כנטות היום

שעת ערב מוקדמת, הוילון הדקיק הלבן שבחדר מתמלא כולו ברוח, מתנפח ונשמט ברגע אחד מהפנט, שחוזר על עצמו שוב ושוב.
יש דברים שיכולים להתגלם רק דרך משהו אחר כמו גוף.
כמו צליל שנשמע דרך חליל, או קול, או איך נראית הרוח ואולי גם אהבה.
היונים הומות על הרעפים של הבית השכן והפרחים ממלאים את האוויר בריח דביק ומגרה של קיץ שמגיע עד אלי, ששוכבת במיטה בחדר עם גרון נפוח וגב תפוס. עוד מעט אקום לסגור את התריסים מפני עשן המדורות שיתחילו ואקשיב שוב לשיר הזה של לאה גולדברג בביצוע הזה שהכל יפה בו.

🖤

היה זה שקט אחרון של קיץ
צל קל כקמט על מצחו של יום
ושנינו מול הים כנטות היום
ידענו כבר, שאין תמורה לקיץ
קול עוף תועה ננעץ בדומיה
וכלימון בשל הצהיב האופק
מה מתרגש ובא מקו האופק
ידענו אין תמורה לדומיה
אך שעת הגבול הזאת נפלאתה
מכל שעה של זיו שלא תחזור עוד
אשר עד כה נשאנו בשתיקה
ידינו כבר שלוחה את צלילותה
והיא צופנת כתיבת פנדורה
רוחות יגון וסער התשוקה

מודעות פרסומת

קורצת לכוכבים מתוך הבית

ירושה/ אלי אליהו
אֵינִי יָכוֹל לְלַמֵּד אוֹתָךְ דָּבָר. מַה יָכֹל לָדַעַת
עַל חַיָּיו מִי שֶׁחַי פַּעַם אַחַת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לָשׁוּב
עַל עִקְּבוֹתָיו. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִנַּיִן מַגִּיעָה הַנְּשָׁמָה
וְאֵיךְ נוֹצַר הַבָּשָׂר. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם יֵשׁ עֹנֶשׁ
אוֹ שָׂכָר. אֵינֶנִּי יָכֹל לִפְסֹל אֲפִלּוּ אֶת הָאֱמוּנוֹת
הַתְּפֵלוֹת בְּיוֹתֵר. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם אָדָם בּוֹחֵר
אֶת גּוֹרָלוֹ, אוֹ אִם הוּא מִתְגַּלְגֵּל בְּגוּף אַחֵר.
אֵינֶנִּי יָכוֹל לָדַעַת אִם הַזּוּלַת אֵינוֹ אֶלָּא מַבָּט
חִיצוֹנִי שֶׁל הָאֲנִי. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ אִם אֲנִי הוּא
שֶׁנָּע בַּזְּמַן אוֹ שֶׁהַזְּמַן נָע בִּי. אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ עַד
מָתַי יַעֲמֹד בַּזֶּה לִבִּי. אֵינִי יָכוֹל לְלַמֵּד אוֹתָךְ
דָּבָר עַל הָעוֹלָם, בִּתִּי. זוֹ יְרֻשָּׁתִי.

איזה שקט נעים יש לי בראש עכשיו. כאילו הכבדות של הגוף נחה לי על הראש. אבל לא לוחצת כמו משקולת, יותר כמו שמיכה רכה, עבה דיה שלא נותנת למוח לקפוץ מענף לענף כמו משוגע. התודעה שלי כרוכה בעצמה ונחה, כמו שעוטפים תינוק רך. ככה. שקט נדיר כזה שלא בא לי לזוז ממנו ולא אכפת לי שכמעט ולא ישנתי הלילה. המומחה נסע לשבוע ואני בלילות לבד על המשמר. מדמיינת כמה נפלא היה אם רק היה לי אקדח קטן וכסוף. כזה עם משתיק קול וידית קרה. לפחות הילדים ישנים. כל רחש מקפיץ אותי. הצצתי אינספור פעמים מהחלון. הדלקתי פה ושם אורות וכיביתי. לילה זה לא עניין פשוט לבעלי דמיון מפותח. גנבים שיחקו פינג פונג בחנייה שלנו הלילה. מישהו הפיל את העציץ ביציאה. השער בכניסה נפתח לפחות פעמיים. פעם אחת באמת שמעתי אזעקה פועלת מאחד השכנים וזה כבר גרם לי לשבת במיטה למשך שעה שלמה עד ששוב השינה הכריעה. זה כבר בוקר שני שאני מתעוררת בדיוק שלוש דקות לפני צלצול השעון.
השבוע יש ימי הורים. אני עוד קוראת לזה אסיפות הורים ואתמול הייתי בשתיים מתוך שלוש שיהיו השבוע. בית הספר שלנו מתוק, קטן וחמים והמורים גם. המחנכת של ה- ה'ניקית אמרה לה שבחשבון יש לה ציון ממש לא רע. איפושהו באיזור השבעים. היא המשיכה ושאלה אותה אם היא לא כל כך מתחברת לחשבון והילדה ענתה שלא. המורה אמרה שגם היא לא מתחברת לחשבון ונראה לה ששבעים זה ציון ממש נחמד ובסדר. שהיא ילדה מתוקה ואהובה ומצטיינת ושהיא מאוד שמחה להיות המורה שלה. אחר כך חשבתי על העניין הזה. שבעים זה לא ציון טוב. אם הייתי מקבלת שבעים ועוד ביסודי הייתי ממש מרגישה רע עם עצמי. אפילו מתביישת. אבל רק אמרתי לה שאם היא תרצה, נשב בבית ללמוד יחד ושאני בטוחה שעם קצת השקעה היא יכולה לקבל ציון גבוה יותר.
יש סיכוי לא רע שאנחנו מההורים שלא מעודדים למצוינות. תהיו שמחים, תעשו את הכי טוב שאתם יכולים וזהו פחות או יותר. לקראת שיעורי השחייה שמתחילים היום אמרתי לילד שזה בכלל לא משנה אם ישבצו אותו לקבוצה של השחיינים היותר טובים העיקר שיהיה לו כיף ולקראת המיונים לליגה בכדורסל שהעיקר שהוא מנסה וזה מה שחשוב. מה יצא מהגישה הזאת? אני לא יודעת. אני לא רואה שום סיבה וגם אין לי מוטיבציה עצמית לדחוק בילדים להישגים. מצד שני, איזה מסר זה מעביר להם? אולי זה דווקא נכון לתת איזו דחיפה קטנה קדימה, לבוא בדרישה. אני רואה ילדים ששולחים אותם לקורסי הכנה לכיתה א'! ולא מצליחה להבין את העניין. הילדים שלנו שמחים ורחבי אופקים. אנחנו מגדלים אותם לפתוח את הלב ואת הדעת, להיות ערים לטבע, להשתמש בשפה, ליהנות ממה שיש ולהקשיב לבטן. בינתיים, אני חושדת שקיים איזשהו מירוץ שאני לא מודעת אליו ואולי אני אמורה לצייד באיזה "ארגז כלים" אחר או לפחות לשים אותם בתחילת המסלול שיראו את הדרך ואת המשוכות ואולי ינסו להרים רגל.

ילד/ אורית גידלי

אַתָּה יוֹצֵא לַסָּלוֹן אַחֲרֵי שְׁעַת הַהַשְׁכָּבָה,
נוֹשֵׂא כְּדַרְכּוֹן אֶת הַשְּׁאֵלָה הַפְּשׁוּטָה
שֶׁמַּתְחִילָה תָּמִיד בְּמָה זֹאת אוֹמֶרֶת וּמִסְתַּיֶּמֶת
בְּכָכָה זֶה לֹא תְּשׁוּבָה.
אֲנִי לֹא יוֹדַעַת לַעֲנוֹת לְךָ כִּמְעַט עַל כְּלוּם, יֶלֶד,
לֹא מָה מְסַדֵּר אֶת הַטַּבְלָה הַמַּחֲזוֹרִית
וְלֹא מָה מֵאֲחוֹרֵי הֶחָלָל וְאִם יֵשׁ בִּכְלָל,
אֲבָל מוּלְךָ אֲנִי מַרְגִּישָׁה
שֶׁכְּבָר אֵין לִי עוֹד כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לִלְמֹד
וַאֲפִלּוּ יִתָּכֵן שֶׁהִגַּעְתִּי.
וּכְשֶׁאַתָּה גּוֹרֵר אֶת רַגְלֶיךָ חֲזָרָה לַמִּטָּה,
גַּמָּד לְמַבָּט, עֲנָק לְזוֹ שֶׁמַּבִּיטָה,
אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁשָּׁנִים אֲנִי יְכוֹלָה לִשְׁתֹּק עַכְשָׁו
בְּלִי לְהַגִּיד בְּבַקָּשָׁה,
שָׁנִים אֲנִי יְכוֹלָה רַק לְהַקְשִׁיב לְךָ מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת,
קוֹרֵא וְאָז נִרְדָּם.
יֵשׁ מַשֶּׁהוּ אַחֲרֵי הֶחָלָל, יֶלֶד, רַק שֶׁתֵּדַע,
וַאֲנִי נִגֶּשֶׁת בִּשְׁבִילוֹ לָאוֹר שֶׁמֵּעַל רֹאשְׁךָ,
מְכַבָּה, מַדְלִיקָה, וְשׁוּב מְכַבָּה,
קוֹרֶצֶת לַכּוֹכָבִים מִתּוֹךְ הַבַּיִת.

הימים האלה

יזכור
יוֹם יָבוֹא וְגַם הַמִּלְחָמָה
הַזּוֹ תִּהְיֶה פֶּרֶק בְּסִפְרֵי הַלִּמּוּד.
תַּלְמִידִים יְשַׁנְּנוּ תַּאֲרִיכִים, שְׁמוֹת
מִבְצָעִים, מַצְבִּיאִים, מְּדִינוֹת.
תַּלְמִידוֹת מְשֻׁעֲמָמוֹת יְצַיְּרוּ לְבָבוֹת
בְּמַחְבַּרְתָּן, מִישֶׁהוּ יְפַהֵק,
מִישֶׁהוּ יְבַקֵּשׁ רְשׁוּת לָצֵאת.
לְיַד הַלּוּחַ הַשָּׁחֹר
תִּנְזֹף הַמּוֹרָה בְּתַלְמִיד
שֶׁלֹּא דִּיֵּק בְּמִסְפָּר
הַקָּרְבָּנוֹת.

אלי אליהו.

אחרי הרבה ימים שספרתי, שקע האבק הלבן ופינה מקום לכחול שנמצא כל הזמן מתחת. הגשם עזב והתחילה העונה הסמיכה. האדמה מתייבשת ונבקעת. מתמלאת סדקים שיורדים לעומק. בלילה יזרמו לשם פחדי הילדים, הדמעות, החלומות, צפירות הזכרון, הסיפורים המזוויעים, הטקסים וכל מה שלב של ילד לא יכול ולא צריך להכיל. אני זוכרת את הילדה שהייתי. אז פחות ריחמו עלינו. הטלויזיה היתה פתוחה בכל ימות השנה. ראינו, שמענו וספגנו הכל בלי פילטרים. אפילו הצפירה היתה יותר חזקה או שרק ככה היא נשמעה לי. ככל שבגרתי את הפחדים החליפה ההתפכחות. למדתי לאהוב את הימים האלה מסוף פסח ועד יום העצמאות.  יכולתי להקשיב בזה אחר זה לסיפורים המתחלפים. לצפות ברצף בכל תכניות הטלויזיה בבכי אחד מתמשך. לשגות באווירת הביחד. לשאוב מזה כוח לחיים כאן לעוד שנה.
הפעם זה לא קורה. אני כבר לא מרגישה ככה. "הדבק" דליל מתמיד ונראה שכל החלקים התאבנו, התקשו ורחקו זה מזה מכדי לדבוק יחד. הילדים פוחדים ואני פוחדת איתם. התותחים רועמים היום מהבוקר ומפרים את השקט ההכרחי לנו כל כך כדי שנוכל להקשיב. מקדימים את הלהבות והחום שאמורים להגיע רק מאוחר יותר בשנה. בין הקולות המחזקים את הדרום אני שומעת לראשונה קריאות מכאיבות של חוסר אכפתיות ו"מגיע למי שהצביע להם". כאילו באמת יש "הם" ו"אנחנו" כאילו יש משהו במרחב הקטן הזה שיכול להרגיש כזה רחוק. כאילו שלאחל למישהו מוות זה דבר רגיל. הרוע הוא כאן. אצלינו. הרוע כאן. וזה רק עוד גבול שנחצה בדרך לנפילה. עכשיו זה מורגש ממש.
אני עוד זוכרת שאלה היו ימים של חסד. עוצרי נשימה. אפשר היה לשמוע בהם את פעימות לבו של העולם ולנוח על קליפתו. להגיד תודה וסליחה על מה שנלקח. להביט בחלון ולחוש כמה קצר פה האביב כל כך, להיות לרגע יחד. מאוד כואב להתבגר כאן. לראות את האכזבה של הדור המבוגר יותר, לחזות במפעלי חיים נופלים. לראות את הכוחנות שנהייתה להרגל. את הזוהמה שמושלכת ונערמת. לשבור שיניים שוב, בניסיון להסביר את החיים כאן לילדים השואלים יותר ויותר. כאילו אין גזירות גורל גם ככה. אני חוששת לעדינות, שלא אפגוש בה יותר. למפגש הבלתי נמנע של ילדיי עם העולם. באין דבר אחר, אני נאחזת. במה שיפה וטוב וקרוב אצלי עד לרמת הנשימה. אפילו שאני יודעת שזו אשלייה. אפילו שאני יודעת שזה לא באמת מצליח. אני בורחת לאהבה שהצלחתי ליצור בחיי ולדמיון. שם הכי טוב.

פעם אהבה גדולה

אחר הצהריים יצאנו לטייל על גבעה שצופה להרי השומרון. הנוף אביבי ופתוח. אכלנו, הדלקנו מדורה. אחר כך הילדים ירדו בשביל הנחש הורוד ואני נשארתי לעמוד קצת ברוח. בין כל הגבעות זיהיתי את הכביש היורד הצר ואת גג הרעפים האדומים מפעם. לא ידעתי שזה מה שיש מעברו השני של הנחל. זה המקום שהיה לי בית ומה שחשבתי כמשפחה. אני מכירה את כל חדריו. אני עוד זוכרת את קולות הבית. הנה הנחל, הנה השער הנעול, הנה הסוסים והיער. זה היה אז הבית האחרון בשכונה, בישוב בכלל. לנו היה חדר בקומת המרתף עם מיטת פוטון ענקית ומקלחת. קירות עבים אפורים שהגירו כפור תמידי וריח לח של סלע גיר. היינו ילדים ואהבנו חזק כל כך. כשהודענו שאנחנו מתחתנים, ההורים שלו הציעו שנקנה דירה צמודה לבית שלהם, בהרחבה שתוכננה להיבנות. לא הייתי הכלה האידאלית. לא מה שהם חלמו בשביל הבן הטוב שלהם. לא בייחוס הנכון, לא באמונה הנכונה, לא בצבע הנכון. כמה משוכות הייתי צריכה לעבור, כמה הבלגה מבחורה כל כך (כל כך) צעירה. שש שנים ארכו נישואינו ועשר שנים האהבה. השכונה החדשה נבנתה כבר מזמן. אולי יש שם אנשים חדשים, אולי אלו ילדי השכונה שבגרו ובחרו לבנות את ביתם מול הנחל. אני נשארת לעמוד עוד קצת. אולי אראה מי מהם יוצא מפתח הבית לרוקן את הפח, לטייל עם הנכד או הילד הקטן, להביט כמוני אל השמש שיורדת ושולחת פסים בהירים אחרונים על היער.
הדירות הלבנות מונחות במדרגות שפונות לנוף, למטה בנו חומת אבן גדולה ואני נשטפת זיכרונות. מדמיינת אותנו שם יחד רכים כמו פעם, תמימים, פועמים ומלאי הבטחה מביטים יחד מבעד לחלונות גדולים. אני חושבת שאם אחרי הכל, זה עדיין כואב לי, זה כנראה כבר תמיד יכאב. אני זוכרת איך מילאתי בשירים את קירות הדירה הזמנית שעזבתי אליה. את הדיסק ששמתי שוב ושוב עם אותם השירים ואת השיר האחרון שבו תמיד הייתי נשברת. משונה איך הכל אני זוכרת אבל את השיר ואפילו מי המבצע – לא. סיכמתי עם עצמי אז, שכשאצליח לשמוע אותו מבלי ליפול אדע שהמבול מאחורי. היונה המסכנה הזאת יצאה אינספור פעמים עד שחזרה אלי יום אחד עם ענף ריחני מהסס של זית. אני זוכרת הודעות שורפות במזכירה האלקטרונית ואחת נוראית מאמא שלו בוכה אלי שאחזור הביתה. אני זוכרת נסיעה שלי דרומה ליעלי ואת הסיגריה המתוקה המדויקת כמו שרק היא ידעה לגלגל, ושמה לראשי כשישנתי. אני זוכרת נסיעות שלי לבד לסיני כדי לנשום ואת זה שנכנס לחיי ונתן לי לצעוד את כל הדרך רסוסת הזכוכיות אל עצמי. וכל העצבות הזאת רק מתיישבת על העצבות שאני גוררת איתי כמו אבן כבר מליל הסדר. כל הלבד המקולקל שאצור בי ללא תקנה. לא משנה לאן אגיע. אולי כך מרגישה מחרוזת פרחי כובע הנזיר שעה שהיא מתרחקת מאוד משורשיה כדי להוציא פרחים יפים. מתייפה ומתלפפת על עץ הזית בחצר. מטפסת, מושכת בכוח הרצון חוטים ירוקים לכיוון השמש אבל בעצם כבולה לאותו סבך שורשים חשוף, באותה אדמת גידול קשה ומלאת אבנים. אני בנויה מזה. אני שכבות שונות של עצב חיוור. עצב לבן על עצב צהוב על עצב אדום על עצב שחור, כמו הבקבוקים השקופים שממלאים בחול צבעוני במדבר. שכבה על שכבה מתהדקת. ומי שמביט בי מבחוץ. מה הוא רואה?

פעם אהבה גדולה חתכה את חיי לשניים.
והחלק הראשון ממשיך לפרפר
במקום אחר, כנחש קטוע.
השנים שחלפו הרגיעו אותי
והביאו רפואה לליבי ומנוחה לעיני.

ואני כאיש עומד במדבר יהודה
מול שלט "גובה פני הים",
לא יראה את הים, אבל הוא יודע.
כך לזכור פניך בכול מקום
בגובה פניך.

יהודה עמיחי

סודות. שדות

רגע לפני העומס והחום הגדול נסענו לצפון הירוק. המסלולים ריקים, שקטים והכל מים.

אנחנו עולים בכבישים המתפתלים צפונה. משליכים מאחור את הדיבורים על פוליטיקה, ההתנצחויות, מה שהיה ומה שיהיה. מה שחשוב היום קורה כאן, בינינו. בין קירות המכונית האדומה. בעבודת היומיום, ביצירה, ביציקת משמעות, בחינוך הילדים, בלשמור על הנגיעה.
ארזנו קל למרות התחזיות לגשם. יצאנו פתוחים לדרך. לנשוף רוח בגחלים המתעייפות שלנו ולשמור על האש. עם מה שיבוא כבר נסתדר.

שנה אחרי שנה אנחנו חוזרים לכאן. אל אותו חדר פשוט עם המגבות הלבנות, הערסלים, הקירות הדקיקים. רוח טובה שורה על המקום הקטן הטעים הזה וזאת עונה טובה.

מה שנאגר בחום האדמה עולה על פני השטח. הטבע שר בסולמות גבוהים וסגולים.

 

בעוד כמה ימים ליל הסדר. זמן של נקיון וטירחה גדולה. קניות, תכנוני ארוחות והחלפות מתכונים. רשימות קניות ומתנות. יש בתנועה הזאת התרגשות והתחדשות אבל גם הרבה עומס ורעש. אני מתרחקת ממרכזי הקניות ההומים ומהתורים בקופות. גם לא מבינה את הצורך. לליל הסדר נלבש ממה שיש בארון. אכין איזו מנה טובה צמחונית ועוגת שוקולד כשרה משקדים. מתנות אנחנו מכינים בעבודת יד. לא נראה לי שחסר משהו. לפעמים אני חושבת מה הילדים לומדים מכל הבריחות הקטנות והגדולות האלה שאני גוזרת עליהם. אם משהו מתחושת חוסר השייכות שלי נדבק בהם בעל כורחם. מה הם יזכרו מהבעת הפנים המיואשת שנדמה לי שיש לי כשהם מבקשים ללכת לקניון. ואיזה פרצוף יחזירו לי עוד קצת שיגדלו, כששוב אגיד להם ש"במשפחה שלנו את הכסף משקיעים בחוויות". עד מתי זה יעבוד? זה עובד עכשיו?

אבל אנחנו ההורים ואנחנו מאמינים שככה לנו טוב וגם להם וכל עוד הם לא מתמרדים נמשיך ושיום אחד ממש נתגעגע. אני כבר מתגעגעת על חשבון העתיד. כאן ומתגעגעת. אין בזה הגיון.


על שפת המים יש עצי דולב עתיקים שהשורשים שלהם צומחים לתוך המים כבר כל כך הרבה שנים עד שהם נראים כמו סלעים מאובנים. צמרות הדולב שואפות לשמיים. השתרשות עצית כזאת. טבעית וטובה. מעוררת קינאה. יש יציבות גמישה באיך שעץ מתמתח לשני כיוונים מנוגדים בכל הפוטנציאל שלו. לוקח את כל מה שהוא זקוק לו מהסביבה ומחזיר בשפע. להשתרשות כזאת בחיים אני שואפת. זה יכול להיות מקור כוח עצום. מה מקורות הכוח שלי? בינתיים אני נשענת על הגזע, מחליקה ידיים על השורשים העבים הלחים ומנסה ללמוד להיות עץ בעולם.

המים רוחשים חיים ועניין. צפרדעים ודגים. רק להוריד את המבט והם שם.

בין כל אוצרות הנחל יש סימן ואות. זה ילדותי מצדי ומשמח. אני עוצרת לצלם.


בסוף הירידה התלולה אני מסבירה לילדים שפעם היתה כאן אש גדולה שקפאה ויצרה שמלת קומות שחורה מפוארת. הם ממהרים לגעת ואני רואה שמשהו מזה נכנס פנימה. בעולם הוירטואלי לתוכו הם נולדו זה מקבל משמעות אחרת, הלגעת. אני מנסה ללמד אותם את מה שאני יודעת אבל ליופי אין שיעור. אני בכל זאת מנסה.

והוא מגיע בצורות שונות. טלאים ונקודות.

בקצוות חדים. בניגודים. בעיגולים פרועים עשויים סדר מופתי.

ותחרה.

במבט נוסף אפשר למצוא כמעט בכל דבר, דבר נוסף שיושב בתוך או מתחת והוא תמיד מעניין. הדברים אינם כפי שהם נראים. אלו המתנות הגדולות של המתבוננים.

זה זמן טוב לפקוח עיניים לעולם. המופעים היפים באמת באים בשקט. כמו סוד. צבי שחוצה את הכביש, דאיית הנשרים. היופי הגדול מתפרץ מבלי להשמיע קול. פרח הופך לפרי. הירח המתמלא עכשיו, ההרים שנצבעים ירוק, פרה מניקה עגל והשקיעה שנפרשת. בשקט.



 

חג שמח ❤

 

אִשָּׁה בְּעֶרֶב חַג/

וְאֵיךְ הָיָה, אַתָּה שׁוֹאֵל?

וּבְכֵן, אִשָּׁה בְּעֶרֶב חַג אֵינֶנָּהּ עַם

כִּי אִם

שַׁרְשֶׁרֶת פְּעָלִים, כָּל תִּפְקוּדֵי הַיָּד

הַחֲזָקָה: עָלֶיהָ לַעֲרֹךְ, לִכְרֹךְ,

לַחְתֹּךְ, לִמְעֹךְ וּלְסַדֵּר (בָּרֶקַע הַלְמוּיוֹת

הַבְּעָלִים, תְּחִנּוֹת הָעוֹלָלִים)

וְלוּ נִתְּנָה לִי הַחֵרוּת לִבְחֹר, עָלַי לוֹמַר

אֶת הָאֱמֶת: הַלְוַאי הָיוּ לִי הַדְּמָמָה

וְהַבְּדִידוּת לַאֲחָיוֹת,

הָיִינוּ נִמְלָטוֹת מִן הַמְּהוּמָה הָעֲצוּמָה

אֶל הַמִּרְפֶּסֶת הַתְּלוּיָה,

עוֹקְבוֹת בְּצָהֳלָה אַחַר פְּקִיעַת הַכּוֹכָבִים

כְּמוֹ נַרְקִיסֵי אָבִיב, (הִנֵּה,

סַגְרִיר יָרֵחַ מִתְכַּתֵּשׁ בַּצַמָּרוֹת הָעֲצוּבוֹת)

מִתְלַהֲבוֹת מֵרְבָבוֹת

עָבִים וְעַרְפִלֵּי חָלָב

מִסְתַּחְרְרִים סָבִיב לָהָר

כְּרִקּוּדֵי הָעָם סְבִיב עֵגֶל הַזָּהָב…

(מתוך פלא-פואמות ושירים , איריס אליה כהן, 2019)

 

 

החלטה לשַׁבָּת

עוד מעט שבת. הילדים צופים בסרט, המומחה יצא לרוץ. יש מזג אוויר של המתנה באוויר. רוח עדינה עוברת בכפות הדקלים בחצר כמו אצבע מרעידה על קלידי פסנתר והנעימה מוכרת. הרחובות שקטים והאנשים בבתים. עוד מעט שבת. אני אוהבת את קולות הרקע של הבית הזה. אם אני עוצמת עיניים, אני יכולה לדמיין שהמיטה שאני שוכבת בה כרגע היא ערסל תלוי ביער ציפורים. בדרך כלל אני טורחת לשבת, אופה חלות. לפחות עוגה אחת. מבשלת משהו טוב חורפי וממלאת את קדרות החימר בירקות שורש, רוזמרין וקינואה. אבל היום לא. אני אחרי שני לילות ללא שינה ובקושי גירדתי את עצמי היום בבוקר לילדים. בשבע וחצי כבר שמנו את הילדים בבית הספר ונסענו ישר לים. לא היינו כאן חודשים ארוכים. החוף נראה קטן פתאום והים גם. כמו לחזור לבית הילדות או לבית הספר כשאתה כבר מבוגר. על שובר הגלים בנו גדר, המסעדה על החוף בשיפוצים. שוממה, עטופה בהמון סרטי סימון אדום לבן שעפים ברוח. יש שלטים גדולים בכל מקום ושאון של מטוסים. הרגשה של "לא טבע". היה קר מדי מכדי לשבת בחוץ ולמרות שהיה ריק, מישהו הפעיל כריזה בלתי פוסקת בכמה שפות שמזהירה מפני כניסה לים כשאין מציל. אז חזרנו.
מאז, פחות או יותר לא זזתי. יש לי ספר על חייו של יהודה עמיחי שהתחלתי לקרוא וארוחה משפחתית בערב. הילדים יאכלו פיתה עם משהו לצהריים. וזהו. שבת מנוחה.
אחרי כמה חודשים של ניתוק כמעט מוחלט מהטלפון, אני שמה לב כמה שאני מחוברת כאן למכשיר הארור הזה. יש אילוצים שמכריחים אותי להיות זמינה רב הזמן, אבל יש גם הרבה סתם. זוללי אנרגיה. שיחות סרק. הפיד האינסופי של פייסבוק. סרטונים ותמונות בכמויות. בעיקר של ילדים של אחרים ואין לי זמן ורצון לפתוח. הכל כאילו דורש תגובה כל הזמן. אבל זה לא חייב להיות ככה. אז קיבלתי החלטה שאני מקווה שאצליח ליישם. ביום שישי, מרגע שכל המשפחה יחד, אני סוגרת את הטלפון שלי ופותחת אותו רק במוצאי שבת. אני רוצה להיות דתייה של סלולרי. אדוקה לשקט. חוזרת בתשובה לזמן שלי, לזמן חלימה, לחיי.
תום פרידמן הוא עיתונאי אמריקאי שכותב בדרך כלל על המזרח התיכון. הוא פרסם ספר שנקרא "Thank you for being late" ושם הוא מצטט חבר שלו בשם דב סידמן:

“When you press the pause button on a machine, it stops. But when you press the pause button on human beings they start"

אני הולכת לנסות את זה. הכל יחכה.

שיר לסירנות

זה היה שבוע מוזר שהסתיים בסופשבוע מוזר וממשיך לשבוע הזה. למרות כל העניין והתחפושות ברחובות, רב הימים הסתובבתי עם העיניים למעלה. אביב כזה חזק, לא מהסס, טסטוסטרוני אני לא זוכרת. האוויר כולו מזמזם והומה ומרפרף. כמעט על כל העצים הגבוהים ראיתי שנבנו קיני ציפורים. זוגות זוגות של דררות מתנשקים, מצמידים מקורים אדומים. הנקר חזר לנקר בעצים הזקנים של המושב. מקיש על דלת זכרונות הילדות המתרחקת. אני שומעת ולא פותחת. יש עשבים ופרחים שעולים מכל חריץ. ובכל מקום, נהרת מעוף פרפרים קרוב עד התלתלים והעיניים. אפילו במדבר.
בסוף השבוע נסענו לשדה בוקר. מאוד התגעגעתי למקום, לאנרגיה שלו. יש מעיין של עוצמה שקטה שזורם שם ואפשר לשתות ממנו. כמה ימים של רביצה בבית ועדלאידע ומדבר נשמעו כמו סיבה טובה לנסיעה של שעתיים. מתוך ניסיון לשמר את חדוות המסע, ארזנו את עצמנו לקול מחאות הילדים שרצו להשאר בבית וחזרנו מאוכזבים כל כך. זו הייתה טעות בשיקול הדעת, בתזמון, בבחירת החברה. לא ככה דמיינתי שיהיה. אני צריכה לבוא שוב ולבד. בלי כל התחפושות וההמון והילדים ושמחת הנעורים והמוזיקה. לבוא פשוט ובשקט כמו שאני באה תמיד. כמו שהמדבר מחכה. אחר כך, גם המצבר התעייף והאוטו נתקע. פעמיים.
עד שהצלחנו להחליף, כבר היה יום שבת והיינו בדרך לפורימון של הצופיפניקית הקטנה והנלהבת. בסוף הגענו. לונה פארק של מתקנים מקסימים שהילדים בנו כולל טגדה מושלמת עשויה מעץ וחבלים וכסאות בית ספר קטועי רגליים. היו תורים ארוכים לכל מתקן והמון ילדים שחיכו לנקניקיה בלחמניה וצמר גפן מתוק ופופקורן ובעסה סבבה בלופ ברמקולים. הורים וילדים מחופשים. בוץ בנעליים. מהמורות של גיגיות מלאות סבון ומבוכים של סרטי סימון מתוחים. ראיתי פנים מוכרות ולא הצלחתי לזהות. כל מיני ילדי גן שגדלו ומבוגרים שנראה לי שהיינו איכשהו קשורים פעם ולא הצלחתי לשייך כבר, מי ומאיפה ובאיזה גן או כיתה ועם איזה ילד. עד שבאיזה שהוא שלב נהיה לי כזה עומס ומאמץ בראש שהתיישבתי בצד מזיעה על איזו מחצלת שמישהו פרש. ערימת הקפוצ'ונים שסחבתי לכולנו לידי. חיכיתי שיגמר לילדים הכוח ולא חייכתי כמעט לאף אחד. בכלל, הפסקתי עם המנהג החביב של לחייך לזרים ברחוב או להנהן לשלום. זה היה טוב שם וכאן, באין חיוך חוזר, זה עבר לי. אני פוחדת שהלב שלי מתחיל להתכסות שוב בשכבות שקילפתי ממנו בשמחה גדולה. שאני שוב מתבגרת. גם כל הפתיחות שלי לגברים חזרה למידת החשדנות שהייתה לי קודם וזה מצער ממש. כל כך קל היה לי לגשת ולדבר עם מישהו זר. לחוות יחד חוויה. זה לא משנה אם זה גבר או אישה. היה כל כך טוב להחזיר לעצמי לזמן מה, משהו מהתמימות. ניסיתי לתת לעניין הזה הזדמנות גם פה. לא לחפש מניעים נסתרים אצל גברים ולא להרגיש מאוימת והתוצאות הדוחות לא איחרו להגיע. פתיחות מתפרשת בקלות כהזמנה ולא! תודה. אני קמה בבוקר כמו ורד שעושה את התהליך ההפוך. אחד אחד אני אוספת את עלי הכותרת המרהיבים שפרשתי החוצה לעולם ומקפלת פנימה. הולכת ונסגרת.
אני כותבת ויש רעמים שנכנסים פתאום מהחלון, רוח וגשם. אני חושבת על הציפורים המאוהבות שמקננות על האורן הקשיש של השכן, על הגוזלים שלהם ועל הבצלים הירוקים ששתלתי והצמיחו עלעלים רכים עדינים כל כך ומקווה שיעברו בשלום את הלילה.

**
בינתיים קמנו לבוקר של טילים וסירנות. לא שלום ולא לילה. כמה רחובות לידנו שמעו חזק גם את הפיצוץ. הטיל פגע לא רחוק מבית של חברים. לא אמרנו כלום לילדים, זה היה יותר מדי בשביל הבוקר הזה. הם ישמעו על זה מחברים בבית הספר ויחזרו ודאי עם המון שאלות. אני דוחה את ההתמודדות לכשאראה אותם בצהריים ואולי גם לעתיד שיכעסו עלי ש"הכל היינו צריכים לשמוע מחברים". אין לי תשובות. צריך הרבה כוח כאן רק כדי לחיות. וטונות של אביב ואופטימיות.

Song To The Siren
Long afloat on shipless oceans
I did all my best to smile
'Til your singing eyes and fingers
Drew me loving to your isle
And you sang
Sail to me
Sail to me
Let me enfold you
Here I am
Here I am
Waiting to hold you
Did I dream you dreamed about me?
Were you here when I was forced out
Now my foolish boat is leaning
Broken lovelorn on your rocks
For you sing, "Touch me not, touch me not, come back tomorrow
Oh my heart, Oh my heart shies from the sorrow"
Well I'm as puzzled as the newborn child
I'm as riddled as the tide
Should I stand amid the breakers?
Or should I lie with death, my bride?
Hear me sing, "Swim to me, swim to me, let me enfold you
Here I am, here I am, waiting to hold you"

Songwriters: Larry Beckett / Tim Buckley

למה אני כותבת

מישהו כתב לי בתגובה ככה:
"בשבת שוחחנו על הכתיבה. חברה אמרה שאנשים כותבים כדי לשמר. אני חושב שהכתיבה לא "מעתיקה". שאין יש שאפשר לשמר אותו. זוהי יצירה. משהו שאם לא תיצור אותו, גם לא יהיה אחר כך. לא יהיה אף פעם בשום מקום. כך אני מרגיש כשהכתיבה קוראת לי משהו מבקש להיוולד".

אני חושבת על השאלה הזאת מדי פעם. למה אני כותבת? השאלה לרב מעוררת בי אי נוחות ואני עוברת ממנה הלאה. אבל עכשיו אני רוצה להתעכב. הרבה שנים שאני כותבת. שנים ארוכות של מחברות על מחברות. שורות צפופות בכתב משתנה. מאותיות גדולות ועבות באצבעות בנות שמונה שנים ועד עכשיו. כמעט בלי הפסקות. כותבת לעצמי ובשמונה השנים האחרונות גם כאן. אני הרי לא האדם ששם את עצמו על במה. כמעט תמיד האחרונה לדבר בקבוצה, כשיש לי את הברירה. זה לא סותר את העובדה שהנחיתי קבוצות רבות והרציתי עשרות פעמים בחיי מול קהלים קטנים וגדולים. אבל זו עבודה. כשאני רוצה להביא את עצמי אני מביאה אותי לאט, מעט ולפעמים בכלל לא ופוטרת את עצמי ב"לא משנה". לרב אני יוצאת בתחושה שאף אחד לא יזכור אותי אחרי כל הדבר הזה. שהייתי לא מובנת ודווקא רציתי שכן אבל בסוף כאילו לא הייתי.

כשסיימתי קורס מ"מיות טירונים הכינו ספר מחזור וציטטו שיר ליד כל תמונה וליד התמונה שלי כך:
"למה לי לקחת ללב –
יש לי דברים חדשים בראש,
יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח…"

אני זוכרת שראיתי את הדף ולא ידעתי מה להרגיש. אני לא לוקחת ללב? (הלוואי) ויש לי דמיון (כן. אבל מי בדיוק שם לב?) בעצם הרגשתי כמו שתמיד הרגשתי. לא חלק מכולם. שונה ואף פעם לא באמת שייכת לאף מחנה. קול צף שמתפוגג. כמו אבן שציירה אדווה רגעית במים ונעלמה. וכך זה נמשך.

אז למה אני כותבת?
כתיבה היא מקום גם כשאין לי מקום. רק לפעמים אני כותבת כדי לזכור ולשמור. הרבה פעמים אני מצלמת כדי לזכור, אבל כשמשהו נוגע מאוד אני צריכה, ממש חייבת לכתוב אותו. זו ודאי גם יצירה כי אני יוצרת משהו במילים אבל אני לא מתייחסת אליה כיצירה (נקודה שאני בתוכי מתעכבת עליה ובורחת ממנה באותה המידה). אני חושבת שאני כותבת כדי להבין את עצמי, את העולם, כדי להיות מובנת לאחרים. מזה שיש מי שקורא ומוצא שם הבנה לעצמו, מזה הרצון שיקראו. גם מזה.
אני כותבת כי אני אוהבת מילים, את השפה. אני מתאהבת בחיבורים שנוצרים בין שתי מילים, בסמיכויות, בדימויים. העולם נהיה בהיר ויפה במילים ומגרש משחקים. אני משחקת בתוכו. כשהייתי ילדה הייתה לי רשימה של מילים שאני אוהבת. הייתי מתבוננת בה מדי פעם. ממהרת להוסיף מילה או צירוף יפה חדש שפגשתי ומתרגשת. היו בה מילים כמו: אניצי פרווה, צלול, אחשדרפן, נהר, קיפוד, פלגי מים, תותים. המילים האלה צבעו את היומיום בקשת. העולם שהוצג בפני היה דל בכל מובן ומהספרים למדתי שיש עולם אחר ונפשי יצאה לשם. כשהייתי נכנסת לחנות ספרים או ספרייה הלב שלי היה הולם מהר מהתרגשות. שלא אספיק לראות הכל, שאעלה על גדותי. הנשימה היתה ממש מתקצרת. לא אהבתי את זה. לא הבנתי למה כשאני רוצה אני נחנקת. יש משהו מזה שנשאר בי עד עכשיו, רק שאני מבינה היום שזו צורת הלב שלי. גם היום אני נשכחת לעצמי בתוך חנויות ספרים וספריות טובות. גם היום אני רוצה והנשימה מתקצרת. בעצם יש לי גם כאן את "אוצר מילים" שלשם אני אוספת טקסטים יפים. גם היום אני עולה על גדותי כשאני נרגשת. לימדתי את עצמי לזהות את הגאות הזאת רגע לפני שהיא מתחילה, ולהרים לעצמי מהר את הסכר הפנימי. אני מתרגשת ממילים יפות. ספר חדש הוא תיבת תכשיטים. אני אוהבת אנשים שחושיהם ערים לפלא ויופי. וגם את זה שהבוקר יצאתי לגינה להריח את הגשם ופתאום נזכרתי בצמח ששמו מעורר את הדמיון ועשוי מצירוף מילים יהלומיות, רטובות, נפלאות! – פעמוני גשם.

בתמונה: מסדרת את המילים והמוסיקה שלי בעולם שהחבאתי בתוך קופסת תחמושת.

אז איך היה?

הימים חולפים מהר. השיגרה מגלה לי את את פניה הדורסניות. כמעט ללא מאבק, היא משילה ממני את האני שהייתי כשלא הייתי כאן. חשבתי שאצליח לשמר משהו מזה. לשמר אותי. את ה"אותי" שאני יותר אוהבת וגם משהו מאותו "אותנו". אנחנו עוד מגששים. מתרגלים מחדש למרחב, לאנשים, לסדר היום. הכל רגיש. הגדולים רבים בצעקות כמעט כל יום והקטנה לא עוזבת את החיבוק בשער בית הספר. היו ימים שהמומחה ואני לא עצרנו להסתכל לרגע בעיניים. לדבר באמת. לעצור.  אני לא פותחת את אלבום התמונות או מספרת חוויות. לא מתחשק לי. כל דיבור על "איך היה?" נראה לי לא קשור לעולם שעכשיו וזאת הרי השאלה הכי נשאלת. כל המקומות ההם. ההוויה, כאילו היו חלום של מישהי אחרת. היא חלמה והיא הייתה. לא הגיוני שאני. בכל זאת, לפעמים בין כל התוהו ובוהו עולה זיכרון חזק של משהו משם אבל זה כמו לראות משהו מוקרן על מסך גדול. לצפות בסרט.
השנים האחרונות הביאו התפכחויות. ההתבגרות. הרנדומליות הבלתי נסבלת של המוות והסבל שבא על אנשים טובים וקרובים גרמו לי להיאחז בשגרה כמו במצוף גדול. כרכתי את השגרה מהודקת סביבנו ושמרתי חזק שלא יהיה מקום לרע להיכנס. זה כל כך מעייף להחזיק ככה חזק אבל לא יכולתי אחרת.
ועכשיו משהו השתנה. אני מרגישה את זה כמו חוש נוסף. עוד אין לי הבנה שלמה של מה קרה ומה נהיה אבל יש לי נקודת מבט חדשה. על עצמי, על החיים בכלל. קיבלתי מתנה ענקית ועכשיו אני פוחדת שאני שומטת אותה. היומיום נראה כמו בניינים הולכים ונבנים של מטלות. דרישות אינסופיות שאני מתקשה לעקוב אחריהן. אני מרגישה שאני על הקרקע ודי בעניינים כבר, אבל אני עוד במעבר. אני מבינה את זה בפעולות קטנות ולא הגיוניות שאני עושה. "נעלתי" את דלת הבית עם השלט של האוטו. "בישלתי" אורז עד לשלב די מתקדם מבלי להדליק את הכיריים, הגעתי להופעה יומיים לפני הזמן והמקום היה ריק, הכנתי קפה והכנסתי את המכסה של הקפה לתוך צנצנת הסוכר וסגרתי. אלה סימנים של עומס. אני מכירה את זה מהלידה השנייה שלי שכללה תינוקת בת שנה ועוד יונק שרק נולד. יש לי איזו יכולת ריכוז שכנראה מוגבלת ומעבר לזה, זה נשפך. רב האנרגיות שלי נמצאות כרגע בניסיון לעמוד בקצב המהיר של הדברים. לא לפספס עבור הילדים שגם ככה בהסתגלות. שהכול יהיה להם בסדר. יש לי שורות מתארכות של משימות וליד כל שורה עיגול ריק שמחכה להתמלא ב V. רשימות ושורות ועיגולים ריקים עומדים. כמו פיות קטנים שורקים לי חסרי סבלנות נו… נו… ולא נותנים מנוח. אז ככה זה נראה בינתיים. כל יום שעובר מוביל אותנו עמוק יותר לתוך המסלול החבוט המוכר. אני מרגיעה ואומרת שזה יקח עוד זמן. עוד מעט תתחלף העונה והכל ישקע לתוכנו כמו טיפות גשם לאדמה טובה. הלכתי להדליק לילדים את הרדיאטור בחדר. הם מצונפים במיטות ונראים לי כמו פקעות יפות. משהו נפלא גדל בהם ברגע זה ממש ושום דבר לא הלך לאיבוד. לא באמת שכחנו. עוד מעט האור יגבר על החושך. עוד מעט ומה שזרענו יפרח בנו ויפרוץ. אני רואה את ההתמודדויות שלהם ומתפללת לזה.
הלב שלי מזמן לא היה פתוח כל כך לעולם, זו שעת רצון ויש לי עוד סבלנות.

עצבות עינים ותיאורי מסע / יהודה עמיחי

יש זכרון אפל שרעש ילדים

משחקים מפוזר עליו כסוכר צבעוני.

יש דברים ששוב לא יגנו

עליך. ויש דלתות חזקות מקברים.

יש מנגינה, כמו ההיא במעדי

ליד קהיר, שהבטיחה דברים,

אשר השתיקה של עכשיו

לשוא תרצה לקיים.

ויש מקום שלא תוכל לשוב אליו.

ועץ מסתיר את זה ביום

ומנורה מאירה את זה בלילה,

ויותר אני לא יכול להגיד

ויותר אינני יודע.

לשכוח ולפרוח. לפרוח ולשכוח; זה הכל.

השאר, עצבות עינים ותיאורי מסע.

הנחיתה

מקלחת בבית. הסבון בריח המוכר. אני מתקלחת במים רותחים והאדים ממלאים, דוחסים את החלל. אני עומדת הרבה זמן מתחת לזרם, נושמת מים כבדים. כבר כמה ימים שהעולם ממוסך. הנשימה מאומצת לי, כבדה. רק ככה בעמידה הזאת במקלחת האפופה, התחושות האלה נהיות הגיוניות ואני נרגעת. חזרתי הביתה והבית זר. אני רוצה חיבוק והוא לא מגיע. עוד לפני הטיסה לארץ, הזמנתי משלוח של ירקות ופירות שיהיה בית. רציתי לפרוס מלפפון ולא זכרתי באיזו מגירה נמצא קרש החיתוך (הוא מונח תמיד ליד הכיריים). הצלחתי לפרוק את כל המזוודות ולכבס את מה שצריך. עדיין יש למיין את הבגדים ולהחליט אם למיחזור או לארון או למסור. הארונות עומדים בבגדי הקיץ כפי שעזבנו אותם וכל כך קר כאן עכשיו. הגינה צמחה פרא. יש שיחים דוקרניים שעלו באמצע הדשא. גבוהים ירוקים עם פרח צהוב ומגיעים לגובה הכתף. ראיתי ציפור קטנה מתה מתחת לדקל. כמעט ולא יצאתי מפתח הבית. לא צלצלתי עדיין לאף אחד. רק ארוחה משפחתית קצרה ועייפה בערב שישי. בדיבור פנימי החלטתי לנסות ליהנות מהעופפות שנכפתה עלי אבל אני לא מצליחה בכלל. אני צריכה אותי ערה ומתפקדת ולא נותנת לעצמי להיות חלשה. אבל אני חלשה.
יש סרט תעודה ישן שבו רואים את האסטרונאוט הרוסי הראשון נוחת בחזרה בכדור הארץ, ומספר שהוא מרגיש את האיברים הפנימיים שלו. את המשקל והנוכחות שלהם בתוכו ולא מאמין גם כמה שהידיים שלו כבדות. הוא נראה נרגש ומבוהל מהתחושות. אבל אני שלא חזרתי מהירח, גם קצת מבוהלת. אני מרגישה את הנשמה שלי מפרפרת, נמשכת תחת דיקטטורת המוח והמחשבות. אני עוד לא כאן. קר וכבד לי ואני לא שמחה. זה רק האיברים שלי שנחתו כאן. אני צריכה להיאסף, לגעת בחום ועוד זמן להירגע. ואמא.

פתחנו פֶּתח רחב | ענת זכריה

נִפְרַדְנוּ מֵעַצְמֵנוּ מֵאֵיבָרֵינוּ⁠

מֵהַבֶּטֶן שֶׁלָּנוּ, מֵהָרֹאשׁ, מֵהַכְּתֵפַיִם

מִבָּתֵּי הַשֶּׁחִי, מֵהַיָּדַיִם מֵהָאֶצְבָּעוֹת

הָפַכְנוּ אֲדָמָה, מַיִם, נוֹצוֹת שֶׁל צִפֳּרִים,

צִיַּרְנוּ אֶת הַתְּנוּעָה הַסִּבּוּבִית

מְדֻיֶּקֶת כָּל כָּך.

הָאֲוִיר בָּא מִן הַחוּץ פְּנִימָה,

וְגַם הַשֶּׁמֶשׁ שִׁתְּפָה פְּעֻלָּה

מְפַנָּה אֶת הֶחָלָל.

הָיִינוּ דַּקִּים מִן הָרוּחַ⁠

נִפְתַּח לָנוּ פֶּתַח רָחָב

עָבַרְנוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם מְהוּלִים

עַד שֶׁכְּבָר לֹא הָיִינוּ חֲלָקִים שֶׁל מַשֶּׁהוּ⁠

רַק צְלִילִים זֵהִים

לִצְלִיל טִפּוֹת הַמַּיִם

כָּל טִפָּה הָיְתָה אַחֲרוֹנָה

בְּשׁוּרָה אֵינְסוֹפִית שֶׁל אַחֲרוֹנִים.

כָּל הַלַּיְלָה כָּכָה מְהַדְהֲדִים, מְהַדְהֲדִים

נוֹצְצִים, נוֹצְצִים

הַדָּבָר הַיָּחִיד הַבָּא עַתָּה לִקְרָאתֵנוּ

הוּא אַהֲבָה.