מתי בכית בפעם האחרונה

אחרי מבחן ראשון לתואר.
אני מוצפת. בכי שיושב בפנים ולא יוצא. במקום שחרור – מחנק. סיימתי תוך כמה דקות את המבחן והגשתי. יצאתי מהר משערי הקמפוס כדי שלא לפגוש אף אחד מהסטודנטים. שלא ישאלו אותי איך היה או מה עניתי. רציתי שיניחו לי. רציתי שכל התיאוריות הפסיכולוגיות האלה יניחו לי לרגע. כבר כמה שבועות שכל מה שאני לומדת נוגע בי. כל החיים שלי נפרטים מולי. פיסות, תמונות, ילדות, יחסים ואני מתבוננת בהם. מתבוננת בי. הכל געגוע ורגש וגוף. העור שלי קצת מתקלף. התקשרתי למומחה שיבוא לאסוף אותי מתל אביב והלכנו לים. לא החלפנו כמעט מילה כי לא רציתי.
ניסיתי לחשב כמה שנים עברו מאז המבחן האחרון שעשיתי בתואר השני הקודם. אני חושבת ששתיים עשרה אולי יותר. הרבה. מה ידעתי אז? איך נראו החיים שלי? הייתי סטודנטית כבר שש שנים רצופות. נשואה שש שנים בלי שום רצון לילד. גרתי ברמת גן. הנישואין שלי שחשבתי שהיו מושלמים התחילו להתפורר וזה היה רק בגללי. ניסינו לתקן. נפרדנו וחזרנו ונפרדנו. בכל פעם ארזתי ועברתי מדירה לדירה לדירה. לא הצלחנו. באחת ההפסקות הוא הכיר מישהי שעברה לגור איתו במקומי,  בדירה שהייתה לפני רגע שלנו. די מהר הם התחתנו. לא ידעתי עליה כלום. הלב המפרפר שלי היה כבר בידיים אחרות, אוהבות, טובות והוא פעם שם את הפעימות הכי יפות שהיו לו. עד שיום אחד, מבלי להגיד לי למה, הוא פתאום הרים ידיים והלב שלי שהיה אצלו, נשמט בעוצמה ונחבט בדממה על המרצפות. זה הרגיש כמו נוקאאוט. זה היה בחורף מאוד קר. גרתי בדירת חדר דולפת ונהייתי חולה. המים הציפו את הרצפה. הייתה לי ספה קטנה כתומה שהצטנפתי וישנתי בתוכה כל לילה כמו בסירת נייר. בכיתי שעות, לילות, שבועות, שנה שלמה. בימים עבדתי בחברת הייטק ששתתה לי את החיים וגם לימדה אותי הרבה ממה שידעתי לתרגם אחר כך לעבודת היעוץ הארגוני. ישבתי בקיוביק עם עוד שני אנשים. כל אחד תקוע במסך שלו ומתקתק במקלדת. איך אפשר לבכות ליד מישהו יום אחרי יום מבלי שהוא ישים לב? התחלתי לעבוד יותר ויותר בחו"ל. ברחתי. היה לי פרוייקט ענקי באירלנד וצוות מקומי שניהלתי שם וחבר אחד טוב מהארץ שהיה לי איש סוד. שתיתי בירות בכמויות שאין לי מושג איך. כל ערב היה נגמר בפאב ובכמה פיינטים ואני קטנה אבל לומדת מהר. לא השתכרתי. הפרוייקט נהיה יותר ויותר תובעני וכשהתחלתי לאבד כוחות, החבר הזה הראה לי מי הוא באמת. זה כאב ממש. פעם אחת הבוס שלי מהארץ הגיע. היינו בבילוי הקבוע של פאב קרואול בסוף השבוע והוא הצטרף והשתכר. התחיל לחבק אותי בדרך למלון. לא עזבתי אותו. פחדתי שהוא ייפול לכביש מהמדרכה הצרה וידרס. היו לו ילדים. אחר כך, בפינת רחוב גראפטון הוא הקיא הכל ועוד הוציא את הזין לידי והשתין. רציתי להקיא אבל לא הייתי שיכורה ואני לא יודעת איך עושים את העניין הזה של להקיא מרצון. אף פעם לא הזכרנו את אותו לילה. אולי הוא לא זוכר. אני לא רציתי לזכור. בשבועות שהייתי בארץ חשבתי שכדאי לי להשקיע בלימודים אפילו שלא היה לי כוח. חשבתי שיום אחד יהיה לי. יום אחד. אחרי כל זה. אחרי שתהיה לי זוגיות חדשה, אחרי שיהיה לי בית אמיתי, אחרי שאהיה אמא, אחרי שיגדלו הילדים אז, אני בטח ארצה לעשות תואר שלישי ולכתוב את הספר שכל כך רציתי. רציתי להאמין שיבואו ימים אחרים. שאלוהים הוא זאוס ואני פנדורה שפתחה את התיבה ובאו לה כל הצרות אבל יודעת שבתחתית התיבה הוא הניח לה גם את התקווה. אמונה זה כוח כל כך חזק. מי שהולך ללמוד טיפול חייב להיות אדם עם מידה רבה של אופטימיות. לטפל זה להאמין בבני אדם. שלא אבוד, שאפשר לפחות לנסות לתקן. שיש משהו טוב שמחכה לכל אחד. שיש משהו טוב בכל אחד ויש תקווה. אני אמרתי לעצמי שהוא שם, זה שיגיע ויבנה איתי בית, שהוא קיים בעולם רק שעוד לא נפגשנו. לקחו לו עוד כמעט שנתיים.

בַלַּיְלָה הָלַכְתִּי עוֹד פַּעַם לְאֹרֶךְ עֲצֵי הַבָּכוּת הַנּוֹטִים לְמַטָּה.
יָשַׁבְתִּי עַל הַסַּפְסָל שֶׁעָלָיו יָשַׁבְתִּי לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת וְחִכִּיתִי
וַאֲנִי יֶלֶד קָטָן. שְׁנֵי דּוֹרוֹת שֶׁל זְכִירָה עָבְרוּ
וְעַכְשָׁו הִגִּיעַ דּוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל שִׁכְחָה. הַמַּעְגָּל
נִסְגַּר, הַמַּעְגָּל נִשְׁבַּר. אֲבָל אֲנִי שׁוּב יָשַׁבְתִּי וְחִכִּיתִי
לְיַד עֲצֵי הַבָּכוֹת, יָשַׁבְתִּי וְחִכִּיתִי לָאִישׁ, לָאַחֵר.
הַדְּמָעוֹת מָשְׁכוּ חוּטֵי כֶּסֶף מִן הַפָּנָס אֶל עֵינַי,
אִם יֵשׁ עֲצֵי בָּכוּת צְרִיכִים לִהְיוֹת
גַּם עֲצֵי שִׂמְחָה וַעֲצֵי תִּקְוָה שֶׁעַנְפֵיהֶם עוֹלִים לְמַעְלָה.
(וּמָתַי בָּכִיתָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה?) הַטַּבָּעוֹת
בְּגֶזַע הָעֵץ מַרְאוֹת אֶת מִסְפַּר שְׁנוֹת הָעֵץ
וּדְמָעוֹת מוֹדְדוֹת אֶת שְׁנוֹת חַיָּיו שֶׁל אָדָם.
וּמָתַי בָּכִיתָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה?
י. עמיחי

מודעות פרסומת

קונכיות ובוץ וכמה כוסות

קשב/ ט. כרמי
קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ
כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָה.
רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת
יָכוֹל לִקְבּוֹע בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם.

*
הרבה פעמים אני נתקלת בשיר הזה. אנשים אוהבים לשתף אותו עם אחרים. אני חושבת שזה בגלל שיש להרבה מאיתנו את הזכרון הפלאי הזה של להצמיד קונכיה לאוזן ולשמוע את הים. כולנו האמנו לזה פעם. אני עושה את זה עד היום. בכלל, קונכיה זה דבר שמרגש אותי. אוצר של ים שיש בו סוד.
אבל השיר הזה לא מדבר על זה. זה שיר על ניכור ועל בדידות. כל קונכיה משובללת בתוך עצמה. קשובה רק למה שמתחולל בתוכה וחושבת שהים שהיא שומעת, הגלים השורקים והסערות הם רק שלה. היא כל כך נתונה בתוך האשליה הזאת שאין לה אפשרות לשמוע קונכיה אחרת, לחפש קשר. היא לבד. הידיעה שהגורל של הקונכיות משותף, שיש להן עולם שלם שיכלו לחלוק, נתונה בידי מי שחומד אותן בעבור ערכן. עבורו אלו שתי קונכיות דומות מאותו הים.
זה שיר עצוב ויש בו הזמנה עדינה להתעוררות. לכולנו.
זו תקופה של מאבקים פנימיים קשים. כל קבוצה דורשת את הגדרות הזהות שלה. תובעת את עלבונותיה וצועקת אותם. גירוש, אלימות, גזענות, שחיתות והכל במנות גדושות. אנחנו הכי ערים והכי אטומים. אנשים מתגוששים ברשתות החברתיות. על כל דבר. אנחנו קונכיות שמתקשות לשוחח שיחה של ממש. אני מקווה שעוד מעט יגמר לנו הכוח לזה. שנתעורר ונבין שזה אותו הים. כולנו בני אדם. אותו החול. אותו הים. אני מתפללת שנשיג את "סוחר העתיקות" שלא יקדים אותנו. שלא יגזול אותנו. שנבין בעצמנו.

 

סמסטר קיץ

בשיעור פסיכולוגיה התפתחותית הקריא המרצה מתוך "הדרמה של הילד המחונן" שכתבה אליס מילר:
"לעתים עלי לשאול את עצמי האם נצליח אי פעם לתפוס את מימדי הבדידות והעזובה שבהן היינו שרויים בהיותנו ילדים. כשכתוצאה מכך ממשיכה בדידות זו לשרור בתוך נפשנו גם בהיותנו מבוגרים"…
זה היה בסופו של יום לימודים ארוך. הרבה מושגים ריחפו בחלל הכיתה משעות הבוקר "עולם הרגשות האבודים", "הילד הנעלם", "הילד ההורי" חלקי סרטים כואבים. משפחות שבורות עם ילדים שלמים. יום שכולו ילדות נעלמה. הכיתה הייתה שקטה, מעט מאוד שאלות ואני חושבת, אם ככה זה מתחיל…
בשורה לפני, שלושה כיסאות ימינה ישבה סטודנטית צעירה, כנראה שכל היום הזה טיפס לה במעלה הגרון ודווקא המשפט הבודד עם הבדידות הילדית שבו גרמו לה להחניק יבבה כזאת נוראית שכל העיניים הופנו אליה. היא לא חיכתה אפילו רגע. אולי כי הכתפיים שלה התחילו לרעוד, אולי נבהלה מעוצמת הקול העמוק שבקע ממנה. רק אספה בזריזות את המחשב והתיק הכחול ובקבוק המים ויצאה מהר החוצה. כבל החשמל המחובר עדיין למחשב, התנחשל על הרצפה אחריה כמו חבל טבור מבוהל.

שקוף/ גיורא פישר
אֲנִי שָׁקוּף-
כְּמוֹ הַשִּׁירִים שֶׁלִּי.
מַה שֶּׁאַתֶּם רוֹאִים
זֶה מַה שֶּׁאַתֶּם מְקַבְּלִים.
נִסִּיתִי לְשַׁקֵּר
אַךְ פָּנַי מַסְגִּירוֹת אוֹתִי,
גַלָּאֵי הַשֶּׁקֶר הַמְחֻבָּרִים לְחָזִי
מַרְעִידִים אֶת הָאֲדָמָה.
אֵין לִי בְּרֵירָה
אֶלָּא לוֹמַר אֶת הָאֱמֶת
וּלְקַוּוֹת שֶׁלֹּא תַּאֲמִינוּ.

אבא ואני, 1978

על אהבה וחושך

דורון זוהרי שמש ז"ל

*
מתנגבת אחרי המקלחת.
יש פָּנים בגופייה שפשטתי מקודם והנחתי ליד הכיור. אף ישר ושפתיים ומצח. רק גומות העיניים חסרות. פנים מושלמות מסותתות של גבר עשוי בד גופייה ורודה. יש ימים שאני רואה פנים בכל. ברזי הסנקה, פחי אשפה, "עיניים" נעוצות על עץ ובשקעי החשמל. יש צד רע לדמיון. אני זוכרת לילות שהחדר היה מתמלא מפלצות בקיפולי השמיכה העבה של אחותי. כתמי אור מרובעים חודרים דרך חרכי התריסים ומרצדים ויש להם גוף ותנועה מחרידה. רהיטי העץ נושמים בלילה וחורקים או שאולי זו חיה מסתורית שמכרסמת את המיטה ותגיע לאצבעות הרגליים. אני מתכסה חזק. ראש האייל התלוי מפלסטיק בפינת האוכל ולידו האורלוגין והמטוטלת הרועדת בנקישות זהב. וכמובן, מפלצת האסלות שעוד תלווה אותי שנים רבות אחר כך, כשאגור כבר לבד. הכל מפחיד אותי בחושך. שום שמיכת כוכבים ואור לבנה ושירי ערש לא יכולים לו לחושך שלי. ברשימת הדברים שאני רוצה להתגבר עליהם יש סעיף נצחי של להתיידד עם החושך. הרשימה הזאת נמצאת אצלי במחברת והיא מתעדכנת בהצלחות ובפחדים חדשים שצצים עם השנים או נמחקים בסיפוק. רק העניין עם החושך…

*
אני לא בטוב כבר כמה שבועות. לא טוב בגוף שמצטרף לעניינים כבדים של הלב. אני קמה בבוקר ולא מזנקת על היום כמו שתמיד. ממעטת בשיחות עם אנשים דווקא כשאני הכי צריכה. כשאני כבר פונה, לרב אין מענה. כולם עסוקים. יש תקופות כאלה שהתקשורת ממני החוצה ואלי מקולקלת. אני מחכה שכל זה יעבור.

*
הייתי בסיני אחרי שלוש עשרה שנים שלא. חיכיתי לחזור. בהליכה הראשונה שלי על החוף ראיתי עץ~בית~לב.

חוצמזה, ישנו בחדר אמיתי עם מזגן, סמוך מאוד לחוף. מייד כשקמתי נכנסתי למים. הים אקווריום גדול. המים עמוקים מאוד. שוניות מלוחות שוקקות יצורי ים צבעוניים מרחק שחייה קלה מהחוף. ראיתי להקה של דגי חרב כסופים שקופים. זה היה מפתיע. מחוץ למים חיכו עורבים שחורים. אני לא אוהבת עורבים.
שום דבר חוץ מהים והבדואים לא הזכיר לי את סיני שעזבתי. אולי התגעגעתי בעיקר אל מה שהיה לי אז ומי שהייתי. ואולי זה בגלל שחזרתי אליה אמא.

*
בוקר אחד פתחנו את הדלת לצאת לבית הספר וראינו דררה פצועה. זה היה נורא לשמוע את בהלת הכנפיים הירוקה שלה נחבטת שוב ושוב אל מדרגות האבן. המומחה לקח את הילדים שנדאגו לבית הספר והבטחתי להם שעד שיחזרו היא כבר תהיה בסדר. בכל פעם שפתחתי את הדלת היא נבהלה נורא אז נכנסתי הביתה ועקבתי אחריה מהחלון. בסוף היא נרגעה ואיכשהו בחושים הציפוריים שלה הבינה שכדאי לה לטפס על הזית הזקן. זה עץ טוב ויש לו נסיון חיים. אפשר להשען עליו והיא נשענה. שמרנו עליה הוא ואני במשך שעות מפני החתולים בזמן שאני מנסה לברר איך ומי יכול לעזור לה. בסוף הגיע מישהו מהפיקוח הוטרינרי בעירייה אבל עד שהוא בא היא כבר עפה.

*

כל הצאלונים פורחים עכשיו. גם ברחוב שלנו. אדומים למשך הקיץ. בסתיו נוכל לאסוף את הפרי ולהכין רעשנים מרשרשים צבעוניים ושוב הילדים יקראו לו חרוב, כי זה דומה וכי הם ילדים.

*

שיר מסיני של פעם.

 

מחשבות לא חשובות שחשבתי היום

1.
מישהי פרסמה השבוע מודעת דרושים כתמונה. אחת הקוראות, עיוורת, כתבה לה בתגובה אם תוכל להקליד את המודעה כך שתוכל גם היא לקרוא. המפרסמת ישבה והקלידה את כל פרטי המודעה ופרסמה שוב ונענתה ב:"תודה שהארת את עיני". הביטוי הזה קיבל כזאת משמעות אמיתית פתאום.
2.
ברגעים אלה היינו אמורים להיות שרועים בנחת על החוף. זאת היתה התוכנית שלנו לשבועות וכולנו חיכינו לה בציפייה גדולה. ארזנו והתכוננו. רק שמאתמול הקטנה חולה ומתפתלת מכאבי בטן. היה לילה כפי שנראה לילה עם ילדה חולה. האחים שלה קמו בבוקר נרגשים ונתקלו בהפתעה מאכזבת. המזוודה באמצע החדר נותרה פעורת פה, מחכה. אז במקום לצאת דרומה יצאנו אל עבר המעבדה בכפר סבא לתת דגימה ואנחנו מחכים. בגלל איזה עניין מולד, כשכואבת לה הבטן מפלס הדאגה שלנו בשמיים. בינתיים כל היום היא קיבלה מסאז' ופינוקים מתוקים מהאחים שלה ולאט לאט הרגשתי איך את הדאגה השורפת שלנו ממרקת נחת גדולה כל כך עד שמנצנצת מתחתיה אהבה והיא כל כך כל כך רכה.
3.
כל שנה בתחילת הקיץ אני אוספת זרעים לשנה הבאה. יש מקום מסוים שאני אוספת בו זרעים של כובע הנזיר וזורעת אצלי בחורף כך שבאביב הגינה מתמלאת בפריחה שמתרבה בכל שנה. הפעם, עד שהתפניתי לעניין, הגעתי והמקום היה כבר יבש. הזרעים התפזרו לכל עבר, כך שלא יכולתי לאסוף כמעט כלום. בזמן שליקטתי חשבתי שזה מעשה אופטימי לאסוף זרעים וגם פעולת הזריעה עצמה היא ציפייה תמימה ושאולי בגלל זה יש לי חולשה לחקלאים שחיים חיים שלמים ככה.
4.
אני מרוקנת את הבית מחפצים מיותרים. פתאום יותר קל לי להיפרד ואני גם לא מתגעגעת. כמעט בכל יום מגיעים לפה אנשים לקחת דברים שאני מוסרת או מוכרת. נפטרתי משולחן, המוני בובות, משחקי ילדים, בגדים בכמויות, נעליים, ערימת קולבים, מגבות עייפות. רשמתי אותנו ליריד ספרי יד שנייה בשבוע הספר כדי שנאלץ למיין את המאגר הבלתי נתפס שיש לנו. עכשיו נשארת השאלה, מה עושים עם אוסף הדיסקים היקר כל כך. איך משחררים את זה? ולמי?
5.
נחמה ריבלין ז"ל.
צפיתי בשידור הישיר בחלק של ההספדים. ההספד של הבת ענת מאוד נגע ללבי ובמיוחד כשפתחה ואמרה שבימים עמוסים וקשים אמא שלה היתה תמיד אומרת לה ולאחותה: "בטח קשה לך נורא". זה כאילו משפט קטן אבל יקר כל כך. לא מייד עצה, לא מייד לבטל את הקושי. בדיוק ההיפך. זאת תכונה יקרה וחסרה. גם לי.
6.
מיניות מכוונת אותנו כך שנהיה על אותו התדר. זה הבית שבתוך הבית. כשיש חוסר הרמוניה צריך להיכנס לבית הפנימי. אם צריך גם יחד לפרוץ את הדלת ולעשות שם בלגן עד שיחזור הסדר. זה שיעור שצריך שוב ושוב לחזור עליו.
7.
בעוד חודש כבר אוכל להגיד שאנחנו נמצאים בארץ את אותו פרק זמן שלא היינו בארץ. אני כמעט ולא עוצרת להישטף בחוויות מאז. פה ושם עולה למישהו מאיתנו זיכרון איך עברנו דרך, לא מיהרנו לשום דבר והזמן ניגר לאט וטוב. זאת הייתה נוסחה הרבה יותר שימושית מזאת ששיננתי בבית ספר של זמן כפול מהירות שווה דרך. דרך זה משהו אחר שלא קשור למהירות. גם זמן.
8.
שוב העניין הזה עם האהבה העצמית. אני לא יודעת איך עושים את זה. אני כבר לא רוצה להגיד לעצמי שזה ככה כי היה ככה וככה וגם לא מאמינה לזה שאי אפשר באמת לאהוב מישהו אם אתה לא אוהב את עצמך. אני יכולה לאהוב מישהו עד ללב של גרעין הנשמה שלי ובכל זאת… נראה לי שאין לי מושג ואולי גם מאוחר מדי ואני עוד מרגישה על זה אשמה.
9.
אחת המתנות שילדים יכולים לתת למבוגרים אם רק ירצו לקבל זו ההשתהות. אי אפשר ללכת עם ילד קטן מהר מהר ושזה יהיה מרצונו. תמיד הוא ירצה לעצור ליד פרח או חיפושית או איש מעניין וירצה לבדוק מה יש שם. לפעמים לגעת. ללכת עם ילד קטן זה פלא. גילוי. גם אם זה ברחוב הקבוע שבו את חיה. אולי אפילו דווקא. מתנה ממש. אני רוצה לזכור את זה.
10.
נראה שהגענו יפה יפה לתחתית פה עם ההנהגה. זה משפיע באופן ישיר על כל מי שחי כאן. כולנו חווים את זה בדברים הכי קטנים. כל כך הרבה גועל צף. אני אוספת רגעים של חסד כשאני רואה כאלה. אוספת סרטונים מצחיקים, מתמכרת לכאלה שיש בהם חיות חמודות. שומרת על השמחה. כאילו יש איזה מחסני חסד וצחוק שאני אוגרת לי באיזה מקום פנימי לימים שמתרוקנת.
11.
כבר שלושה חודשים שאני מסתכלת כל יום על השמיים. היו מעט מאוד ימים עם שמיים כחולים. רב הזמן זה לבן מחניק או אפור. אני לא זוכרת שזה היה ככה. משהו השתנה לרעה, אני לא יודעת מה וזה מוזר מאוד.
12.
לפני כמה ימים מצאתי בבוקר עכבר זעיר על הדשא. בלי ראש. אולי החתולים הביאו ואני חושדת גם במיינות. הן לא חוששות משום דבר. לפעמים אני יושבת בסלון ורואה מיינה או שתיים עומדות מולי מהעבר השני של הדלת השקופה. מציצות אל תוך הבית בעניין. משהו בציפור הזאת עושה לי צמרמורת. האדנותיות שלה, משהו ביציבה וגם זה שהן יכולות ללמוד לדבר ממש כמו תוכי, כמו אדם. ברררר…
13.
למה לקח לי כל כך הרבה שנים לקחת את האוטו ולנסוע לבדי לאילת? אלו היו חמש השעות הכי איכותיות שלי עם עצמי מזה זמן רב. כשנוהגים את כל המדבר לבד אפשר ליהנות באמת מכל גווניו החיוורים, מהדממה. חזרתי לבד לנחל צין כמו שהבטחתי לעצמי בפורים. עצרתי שם לאכול את הסנדביץ אבוקדו הטעים שהכנתי לי בבית. כמה תמרים ושוקולד ותה קר. שִׂמְחָה. בקרוב אבוא שוב.
14.
כתבתי והזכרתי לעצמי עכשיו שעוד מעט נגמרת עונת האבוקדו וזה אֵבֶל קטן שחוזר על עצמו כשהקיץ מתחיל בכל שנה.
15.
אני קוראת ספר מרתק שנקרא החיים הנסתרים של העצים. אווטאר גירסת המציאות. לא סתם בכיתי בסרט הזה פעמיים. עץ זו אחת היצירות הכי מופלאות שיש בעולם. לוקח פחמן, נותן חמצן ופירות וצל ואיזון והשראה ויופי ומה לא. מסתבר שיש בין העצים מערכת תת קרקעית ענפה של קשרים. גם משפחתיים והם מדברים ביניהם. עץ חולה יכול לקבל הזנה וחומרים נחוצים מהעצים השכנים כך שיבריא ויתחזק. עץ צמא משמיע קול מסויים. עץ ביער יכול להאריך בשנים רק בזכות הקשרים ההדדיים שיש לו עם העצים השכנים וכשהוא לבדו חייו יכולים להתקצר עד מאוד. העצים שנהנים משפע מעבירים חלק ממנו לעצים חלשים יותר או לכאלה שממוקמים באופן שמאפשר להם פחות קליטה של חומרי הזנה. יש משפט מדהים בעיני בספר:" עץ יכול להיות חזק רק כמו היער שסביבו" העצים הבינו את זה. מתי אנחנו נבין?
16.
בכל מקום בו אני חיה, תמיד יש לי את העץ שלי. חשבתי שאני יודעת משהו על עצים אבל אני לא יודעת כמעט כלום. קראתי שאמא עץ דואגת לתינוק העץ שלה כמו כל אמא. היא מקיימת איתו קשרים דרך מערכת השורשים, משגיחה על קצב הגדילה ומעבירה לו סוכר וחומרי הזנה כך שהיא בעצם מניקה אותו עד שיגדל.
17.
כל מחשבה על עצים מובילה אותי לעוד מחשבה על עצים. אז עוד שתיים ודי. לפני כמה שנים ההמצאה הזאת העיפה לי את הדמיון "קפסולה מונדי". נראה לי בול בשבילי. ויש את התופעה המופלאה הזאת של עצים Crown shyness שגם לא הייתי מתנגדת שהאנושות תאמץ. בפרט בקיץ.
18.
אני אוהבת לקפל כביסה. יש לי את השיטה שלי. היא מרגיעה אותי ובתוך התחתונים של הילדים אני עדיין מחביאה נשיקות.
19.
בכל שנה אני מופתעת מחדש ששבועות זה חג של יומיים.
20.
הילדים סופרים את העומר בבית הספר ומזמזמים את השיר גם בבית. זה כל כך מתוק לשמוע ילד מזמזם וכל כך מעצבן כשזה מבוגר.
21.
כשהייתי ילדה אהבתי את טקס הבוקר הזה שסופרים את העומר בכיתה ועכשיו הילדים שלי אוהבים. לא הסבירו לנו אז את העומק של הספירה ואיך שיש בה קריאה לעבודה פנימית עמוקה. יש חכמת חיים שטמונה ביהדות ומתכתבת עם הבודהיזם ותורות אחרות שאנחנו נוטים להסתקרן מהן יותר מאלו ששייכות לנו. אני אוהבת מאוד את הרעיון של שבעה שבועות של עבודה עצמית מכוונת. זה שלנו. הלוואי והיינו מיישמים קצת.

חג שמח 🌾

תיקון/ נטעלי בראון

חַכִּי נָעֳמִי, כְּבָר
אָרַזְתִּי הַכֹּל
זֶה הַשַּׂק הַיָּחִיד הֲרֵי אֵין
לִי כְּלוּם מִלְּבַד שִׁירֵי הָאֶבֶן
וְחוּשׁ מִשּׁוּשׁ מְפֻתָּח
אֲנִי רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת אוֹתָךְ בַּיָּדַיִם

נָלוּן בְּגֻמַּת הַיָּרֵחַ
מַיִם נִשְׁתֶּה מִן הָעַיִן
וְכָל הַלֵּילוֹת נְתַקֵּן בְּגוּפוֹ שֶׁל עוֹלָם
מַהוּ אֹפֶק בֵּין נֶפֶשׁ לְנֶפֶשׁ
לְאָן עוֹד אֶפְשָׁר לָגַעַת

כַּמָּה דָּם נְשַׁלֵּם תְּמוּרַת נֶחָמָה מַה
נִּשְׁאַר בָּנוּ נָעֳמִי מִי
תִּקְבֹּר אֶת מִי
עַמֵּךְ עַמִּי וּבָךְ הֶאֱמַנְתִּי
לֹא אֶכְפֹּר

מִמָּקוֹם עַד מָקוֹם נַעֲבֹר
וְכָל מָקוֹם בּוֹ נִהְיֶה יִהְיֶה
יְרוּשָׁלַיִם

פעם היינו ילדים, אבל זה כמובן שקר

תהל מאור, מאיירת
תהל מאור, מאיירת

"פעם היינו ילדים,
אבל זה כמובן שקר".
אלו שתי שורות ראשונות משיר בשם "האוניה המקועקעת" שכתבה נורית זרחי ולא מניחות לי כבר כמה ימים. הכתיבה של נורית קרובה ללבי. מתחת לכל פשט היא פורשת יריעות עדינות דקיקות של רגש ומשמעויות שהיא מניחה זו על זו במלאכת מחשבת עד שרב הנסתר על הגלוי ואיכשהו, מכל השכבות האלה נוצר משהו מאוד שלם. כך לפחות אני חווה את הקריאה בה. היא כבר לא אישה צעירה נורית אבל כשאני קוראת אותה אני מרגישה את הילדה הפנימית שלה מדברת אל זאת שלי ואני מקשיבה להן. הן קרובות. הרבה פעמים הן ממש מחזיקות ידיים. שתי ילדות קטנות שמלאות בסודות גדולים. בכלל, נראה לי שכל המעיין המתגבר הזה שהיא, נובע משם.
אז מאז שקראתי בשיר לפני כמה ימים, המשפט הזה איתי. בגלל משפטים כאלה אני כל כך אוהבת שירה. כשהיא נעשית כהלכה זוהי אומנות הצמצום והמחיקה. מאוד קשה להניח מעט מאוד מילים ושיחזיקו עולם. וגם איזה עולם? העולם של מי שכתב? הרי המילים פוגשות אינספור עיניים שנפקחות לתוך עולמות שונים. כל אחד והבנתו. הנה המשפט הזה. דווקא הוא תפס אותי ומישהו אחר ודאי חלף על פניו ונעצר במקומות אחרים.

"פעם היינו ילדים,
אבל זה כמובן שקר."

כלומר, השקר הוא ש"פעם היינו" ובעצם כולנו עדיין ולנצח נשארים גם ילדים? אז זה בכלל לא פעם, הפעם הזה?
האם השקר הוא שפעם "היינו ילדים"? כלומר, מעולם לא היינו ילדים? הילדות נגזלה מאיתנו? נאלצנו להיות מבוגרים בטרם עת?
אז מה זה ה"זה" שהיא אומרת שהוא בעצם שקר? ולמה "כמובן"? מה כל כך מובן? למי?
במגירת הלבנים שלי מסתתר היומן האישי הראשון של בת השש שלי. זה יומן סודי בתכלית הסודיות ורק אני יודעת שהוא שם. נתתי לה אותו לא מזמן, אחרי שחברה גילתה סוד כמוס שלה לחבר אחר. בעקבות זה היא הצהירה שהיא יותר לא מספרת סודות לאף אחד. היא גם ידעה להגיד שהיא לא יודעת מה לעשות עם עצמה עכשיו. שזה מציק לה בבטן שיש לה סוד ושיש סודות שגם לי היא לא מוכנה לספר. זו הייתה הזדמנות מצויינת לדבר איתה שוב על סודות שחייבים לספר למבוגר וכאלה טובים שהיא יכולה לשמור לעצמה וראיתי שהיא הבינה. כך שכשהצעתי את עניין היומן היא שמחה מאוד שהנה, לא חייבים לספר סודות טובים, יש עוד פתרון. מדי פעם אני רואה אותה חוזרת מבית הספר ורצה למגירה, כותבת משהו, דוחפת עמוק מתחת לערימת התחתונים וסוגרת. היא יודעת שלעולם לא אפתח. משום מה זה ממלא אותי בנחת אפילו יותר מאם היא הייתה מספרת לי את הסודות עצמם.

אישה בעור נמר

ראשון בבוקר וכבר זרקתי חצי בית. בכל פחי המיחזור באיזור כבר הייתי. אחרי כמה ימים של מחלה ומזג אוויר משביתי שמחה, קמתי כמו נמרה. כלומר, בחצי זחילה ועם אוזניים מלאות מים, ממש כאילו טבעתי בבריכה (מה זה לעזאזל?) והגוף שנחלש אבל בלבב פנימה – נמרה. הארון שלי עכשיו מינימלי וגם מה שנשאר עוד יצומצם. אני רוצה לראות את הלבן של המדפים משתקף לי בלבן של העין. ככה נחושה קמתי. נפטרתי ממצעים ישנים, מגבות, נעליים. הכל אני זורקת מהקומה למעלה לזו שלמטה, שומעת את הנפילה והבום ואיזה כיף לי. בחיי! ועוד לא לגמרי נרגעתי. אני צריכה התחדשות, שיהיה לי נקי מכל האבק שהיה פה השבוע ולהרגיש הרבה אוויר בתוך הבית. כשהלכתי לפני כמה חודשים ברחובות וולינגטון החזקתי לילדים חזק את הידיים כי הגוף הקטן שלהם התעופף כל כך ברוח החזקה. רוח כזאת מפעילת חושים יש שם שלא משאירה שום דבר משוחרר במקומו. עיר שהרוח בה מולכת. בקושי הצלחנו לשמוע אחד את השנייה ברעש הנורא וכשהלכנו פעם בין שורות הבניינים, צעקתי למומחה שזה כמו ללכת בתוך משרוקית ארוכה שלא מפסיקה לשרוק ואיך אפשר לחיות ככה. אבל אני לא בטוחה שהוא שמע.
כשעברנו לבית הזה לפני כמעט שלוש שנים, הדבר הראשון שעשיתי היה לשבור כמעט את כל קירות הסלון ולפתוח דלתות שקופות וגדולות לגינה. אין וילון. השכנים מאוד נהנים (אולי) אבל גם אנחנו. הבית מלא אור. אני כותבת עכשיו ורואה איך הדשא ירוק מוזהב מנצנץ מההשקייה של הבוקר וכמה גבוה הוא נהיה מהפעם האחרונה שכיסחנו. אני רואה גם את הנקר מחפש תולעים בגזע של הזית ומקווה שלא ימצא כלום. הנה החתול מתקרב ותיכף הנקר יבהל ויברח. אני שונאת קירות, שונאת חושך. שונאת שמשהו סוגר עלי. מי שמבקר פה לפעמים שואל איפה הוילונות ואם לא אכפת לנו לחיות פתוחים ככה אבל ככה זה טוב.
אני רוצה לעשות המון דברים היום אבל יודעת שלא אצליח. אני עוד לא במיטבי והילדים כבר ברבע לאחת מסיימים ללמוד. את מעט האנרגיה שיש לי פירקתי על מלאכת הפינוי. הבוקר הזה לא הולך להיות יעיל יותר ממה שכבר הספקתי. עוד מעט אחשוב מה לבשל לצהריים ואראה מה המצב במקרר. היה פה שבוע קשוח של ארוחות בסגנון אבא ואני רוצה שיאכלו משהו ממש מזין היום. עוד יש בערב חגיגת ל"ג בעומר אחרונה, תודה לאל, לשנה זו. אומנם פיקניק אבל בכל זאת, כשאין לי כוח, זו רק עוד מטלה. הימים חולפים מהר כל כך. ספרתי אתמול עשרים וששה ימי לימודים אחרונים בבית הספר לשנה הזאת. ספרתי כמה מצעים זוגיים יש לנו והורדתי לחצי. ספרתי כמה שמלות השארתי לי לקיץ וכמה שנים אנחנו יחד וכמה שנים עברו מאז שפירקתי בית וכמה גברים אהבתי בין לבין ומתי הפסיק להיות לי כל כך משנה ואיך אני קצת מתאהבת ברוני קובן וכמה חודשים עברו מאז שטיילנו חופשיים בעולם וחשבתי שבית וקשר זה בכלל חיבוק מאוד שביר, ובכלל לא מה שיש או אין בארונות, ולמה תמיד אני מתגעגעת ושאני לא יודעת להפסיק לאהוב ושאולי עדיף ככה ואיך כל החגים מגיעים מהר כל כך השנה.

בית הוא המצאה לילדה/ מתי שמואלוף

אֲנִי לֹא מְסַפֵּר לָךְ שֶׁהַבַּיִת הוּא הַמְצָאָה לִילָדִים
כְּכָל שֶׁנִּסִּינוּ לְהַכִּירוֹ הוּא לָעַג לָנוּ בְּזָרוּתוֹ
וּבְכָל זֹאת, אֲנַחְנוּ מְנַסִּים לַחְזֹר אֵלָיו
נֶאֱחָזִים בַּזִּכְרוֹנוֹת, בַּדִּמְיוֹנוֹת וּבַסְּפָרִים
בַּמִּלִּים שֶׁלִּמְּדוּ אוֹתָנוּ בַּגַּנִּים, בְּבָתֵּי הַסֵּפֶר
בָּאוּנִיבֶרְסִיטָאוֹת.
צְלִילִים חַסְרֵי מַשְׁמָעוּת כְּמוֹ
קְרָשִׁים עֲזוּבִים לְיַד מְדוּרָה.
אֲנִי מוֹסֵר לָךְ אוֹתָם, בְּתִקְוָה שֶׁתַּצְלִיחִי
לִבְנוֹת מֵהֶם בַּיִת.

כנטות היום

שעת ערב מוקדמת, הוילון הדקיק הלבן שבחדר מתמלא כולו ברוח, מתנפח ונשמט ברגע אחד מהפנט, שחוזר על עצמו שוב ושוב.
יש דברים שיכולים להתגלם רק דרך משהו אחר כמו גוף.
כמו צליל שנשמע דרך חליל, או קול, או איך נראית הרוח ואולי גם אהבה.
היונים הומות על הרעפים של הבית השכן והפרחים ממלאים את האוויר בריח דביק ומגרה של קיץ שמגיע עד אלי, ששוכבת במיטה בחדר עם גרון נפוח וגב תפוס. עוד מעט אקום לסגור את התריסים מפני עשן המדורות שיתחילו ואקשיב שוב לשיר הזה של לאה גולדברג בביצוע הזה שהכל יפה בו.

🖤

היה זה שקט אחרון של קיץ
צל קל כקמט על מצחו של יום
ושנינו מול הים כנטות היום
ידענו כבר, שאין תמורה לקיץ
קול עוף תועה ננעץ בדומיה
וכלימון בשל הצהיב האופק
מה מתרגש ובא מקו האופק
ידענו אין תמורה לדומיה
אך שעת הגבול הזאת נפלאתה
מכל שעה של זיו שלא תחזור עוד
אשר עד כה נשאנו בשתיקה
ידינו כבר שלוחה את צלילותה
והיא צופנת כתיבת פנדורה
רוחות יגון וסער התשוקה

קורצת לכוכבים מתוך הבית

ירושה/ אלי אליהו
אֵינִי יָכוֹל לְלַמֵּד אוֹתָךְ דָּבָר. מַה יָכֹל לָדַעַת
עַל חַיָּיו מִי שֶׁחַי פַּעַם אַחַת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לָשׁוּב
עַל עִקְּבוֹתָיו. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִנַּיִן מַגִּיעָה הַנְּשָׁמָה
וְאֵיךְ נוֹצַר הַבָּשָׂר. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ עֹנֶשׁ
אוֹ שָׂכָר. אֵינֶנִּי יָכֹל לִפְסֹל אֲפִלּוּ אֶת הָאֱמוּנוֹת
הַתְּפֵלוֹת בְּיוֹתֵר. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם אָדָם בּוֹחֵר
אֶת גּוֹרָלוֹ, אוֹ אִם הוּא מִתְגַּלְגֵּל בְּגוּף אַחֵר.
אֵינֶנִּי יָכוֹל לָדַעַת אִם הַזּוּלַת אֵינוֹ אֶלָּא מַבָּט
חִיצוֹנִי שֶׁל הָאֲנִי. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי הוּא
שֶׁנָּע בַּזְּמַן אוֹ שֶׁהַזְּמַן נָע בִּי. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ עַד
מָתַי יַעֲמֹד בַּזֶּה לִבִּי. אֵינִי יָכוֹל לְלַמֵּד אוֹתָךְ
דָּבָר עַל הָעוֹלָם, בִּתִּי. זוֹ יְרֻשָּׁתִי.

איזה שקט נעים יש לי בראש עכשיו. כאילו הכבדות של הגוף נחה לי על הראש. אבל לא לוחצת כמו משקולת, יותר כמו שמיכה רכה, עבה דיה שלא נותנת למוח לקפוץ מענף לענף כמו משוגע. התודעה שלי כרוכה בעצמה ונחה, כמו שעוטפים תינוק רך. ככה. שקט נדיר כזה שלא בא לי לזוז ממנו ולא אכפת לי שכמעט ולא ישנתי הלילה. המומחה נסע לשבוע ואני בלילות לבד על המשמר. מדמיינת כמה נפלא היה אם רק היה לי אקדח קטן וכסוף. כזה עם משתיק קול וידית קרה. לפחות הילדים ישנים. כל רחש מקפיץ אותי. הצצתי אינספור פעמים מהחלון. הדלקתי פה ושם אורות וכיביתי. לילה זה לא עניין פשוט לבעלי דמיון מפותח. גנבים שיחקו פינג פונג בחנייה שלנו הלילה. מישהו הפיל את העציץ ביציאה. השער בכניסה נפתח לפחות פעמיים. פעם אחת באמת שמעתי אזעקה פועלת מאחד השכנים וזה כבר גרם לי לשבת במיטה למשך שעה שלמה עד ששוב השינה הכריעה. זה כבר בוקר שני שאני מתעוררת בדיוק שלוש דקות לפני צלצול השעון.
השבוע יש ימי הורים. אני עוד קוראת לזה אסיפות הורים ואתמול הייתי בשתיים מתוך שלוש שיהיו השבוע. בית הספר שלנו מתוק, קטן וחמים והמורים גם. המחנכת של ה- ה'ניקית אמרה לה שבחשבון יש לה ציון ממש לא רע. איפושהו באיזור השבעים. היא המשיכה ושאלה אותה אם היא לא כל כך מתחברת לחשבון והילדה ענתה שלא. המורה אמרה שגם היא לא מתחברת לחשבון ונראה לה ששבעים זה ציון ממש נחמד ובסדר. שהיא ילדה מתוקה ואהובה ומצטיינת ושהיא מאוד שמחה להיות המורה שלה. אחר כך חשבתי על העניין הזה. שבעים זה לא ציון טוב. אם הייתי מקבלת שבעים ועוד ביסודי הייתי ממש מרגישה רע עם עצמי. אפילו מתביישת. אבל רק אמרתי לה שאם היא תרצה, נשב בבית ללמוד יחד ושאני בטוחה שעם קצת השקעה היא יכולה לקבל ציון גבוה יותר.
יש סיכוי לא רע שאנחנו מההורים שלא מעודדים למצוינות. תהיו שמחים, תעשו את הכי טוב שאתם יכולים וזהו פחות או יותר. לקראת שיעורי השחייה שמתחילים היום אמרתי לילד שזה בכלל לא משנה אם ישבצו אותו לקבוצה של השחיינים היותר טובים העיקר שיהיה לו כיף ולקראת המיונים לליגה בכדורסל שהעיקר שהוא מנסה וזה מה שחשוב. מה יצא מהגישה הזאת? אני לא יודעת. אני לא רואה שום סיבה וגם אין לי מוטיבציה עצמית לדחוק בילדים להישגים. מצד שני, איזה מסר זה מעביר להם? אולי זה דווקא נכון לתת איזו דחיפה קטנה קדימה, לבוא בדרישה. אני רואה ילדים ששולחים אותם לקורסי הכנה לכיתה א'! ולא מצליחה להבין את העניין. הילדים שלנו שמחים ורחבי אופקים. אנחנו מגדלים אותם לפתוח את הלב ואת הדעת, להיות ערים לטבע, להשתמש בשפה, ליהנות ממה שיש ולהקשיב לבטן. בינתיים, אני חושדת שקיים איזשהו מירוץ שאני לא מודעת אליו ואולי אני אמורה לצייד באיזה "ארגז כלים" אחר או לפחות לשים אותם בתחילת המסלול שיראו את הדרך ואת המשוכות ואולי ינסו להרים רגל.

ילד/ אורית גידלי

אַתָּה יוֹצֵא לַסָּלוֹן אַחֲרֵי שְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה,
נוֹשֵׂא כְּדַרְכּוֹן אֶת הַשְּׁאֵלָה הַפְּשׁוּטָה
שֶׁמַּתְחִילָה תָּמִיד בְּמָה זֹאת אוֹמֶרֶת וּמִסְתַּיֶּמֶת
בְּכָכָה זֶה לֹא תְּשׁוּבָה.
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לַעֲנוֹת לְךָ כִּמְעַט עַל כְּלוּם, יֶלֶד,
לֹא מָה מְסַדֵּר אֶת הַטַּבְלָה הַמַּחֲזוֹרִית
וְלֹא מָה מֵאֲחוֹרֵי הֶחָלָל וְאִם יֵשׁ בִּכְלָל,
אֲבָל מוּלְךָ אֲנִי מַרְגִּישָׁה
שֶׁכְּבָר אֵין לִי עוֹד כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לִלְמֹד
וַאֲפִלּוּ יִתָּכֵן שֶׁהִגַּעְתִּי.
וּכְשֶׁאַתָּה גּוֹרֵר אֶת רַגְלֶיךָ חֲזָרָה לַמִּטָּה,
גַּמָּד לְמַבָּט, עֲנָק לְזוֹ שֶׁמַּבִּיטָה,
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁשָּׁנִים אֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁתֹּק עַכְשָׁו
בְּלִי לְהַגִּיד בְּבַקָּשָׁה,
שָׁנִים אֲנִי יְכוֹלָה רַק לְהַקְשִׁיב לְךָ מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת,
קוֹרֵא וְאָז נִרְדָּם.
יֵשׁ מַשֶּׁהוּ אַחֲרֵי הֶחָלָל, יֶלֶד, רַק שֶׁתֵּדַע,
וַאֲנִי נִגֶּשֶׁת בִּשְׁבִילוֹ לָאוֹר שֶׁמֵּעַל רֹאשְׁךָ,
מְכַבָּה, מַדְלִיקָה, וְשׁוּב מְכַבָּה,
קוֹרֶצֶת לַכּוֹכָבִים מִתּוֹךְ הַבַּיִת.

הימים האלה

יזכור
יוֹם יָבוֹא וְגַם הַמִּלְחָמָה
הַזּוֹ תִּהְיֶה פֶּרֶק בְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד.
תַּלְמִידִים יְשַׁנְּנוּ תַּאֲרִיכִים, שְׁמוֹת
מִבְצָעִים, מַצְבִּיאִים, מְּדִינוֹת.
תַּלְמִידוֹת מְשֻׁעֲמָמוֹת יְצַיְּרוּ לְבָבוֹת
בְּמַחְבַּרְתָּן, מִישֶׁהוּ יְפַהֵק,
מִישֶׁהוּ יְבַקֵּשׁ רְשׁוּת לָצֵאת.
לְיַד הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר
תִּנְזֹף הַמּוֹרָה בְּתַלְמִיד
שֶׁלֹּא דִּיֵּק בְּמִסְפָּר
הַקָּרְבָּנוֹת.

אלי אליהו.

אחרי הרבה ימים שספרתי, שקע האבק הלבן ופינה מקום לכחול שנמצא כל הזמן מתחת. הגשם עזב והתחילה העונה הסמיכה. האדמה מתייבשת ונבקעת. מתמלאת סדקים שיורדים לעומק. בלילה יזרמו לשם פחדי הילדים, הדמעות, החלומות, צפירות הזכרון, הסיפורים המזוויעים, הטקסים וכל מה שלב של ילד לא יכול ולא צריך להכיל. אני זוכרת את הילדה שהייתי. אז פחות ריחמו עלינו. הטלויזיה היתה פתוחה בכל ימות השנה. ראינו, שמענו וספגנו הכל בלי פילטרים. אפילו הצפירה היתה יותר חזקה או שרק ככה היא נשמעה לי. ככל שבגרתי את הפחדים החליפה ההתפכחות. למדתי לאהוב את הימים האלה מסוף פסח ועד יום העצמאות.  יכולתי להקשיב בזה אחר זה לסיפורים המתחלפים. לצפות ברצף בכל תכניות הטלויזיה בבכי אחד מתמשך. לשגות באווירת הביחד. לשאוב מזה כוח לחיים כאן לעוד שנה.
הפעם זה לא קורה. אני כבר לא מרגישה ככה. "הדבק" דליל מתמיד ונראה שכל החלקים התאבנו, התקשו ורחקו זה מזה מכדי לדבוק יחד. הילדים פוחדים ואני פוחדת איתם. התותחים רועמים היום מהבוקר ומפרים את השקט ההכרחי לנו כל כך כדי שנוכל להקשיב. מקדימים את הלהבות והחום שאמורים להגיע רק מאוחר יותר בשנה. בין הקולות המחזקים את הדרום אני שומעת לראשונה קריאות מכאיבות של חוסר אכפתיות ו"מגיע למי שהצביע להם". כאילו באמת יש "הם" ו"אנחנו" כאילו יש משהו במרחב הקטן הזה שיכול להרגיש כזה רחוק. כאילו שלאחל למישהו מוות זה דבר רגיל. הרוע הוא כאן. אצלינו. הרוע כאן. וזה רק עוד גבול שנחצה בדרך לנפילה. עכשיו זה מורגש ממש.
אני עוד זוכרת שאלה היו ימים של חסד. עוצרי נשימה. אפשר היה לשמוע בהם את פעימות לבו של העולם ולנוח על קליפתו. להגיד תודה וסליחה על מה שנלקח. להביט בחלון ולחוש כמה קצר פה האביב כל כך, להיות לרגע יחד. מאוד כואב להתבגר כאן. לראות את האכזבה של הדור המבוגר יותר, לחזות במפעלי חיים נופלים. לראות את הכוחנות שנהייתה להרגל. את הזוהמה שמושלכת ונערמת. לשבור שיניים שוב, בניסיון להסביר את החיים כאן לילדים השואלים יותר ויותר. כאילו אין גזירות גורל גם ככה. אני חוששת לעדינות, שלא אפגוש בה יותר. למפגש הבלתי נמנע של ילדיי עם העולם. באין דבר אחר, אני נאחזת. במה שיפה וטוב וקרוב אצלי עד לרמת הנשימה. אפילו שאני יודעת שזו אשלייה. אפילו שאני יודעת שזה לא באמת מצליח. אני בורחת לאהבה שהצלחתי ליצור בחיי ולדמיון. שם הכי טוב.