. בימים אנחנו בחוץ. מטיילים ברגל או בדרכים. בלילות מצטנפים זה בזה, נאחזים במוכר היחיד שיש כרגע. במאפים מתוקים. בכל לילה סידורי השינה משתנים. הילדים מבקשים לישון איתנו ואנחנו מרוויחים את הנשימות הקטנות שלהם קרובות לעוד קצת. עוד מעט יגדלו ויפרחו מאיתנו ללילות אחרים עם אנשים אחרים שיקסמו להם יותר. זה הזמן היחיד שיש להם להיות ילדים וההזדמנות האחרונה שלי לנסות להבין מה זאת ילדות.
בלילה שקט בחוץ ומאוד חשוך. רק מנורת הלילה הקטנה דולקת מסמנת את חצי הצעד מהמיטה לשירותים. אני שוכבת ושומעת את הקרביים של המכונה הגדולה הזאת שמכילה אותנו עכשיו ומקשיבה גם היא לנו. מערכת צינורות של מים, חשמל וגז שנושמות יחד איתנו את אוויר הלילה. מיכלים פנימיים שיש למלא ולרוקן בשעות היום. יש חריקות לא מוכרות וגירגורי מים בצנרת שמצרה עם הקור ומתרחבת בחום היום. פתאום נקישת מתכת במתכת מאי שם. צרחות של ציפור לילה. אני חייבת לקרוא כדי להירדם. אוספת לתוך עיני מילים של אחרים, סיפורים ומחשבות. את כל העולם אני אוספת לתוכי ואת קורות היום ורק אז נרדמת.
אני אוהבת את השמות של המקומות כאן ודווקא את אלו שבאנגלית ולא המקוריים במאורית (שעדיין בשימוש). Coromandel, Northland ומי שירחיק צפונה משם יגיע לחבל שנקרא בשם המסקרן ה Far North. שמות של ארץ רחוקה, בתולית, לא נודעת. מדי פעם אני חושבת איפה אנחנו ביחס לישראל. ביחס לכדור הארץ בכלל! אנחנו הולכים על הידיים בתחתית הקליפה? כל כך רחוקים מהבית. הכי רחוק שאי פעם הייתי מהבית ואולי שאהיה.
בגלל כל המעברים את חנוכה חגגנו בעיקר דרך תמונות של משפחה וחברים שקיבלנו מהארץ. זה החג הכי אהוב עלי ויצא שהדלקנו נרות רק פעמיים. נר אחד בפיג'מות ברחוב הסואן מתחת לבית המלון בבנגקוק (פחדנו להפעיל את גלאי העשן בחדר) כולל כל כללי הטקס ונהגי הטוקטוק שהתגודדו סביבנו לראות. ועוד נר במרפסת הקפואה בדירה ששכרנו באוקלנד לכמה ימים. עם ג'ט לג וסופגניות נוצריות בקישוטי קריסמס מדנקין דונאטס לקול זרזיפי הגשם ובשירה שקטה כדי לא להפריע לשכנים. חשבתי שאתגעגע יותר למראה התמונות המשפחתיות והחברים מהארץ שמלוכדים סביב החנוכיות הדולקות ומטבעות השוקולד, אבל האמת היא שהרגשתי שאנחנו בעיצומו של נס שיש להודות עליו ושחנוכיית חמשת הקנים שלנו מלאה וזורחת.

בתמונות: הטבע פה מלא סודות. אני מתאהבת בו לאט וטוב כמו בגבר פרא. מלא רבדים נסתרים שמצריכים התבוננות קרובה כדי שיתגלה התוך. אותו הרוך הפנימי שמצוי רק בעדינות מורכבת.

ארבעה שבועות

בוקר בצ'אנג מאי. מהמרפסת.

1.
בבית מולנו גרות שתי נשים, שני כלבים וחתול לבן עם פס ג'ינג'י. בכל בוקר הצעירה יותר יוצאת עם קערת ביצים חומות. אני רואה אותה מלמעלה ולא מצליחה לעקוב אחרי המסלול שלה שחומק מהר מהעין. אולי היא מספקת אותן לאחת המסעדות שברחוב? אולי היא מחלקת לנזירים שעוברים בבוקר ואוספים את המנחות בקערות המתכת? או מניחה אותן במקדש האהוב עליה מתוך הרבים שיש מעבר לכביש? אחר כך היא חוזרת ופותחת את השער. הכלבים שלה קופצים עליה בשמחה. לפעמים גם החתול מגיע. תמיד היא תיקח את הכלבלב הקטן הפרוותי בשתי ידיה, תנשק ותכנס איתו הביתה.

2.
האישה שגרה איתה תצא אח"כ עם המטאטא. בדיוק באותו הזמן, יצא גם השכן שלה ממול עם המטאטא שלו. שניהם יטאטאו כל אחד את הצד שלו של הרחוב מבלי לומר כלום האחד לשנייה. אין לכלוך ברחוב. רק עלים ופרחים שנשרו בלילה. כשיסיימו כל אחד יאסוף את מה שנאסף לסל ויכנס הביתה.

3.
יש בקרים שהציפור עם הציצית השחורה מגיעה ומתיישבת ממושכות על הענף ממול.  היא באה כשיש רוח. מדי פעם אנחנו נפגשות במבט אדיש (שלה).
את הסנאי שרץ הלוך ושוב על חוטי החשמל אני מזהה גם מקומת הרחוב לפי צל הסנאי שלו שרץ זריז על הכביש שמתחת. כשאני למעלה במרפסת הוא מגיע ממש עד אלי. תמיד עסוק. תמיד מוצא משהו ושם בפה. אני יודעת שהוא רואה אותי גם. זה מאוד משמח.

4.
כמה בתים בהמשך הרחוב מתגוררת אישה זקנה מאוד עם גבר קצת יותר צעיר ממנה. הם גרים יחד בחדרון דחוס שיש בו מחצלת צבעונית עליה הם ישנים בלילה ולפעמים גם במהלך היום. יש להם מטבחון זעיר ומלא כלים ומקרר קטן. בערב הם מורידים את התריס כמעט עד הסוף ואפשר לראות אותם אוכלים משהו יחד וצופים בטלויזיה באור צהוב חלש. בחוץ הם תלו שלט Laundry 1 Kg- 40 BHT. הזקנה מכבסת את הכביסה של הלקוחות ותולה אותה לרוחב קירות הרחוב. תחתונים, מכנסיים, חולצות וחוזרת לשכב. ככה כל יום.

5.
זה רחוב אחד קטן. סימטה מתוך אלפי אחרות שמשתרגות ומתחברות לכדי מקום אחד שיש לו שם ואופי. בית.  זה לא הבית שלנו. אנחנו רק חולפים בתוך תמונת הנוף הלא משתנה, לא נשאיר שום סימן. אני שומרת רגעים בתוך פריימים דיגיטליים מאוחסנים בבלגן גדול כדי לזכור. וכל הזמן כותבת.

6.
כל מה שהייתי כאן פעם חוזר אלי .

בתמונות בלי סדר: דיירי הרחוב. המסעדה שאנחנו אוכלים בה. המרפסת. השוק השכונתי. "הלכלוך" שיש לנקות.

.

רגע

לאו צה

אני חוזרת לטקסט הזה וקוראת בו
כמו מפתק הכנה למבחן.
משננת לעצמי את הנקודות החשובות.
מתחזקת (מנסה).
יש בו את כל הצידה שהכנתי לנו לדרך
ויש רגעים
שאני צריכה אותה כדי
להמשיך הלאה
בנוודות הזאת
(המשונה).
מה שהכי יקר לי
נמצא איתי.
הבית שעל האדמה
רחוק
כל כך
(כבר?).
אני חושבת על
פעמוני הרוח שתליתי בגינה,
על החושך שיורד בה עכשיו
מוקדם,
על הציפורים הגדולות שראיתי
ונדדו כי סתיו.
על הנדידה הזאת שלי,
על איך ש –
כל
תנועה
דורשת
את זמנה
הנכון
וכמה שההבנה הזאת מתחדדת עכשיו.
ובתוך כל היש, פתאום
ומאוד
געגוע

 

שלושה שבועות


אני יושבת לכתוב מהר שלא אשכח את התחושה שממלאת אותי עכשיו.  בחדר המלון יש חלון ענקי והשמיים מלאים עששיות דולקות שהמוני האנשים ממשיכים להפריח עוד ועוד אל השמיים. נהר הפינג גואה סירות קטנות יפות מעלי בננה, פרחים, קטורת ונרות דולקים מלאות בתפילות וציפיות של כל כך הרבה אנשים. כל הרחובות, גם הסימטאות הקטנות מלאי נרות שהודלקו וכך גם כל גדות הנהרות. שורות סדורות של שלהבות.
כבר כמה ימים שהעיר פה שוקקת ומתכוננת לאירוע הגדול ששיאו עדיין מתרחש ברגעים אלה, למרות השעה המאוד מאוחרת.

אלה לא כוכבים בשמיים…


הגענו לצ'אנג מאי כמה ימים לפני שהירח התמלא וחגיגות ה Yi Peng (כך נקרא החג בצ'אנג מאי)  התחילו. העיר מקושטת בעששיות וסרטים צבעוניים. בכל המקדשים רואים נזירים בגלימות כתומות מטפסים על סולמות במבוק ותולים דגלים ופנסי אורות. בכל מכבסה, מסעדה ובית נתלים קישוטים מאירים.

ברחבי העיר צצו אינספור דוכנים קטנים בהם נמכרות סירות הקרטונג שנעשות בעבודת יד מול עיני הקונים שבקרוב ישיטו אותם אל מי הנהר יחד עם כל מה שרע וכל מה שהגיע הזמן להניח לו. תשליך תאילנדי.
החג שנקרא גם Loy Krathong. (בתאית, לוי- להשיט, קרטונג- סירה קטנה מעלי עץ הבננה) מציין את סוף העונה הגשומה, הודייה לאלת המים והנהרות Pra Mae Khongkha, בקשת סליחה והתחלה חדשה ונקייה.

גם אצלנו נבנה מתח לקראת האירוע. השכמתי הבוקר מוקדם מדי מרב התרגשות מהולה בקצת לחץ. חיכיתי בקוצר רוח למחזה הקסום של שמיים מלאים עששיות והילדים מחכים לראות את "היומולדת של רפונזל" ולא התאכזבנו. אנחנו קצת לחוצים מההמוניות של האירוע, העיר התמלאה בתיירים עד אפס מקום, רק שלא נאבד את הילדים. לראשונה ענדנו להם צמידים עם הפרטים שלנו על כל מקרה, ועשינו להם תדריך שלא היה מבייש יחידה מבצעית.
כשהשמש התחילה לרדת ירדנו גם אנחנו לנהר. בדרך קנינו עששיות, הסתכלנו באחרים, למדנו איך והפרחנו את אלה שלנו. השמיים התמלאו מהר מאוד באלפים רבים של עששיות בגדלים שונים שהתרוממו יחד לשמיים. זה מחזה שאני לא מוצאת לו מילים. כאן אפשר לראות כמה יפה זה באמת נראה ומצטלם.

על שפת הנהר ראינו אנשים מדליקים נרות וקטורת ומשיטים אל המים את הסירות היפיפיות. מתפללים, מבקשים מה שבליבם, עוקבים במבט נרגש אחרי הסירות המתרחקות.

כמעט לא הצלחתי לצלם תמונות משלי. העיניים והידיים ובשלבים מסוימים גם כל הגוף היו מגוייסים בלשמור על הילדים מהצפיפות ומהסכנה שעששית בוערת תנחת על ראשם (זה קורה כל הזמן ואיכשהו אף אחד לא נשרף).

/יומיים אחרי/
מצב הלב כרגע: גדוש.
עומס מראות וחוויות. המומחה עם חום כבר יומיים. מחשבות על ריח הגשם של הבית, על האלוהים שלי, על העצים שנרטבים בגינה ועל חנוכה שלנו המתוק שהתקלקל והפך לחג הפסטיגלים. על הילדים שלי שלידי בגופיות וכפכפים שעוד מעט אקח לאכול ארוחת צהריים 300 בהט לכולנו (בערך 30 שקלים).

שבועיים

העיניים מתרגלות מהר ליופי, האוזניים לקריאות הציקדות בחשיכה, הגוף למים. זה האמביאנס שלנו עכשיו והקצב איטי. אני מנסה להרגיש את זה, המוכר של הבית שהשארנו מאחור ולא מצליחה. כל כך מהר התרגלתי. בימים האחרונים בישראל חיכינו מאוד לחורף שיגיע. התלבטנו הרבה מה לעשות עם ההשקייה כשלא נהיה, קיווינו לגשם אבל הימים היו עדיין חמים ויבשים כך שביום הטיסה עוד מתחנו טפטפות בין העציצים לוודא שיקבלו אספקה סדירה של מים.

בלילה, במסלול ההמראה, מבעד השמשות הקטנות של המטוס ראינו את החורף מגיע בהבזקי ברקים וטיפות קטנות שנמרחו על הזגוגיות. המטוס המריא במטח זיקוקים מפתיע והבטן התהפכה לי. אולי זה סימן רע?

אני זוכרת נסיעה אחרת למזרח, לפני המון שנים. מתוך המטוס הממריא בחזרה מבנגקוק לארץ ראיתי את המונסון הראשון מגיע. כל כך לא רציתי לחזור, לא היה לי בית וראיתי בזה סימן משמיים. אישור שהגיע הזמן לחזור. לפעמים מטוס ממריא בדיוק בזמן שעונה מתחלפת ומחליף את העונה הפנימית.

אנחנו עוברים ממקום למקום בסירות עץ ארוכות זנב מקושטות בדים צבעוניים.

עוברים בין האיים והחופים. הכל יפה וכל המילים השחוקות נשחקות עוד יותר כמו "גן עדן".

הפלגנו לאיים עם חול לבן דקיק ומי טורקיז.

אחרים עם סלעי גיר עצומים ניצבים מתוך מים עמוקים ירוקים ולגונות שמסתתרות בחרך שבין מצוקים.

מתוך הסירה קפצנו לים וראינו דגים צבעוניים ושוניות אלמוגים.

יש כאן המון קופים וציפורי ענק שמנקרות בפירות הגדולים.

לקראת ערב, כשהסירות חוזרות ועוגנות והשמש מתחילה לרדת, האנשים מתקבצים אל החוף. לאט לאט השמש הופכת אותנו לצלליות שחורות וצובעת בורוד את המים.

או בזהב.

הילדים לומדים מהטבע על גאות ושפל. על חיות קטנות כמו סרטנים ועוקבים אחריהם בסקרנות. זה היה מאוד מפתיע עבורם לראות סרטן קטן הולך עם הקונכיה שלו.

ונכון טוב לדעת שיש עץ כזה בעולם?

הבאנו איתנו את ספרי הלימוד בחשבון ולקטנה גם את לימודי העברית של כיתה א'.אני נהנית ללמד אותם והם נהנים ללמוד בקצב שלהם ומבלי לשבת בכיתה בתנאים הרגילים וכשאין לי חשק הם פשוט יושבים ועוזרים אחד לשני. אני מאוד גאה בהם ונהנית לצפות בהם מהצד ולראות איך "הגדולים" מאמצים את הקטנה ומתמוגגים מהטעויות המתוקות שלה בדיוק כמוני. אני מאמינה שאת רב הלימוד הם סופגים מהחוויות והמקומות שהם חווים כאן. גם אני לומדת.

ראינו פרח ענקי שיש לו אבקנים בצבע זהב ולא הצלחתי להבין את שמו. מישהו מכיר?

חברים שיצאו לטיול ארוך משלהם ולא ראינו כמה חודשים הגיעו לכאן ובילינו יחד כמה ימים. הילדים עסוקים ושמחים עם הילדים האחרים ולנו יש הזדמנות לבלות עם חברים טובים ויש פתאום מרווח למחשבות. תכננו להשאר חודש באיזור האיים אבל הילדים מאותתים לנו שהם רוצים לחזור ליבשה. בהחלטה של רגע קנינו כרטיסי טיסה והערב נטוס לצ'אנג מאי. הייתי כאן לפני שלוש עשרה שנים ואני סקרנית לראות מה השתנה בה ובי. אני זוכרת את הערב הראשון שלי כאן, את שוק הלילה, אנשים אהובים שהכרתי ועד היום נמצאים בחיי. את היתושים שנגסו לי ברגליים.

דיברנו הרבה בזמן האחרון על מה מביא לנו שמחה ואיפה נמצא השפע. אותן שאלות עולות בכל מקום שנהיה. פעם חיפשתי את התשובה במה חושבים עלי, בלקבל חיזוקים, באור המוחזר אלי מעיניהם של אחרים. היום אני יודעת שהתשובה טמונה במשמעות. ומשמעות זה עניין שבין אדם לעצמו וזו תובנה מאוד גדולה ומשחררת.

מתוך החיים כמשל, פנחס שדה

הפוסט הבא כבר יהיה מצ'אנג מאי. אנחנו ממשיכים בתנועה ועוברים למקום אחר.

שבוע


שבוע בדרכים. יש כאן בריכה משמחת עם שני דולפינים בקרקעית והילדים בתוכה. אנחנו קמים מאוחר וכשאני מסיטה את הוילון להכניס את השמש, נכנס לחדר גם היער. הקרקע היא פרא ירוק והצמחים בשרניים. גביעי הפרחים נוצצים מלאים מים. אני יכולה לשכב במיטה ולצפות בתנועת החוץ של הפרפרים הגדולים, הפרות, הרוח והגשם שמגיע פתאום ונשפך בחוטים דקים ולא בטיפות. הערב יורד מוקדם והכפר מתמלא צירצורים וקירקורים. יש כאן צפרדעים בכל גודל. הטבע מדבר כשהאנשים שקטים ואפשר לשמוע. אני מחכה לזה.
המקום שאנחנו אוכלים בו מתנהל על ידי משפחה. יש כאן תינוקות יונקים וילדים בכל מיני גילאים. סבא, דודים והורים. את התינוק מרדימים בעריסה קטנה שהיא בעצם ערסל קטן שעומד בחוץ בזמן שהאמא עובדת. הפעוטות הקטנטנים דבוקים למסכי טלפונים במשך שעות ארוכות, מדי פעם קמים לשחק עם עצמם או רבים ביניהם ומי שפנוי יוצא להרגיע. הנהג שהסיע אותנו מוקדם יותר לעיר ניגש אלינו ונתן לנו פרי מאחד העצים שלו. הפרי דומה לבוטן מבחוץ אבל זה משהו לגמרי אחר. הכל פה אחר.
אנשים מחייכים אלינו בסקרנות, בוחנים את  הילדים. חבורה של מתולתלים בעולם של שיער חלק ושחור. עוקבים אחרינו במבטים. מרכלים בשפה לא מובנת. המוכרת בחנות אומרת לי באנגלית רצוצה שהילדים יפים. ראיתי שוטר אחד מצלם אותנו מתוך הבוט'קה שלו ונופפתי לו לשלום, הוא נופף גם ויצא ללטף את תלתלי הילד.

עוד לא התרגלתי לתנועה שאנחנו נעים בה. עוד לא הסתגלתי לשעון המקומי. הבוקר התעוררתי באותה תכונה של בוקר שיש לי כשאנחנו בארץ. להעיר את הילדים לבית הספר. אבל אין בית ספר. אני שומעת את הילד מכין ארוחת בוקר לאחותו הקטנה ויש לי הקלה. לא צריך לקום. הילדים מסתדרים. המומחה כבר יצא לשוטט כמו בכל בוקר ויחזור עם סיפורים או משהו טעים.
אני מחפשת את עצמי בתוך חוסר השיגרה. מביטה במשפחות שאוכלות את הארוחות שלהן במרפסות הקדמיות של הבתים הפשוטים. בטבעיות שבה הם חולקים את היומיום אחד עם השני בעבודה ובגידול הילדים, שמשתלבים בסדר היום מבלי להיות המרכז ובלי תיאוריות פסיכולוגיות מעוררות אשמה. המבוגרים שעובדים במטבח הקטן הצפוף עובדים בהנאה, מדי פעם שומעים אותם מתפקעים מצחוק. איזה מבוגר צוחק בעבודה בארץ? ובכלל? אני חושבת שיש ימים שאני בכלל לא צוחקת. איך זה יכול להיות?
המסלול הזה רחוק מהשיגרה ומצריך אותנו כל יום לבחור מחדש. אנחנו עושים כאן איזשהו ניסוי על עצמינו ומקווים שבחרנו נכון. הילדים סומכים עלינו ועל הרבה מהשאלות שלהם אני עונה כאן ב"לא יודעת", "זה חדש גם לי" בינתיים הם נראים רגועים, אני לפעמים מתעייפת.