Secret Garden

אני כותבת והשיר הזה מתנגן בחלל החדר הלילי עם הקול החורך של ברוס ספרינגסטין. זאת אני מפעם בתוך השיר ונראה לי שלא השתניתי כל כך הרבה. אני חושבת על הגן הסודי הזה שלכל כך מעט אנשים נתתי להציץ לתוכו, ומי שנכנס, מה הוא יודע עלי? האם היה ראוי לאמון הזה הענק? איפה האנשים האלה היום? גן סודי, נשמע מקום מלא קסם. לא?

*

כבר שבוע שהבית זר. אני חונה ליד שער הבית ולא רוצה לפתוח ולא רוצה להיכנס כדי לא להרגיש את התחושה האל-ביתית. כל כך מהר הוגליתי מהידיעה העוטפת, מבטחון ואהבה. המרחב המוכר נהיה ברגע אחד לא מוכר. יש ריח זר בבית, של גברים ומלט. יש בגדים זרים בחנייה ובדלי סיגריות. הטריטוריה נראית כבושה ואני נכנעתי. חלקים מהגינה נרמסו, רקפות הקסם שפרצו מהפקעת דרוסות, כך גם שיחי האורגנו והאזוב והרבה ממה שהתחיל להתעורר לאביב מת. בעוד כמה שבועות יהיה פה חדר נוסף לילד שלי שמתבגר אבל בינתיים, מצוקה קשה, אבק.

*

אני נותנת מנוחה לגוף אחרי שבוע דחוס מאוד. מטופלים חדשים, קליניקה חדשה, עוד מקום עבודה שנוסף ואני מתרחבת בתוכו, צומחת. דברים טובים קורים מחוץ לבית המאובק. אתמול בלילה עוד רקדתי לאור מדורות, בשדה הפתוח. מסיבת תחפושות ומוסיקה חושנית של רגליים יחפות, אנשים שמחים באמת ובכאילו והיה קר והיה חם ולבשתי והתפשטתי והיה לי טוב כל כך אפילו שהייתי עייפה, והלב שלי רקד עד שכאבו לי הרגליים ורציתי הביתה. עברה יממה, עכשיו אני שוב במיטה אחרי שפשטתי את הבגדים ואת המסכות. המומחה יצא, הילדים ישנים. שמתי את הפלייליסט של השאזאם בספוטיפיי, הפעלתי רדיאטור על הכי חזק. וזהו, לילה. יש ירח מלא בחוץ. הבית פולט שיעולי חצץ וריח של בטון רטוב, הקור מקומת הגג הפעורה מעלינו מחלחל לשלד הבית, לקירות, לתוך הגוף. בחוץ שקט מאוד. אין תנים הלילה ואין נפצים, הכלבים של השכנים לא נובחים. מוזר. לאן הפליג הבית המוכר והטוב שלי? אני מצמידה את הפנים לשמיכה, מחפשת את ריח הכביסה של הבית וזה לא מזכיר כלום. איך אני נתלשת ברגע. כמה מעט שורשים הצמחתי שאני ככה, עקורה תמידית, נבהלת, מוכנה לנטוש?

אני לא בורחת יותר מהשאלות הקשות. במחצית השנייה של חיי כבר צברתי מספיק אומץ כדי לא לתת לשום דבר שמתחפש לאמת להיתפס כאמת. אני חושפת את השקרים שלי לעצמי, שקרים של אחרים. מסירה כתרים שהענקתי ברוחב לב לאנשים ללא הצדקה, כדי לשמר איזו תחושה היסטורית של יש. זה מאוד כואב. זו פרידה מאדם, מתקופה, מחלקים בעצמי, ממוסיקה מסוימת, ממשהו שהאמנתי בו ולא עוד. במקרה אחד מסוים אני ממש מתאבלת, צריכה עזרה כדי לעבד את זה ולוקחת.

*

בגיל 46 וחודשיים ושבועיים אני מוכנה להודות שאני אמיצה.

*

יש משהו מיוחד בכתיבה בלילה. העייפות מורידה הגנות, תפקידים, ציפיות. העולם ישן, מתכרבל לתוך עצמו. גם החושך ממסך. האנשים מתקפלים לתוך עצמם. לישון זה להתכנס פנימה, זאת אפשרות להכנס לגן הסודי. גם במיטה הזוגית, גם אם יש יד מחבקת, נראה לי שלישון זה תמיד להיות הכי לבד.

*

Secret Garden /Bruce Springsteen

She'll let you in her house
If you come knockin' late at night
She'll let you in her mouth
If the words you say are right

If you pay the price
She'll let you deep inside
But there's a secret garden she hides

She'll let you in her car
To go drivin' round
She'll let you into the parts of herself
That'll bring you down

She'll let you in herheart
If you got a hammer and a vise
But into her secret garden, don't think twice

You've gone a million miles
How far'd you get
To that place where You can't remember
And you can't forget

She'll lead you down a path
There'll be tenderness in the air
She'll let you come just far enough
So you know she's really there
She'll look at you and smile
And her eyes will say
She's got a secret garden
Where everything you want
Where everything you need
Will always stay
A million miles away

הכי מבהיל שממשיכים רגיל

אני מחכה לימים שיבואו. מחכה זו לא המילה המדויקת, נאחזת. נאחזת בידיעה שהימים החמים יבואו, בכל דקה נוספת של אור יום שמתווספת. מספרת לעצמי סיפור שהחום יבוא ויפשיר את כל מה שקפא בתוכי ואז ה-כ-ו-ל יהיה טוב. אני מאמינה לזה כמו שילדים מאמינים לסיפורי אגדות וכמה שזה מטומטם ככה לא אכפת לי. נאבקתי בקיפאון המאיים הזה במשך שנתיים, עד שבחודש האחרון נכנעתי ונתתי לו לעטוף אותי עם כל הקור והנוקשות, עם כל חולשת הנפש. אני מגלה שגם לכניעה צריך כוח.
היה חודש קשה. טלטלה של הגוף, ניסיונות בלתי פוסקים שלי להמשיך ולתת גם כשאין לי ממה. תועפות של אשמה על חוסר התפקוד. חליתי, במשך שבועיים שלמים לא יצאתי כמעט מהמיטה. מאז עברו כבר יותר משבועיים ועדיין הלילות קשים. התחלתי לקחת תרופות רעות שעושות לי טעם רע בפה אבל אמורות להחזיר לי את הנשימה ואת השינה, להבריח את הפחד שלא תבוא השאיפה הבאה. אני מתעוררת בלילה ממחנק ויש לי מים ומשאף. בזמן הזה כמעט כל המשפחה חלתה גם בקורונה. איכשהו לא נדבקתי. או שאני לא יודעת.

*

העבודה איטית. חולי, בידודים, תשישות ותלישות ואין רצף. נראה שגם מה שכן אפשרי שיקרה, לא קורה. יש איבוד טעם כללי מהקורונה הזאת ונראה שלכולם קל יותר לוותר. מה שהיה מובן מאליו כבר לא כזה מובן. פחד אלוהים להתעטש בציבור. לפעמים אני מחפשת את מי להאשים. אני מאשימה את הקור, את הממשלות, את העבודה של המומחה שנעשית שוב גם טלפונית. יש בקרים שהבית מתמלא מילים של מחלות וצרות צרורות של אחרים. אני לא אוהבת כשזה נכנס לתוך הבית, מכינה מקל קטורת ממרווה, מדליקה ומטהרת את הבית בריח של מדורה ותה של טיולים, בפנטזיות על כיף. אני מאשימה את הסיני המחורבן שאת היריקה הדוחה שלו אני מרגישה בתוך הגוף של הילדים שלי, את כל הקיצוניים באשר הם. את החושך. לפעמים אני ממש גואה מכעס.

*

כבר לא כותבת כמעט, לא מוצאת את הפנאי לשמוע מוזיקה בלי רעשי רקע. אני כמעט תמיד עם מישהו שצריך ממני משהו. יש הרבה מאמץ ועבודה על השמחה, לא תמיד אני מצליחה. צריך לעבור יום אחרי יום, בלי ציפיות שמשהו ממה שתוכנן באמת יקרה. העניין הזה של להתעקש להמשיך ולתכנן, זה הכי קשה לי. ה'לזייף שרגיל'. לעשות עוד ועוד שיחות על דברים שכנראה לא יקרו. מתחשק לי לשבור את הכלים. אני מתבוננת באחרים שנראים לי מאוד תפקודיים ושואלת את עצמי, מאיפה הכוחות? אולי זו יכולת הדחקה טובה יותר משלי? כוחות הסתגלות משובחים? הצגה? זה הכי מבהיל כשממשיכים רגיל. יש חוסר הלימה בין החוץ לפנים, זה מערער.
אני עושה מה שאני יכולה, מגלה שאני לא כזאת סתגלנית כמו שחשבתי. אפילו למסכות לא התרגלתי וכנראה גם כבר לא אתרגל. בין המטלות ההכרחיות אני מסדרת פינות שדורשות סדר. עושה קצת מתיחות על מזרן היוגה הסגול כדי להרגיש שאני עוד יכולה, שהגוף זוכר. אני נרגעת מפעולות חוזרות וקטנות כמו לגזור אלפי מילים ולהדביק על גלגלי קרטון, ומסובבת אותם עם הילדים, כמו גלגלי תפילה, ומה שיוצא, יוצא. אנחנו יוצרים שירים ממילים אקראיות וזה תמיד יפה בעינינו והכל אנחנו אוהבים:

במשך חודשים כיפת השמיים מוארת כמעט

כשזה יגמר, הכל יהיה אפשרי.

עכשיו אני רואה את העולם

כמו אגוזים

כמו שוקולד

כמו תפוזים

יש לפנינו אפשרות לחיים חדשים.

לפעמים אנחנו כותבים את המילים, לפעמים הן ממשיכות להתגלגל לשכחה, לפעמים העשייה הקטנה הזאת מספיקה כדי לעבור את היום.

*
"חגגתי" יום הולדת בתחילת ינואר. אני בת 46. הייתי חולה מאוד באותו היום, רועדת במיטה. חברה שלחה לי ראמן משובח ומאפים מתוקים ואמא של המומחה שלחה לי רקפות סגולות, קאווה ושוקולד. קיבלתי כמה הודעות בודדות מאנשים אהובים שזוכרים את יום ההולדת, למרות שפייסבוק לא הזכיר וזה חימם את לבי שיש מי שזוכר בתוך המציאות הכאוטית. הילדים אפו עוגת בננות ושוקולד, קישטו עוגת גבינה בתותים טריים מהשדה, כתבו לי ברכות והביאו מתנה שמאוד רציתי, שכולה ציפייה לאביב. כל המחוות הטובות האלה נשרו עלי כמו קונפטי חמים ורך וצבעו לי קצת את היום האפור.

*

אני מביטה בנו עכשיו, באנושות, בעולם. יש מנות גדושות של סבל וצריך המון כוחות . העבודה הטיפולית פותחת לי חלון לשכבת הקרקע השקופה שבה יש אנשים שלבד, שאין להם, וקשה להם מאוד. הרבה יותר. אני עוצרת כל יום לפני השינה להודות על מה שיש לי וזה נותן כוח. אני מודה על המשפחה הקטנה שיצרתי לי. על הידיעה שיש בעולם הזה לפחות ארבעה אנשים שבאמת אוהבים אותי (עדיין) ושאיתם אני חולקת את היומיום. על גינת הבית ששומרת עלי. על זה שטמנתי פקעת רקפות מתחת לזית הקשיש, ואני עוקבת אחריה ואיך שהיא מתפתחת כמו משוגעת כל יום עוד קצת ולא אכפת לה המגפה. על עשבי הבר של החורף שממלאים עכשיו את הגינה ואני תולשת בידיים מהאדמה הלחה, ועל זה שהפעולה הזאת גורמת לי עונג: סרפדים וחמציץ משתלט, ירבוז וכוכבית. על משפחת הינשופים שנשארת על אותם שלושה עצים ולא עוזבת גם בקור הארור הזה. על זה שבננות בשלות מתמלאות בנמשים כל כך יפים, שהצלחתי להנביט אבוקדו, שיש בעולם דבר כזה, אבוקדו, על זה שקניתי לי פיג'מה והיא כל כך רכה, על כל יום שהילדים הולכים לבית הספר, על השמש שהיתה פה השבוע, על הבית שבניתי לי למרות הכול. מטבח העץ הקטן והחלונות הגדולים, על הפוטוס הנדיב. על זה שנפל לנו העץ בגינה וקירות הבית הטוב תמכו בו והוא חי ולא מת, ונראה שאפשר לתקן. על האפשרויות שיש לי, על זה שאני תלמידה נצחית, על הזכות לטפל באחרים, על זה שעוד יש לי חלומות. כל זה לא מובן מאליו.

דברים שאת שומעת בכל החושים

עברית כשאת בחו"ל; פעמוני רוח; חדשות; אבא שלך בוכה בטלפון; אבא שלך אומר שנגמר לו הכוח; ברז מים מטפטף בלילה; כשחושך, והתנים מתקרבים לבתים; ידייך על הלבבות של הילדים בממ"ד (אצבעותייך הופכות לעשרה קוצבי לב זעירים); אזעקה; צפירות של מכונית;  מכשירים פועלים אצל השיננית, אצל רופא השיניים; סקס של אחרים; רוח בחלונות הבית; רוח בעצים הגבוהים; מואזין; שאומרים לילד שהוא גיבור; השיר של יונה וולך על הילד יונתן והשיר על אבשלום; הילדה שלך מנגנת בחליל צד; כשאומרים: את חסרה לי; את רגישה (ולא מוסיפים – מדי); נעליים רצות מהר במדרגות כשאת יורדת לאט; כשהרכבת נכנסת לתחנה; אנגלית במבטא אירי; המומחה בבוקר כשהוא אומר: שמעת מי מת?; כשמקריאים את המספר שלך בתור לממוגרפיה ואומרים לגשת לחדר מספר…; אותך אומרת בעלי, הגרוש שלי, בעלי הראשון (כי את רוצה להיות מובנת); את אמא שלך מספרת איך שמעה את הרגל שלך נתפסת בחישורי האופניים כשהיית בת שלוש ומדגימה "קכככככ"; אמא, לא הזמינו אותי; אמא, אני רוצה אותך; מילה ראשונה של התינוק שלך; כוס נשברת; הקראה של מכתב שנכתב למישהו אחר; קשיש אומר אמא; כל עדות של שורדי שואה; של מי שאיבד ילד; של מי שלקחו לה את הילד; קללות גסות; שמישהו אומר לך מה הייתי עושה לך; מברשות הענק שמסתובבות על השימשה במנהרה לשטיפת מכוניות; כשהגניקולוג אומר לך תרפי ומנסה להתבדח; כשהגניקולוג אומר לך אני מצטער ממש אבל אין דופק; דלת נטרקת; פריסה של לחם טרי; נעלי טיול על אדמה יבשה בשבילים של הארץ; הקומקום הכחול השורק בבית הילדות שלך; סיר הלחץ של אמא; אחיך הקטן מגמגם; שיער לח נגזר במספריים; פיצפוצים של מדורה; קפה מבעבע על אש; את אוהבת אותי? את שומרת עלי? אתם תמותו? ;שבע ברכות; ברכת הגומל; ברכת הכוהנים; קינת דוד; שמע ישראל; היולדות בחדרים שליד; המילה ילדות; כשאומרים "המחלה"; האלבום בלו של ג'וני מיטשל; הקול הבשל שלה כשהתבגרה ושל ג'וני קאש; של ברוך פרידלנד; של אהוד בנאי; של טום וייטס; הקטנה מנגנת בגיטרה; שעון מעורר; נהג צועק לך שאת זונה, שתלכי להזדיין; ציפורים וכל מה שהן מדברות; צרחות של טווסים בלילה בכפר הנוקדים; גשם חזק; כשהאביב מעיר את הטבע באפריל; בכי שנייה אחרי ששמעת ילד נופל; כיפת ברזל; יירוטים; לדקלם עם מישהו את חוקי המכוון לנשק, לראות שאת זוכרת (הבא את קצה הלהב אל מרכז החרירית בהשאירך נימה לבנה מינימלית); אמא אומרת לך אל תדאגי ושבת נכנסת מוקדם ואל תבואו מאוחר בחצי הלילה; אותך אומרת לאבא, אל תדאג, הכול יהיה בסדר תלך לישון; אותך משקרת לו; אותך משקרת לילדים; הברך שלך כשאת מתכופפת; הנשימות שלך בהתקף אלרגיה; הנשימות שלך בהתקף חרדה; הנשימות שלך כשאת עושה אהבה; כשאת מתרגשת; כששואלים בת כמה את ואת עונה, עוד רגע ממש, ממש עוד מעט – בת ארבעים ושש.

קורות חיים

1975

אמא שלך בת שלושים, בתור לרופא, יש לה צמה עבה וארוכה ועצמות לחיים גבוהות. היא יפיפיה ובהריון, היא לא רצתה את ההריון הזה. בתור היא שומעת אישה אומרת את השם שלך ושומרת אותו לילד שלה שבבטן.

ינואר 1976

את נולדת ומערערת את סדר המינים המשפחתי – בת-בן-בת ואת. את לא בן אפילו שכולם ציפו. אמא בכל זאת נותנת לך את השם ששמעה. היא תגזור לך את השיער בכיתה ג' כי יהיו לך המון כינים, לפעמים אנשים יחשבו שאת באמת בן. כל הילדוּת אנשים טיפשים יוסיפו לך ה' בסוף כי "יש לך שם של בן". אפילו סבתא שלך. שרונה זה השם שאת הכי שונאת.

1976-1981

לא שלחו אותך לגן. את לא יודעת למה וגם לא שואלת. האחים שלך יוצאים בבוקר ללימודים ואת גדלה בבית. אמא עסוקה. את כל הזמן בחוץ. חוקרת את העולם לבד בעיניים סקרניות, בידיים, את מתפלשת בדברים שאת פוגשת ומרגישה הכל חזק. את מגלה את מעוף הכלולות של הנמלים אחרי הגשם הראשון, את לומדת איך הן מזדווגות, את מבינה שהדרורים מתרחצים בחול בתוך גומות, את אוהבת לראות את זה. את רואה גוזלים בוקעים מביצים ועוקבת אחרי הזחלים היפים שעל הפיגם ואיך הם הופכים לגולם. שוב ושוב תחמיצי את רגע בקיעת הפרפר, אבל לא תפסיקי לנסות. עשרים שנים מאוחר יותר, ביער גשם לח בקוסטה ריקה תראי עשרות פרפרים בוקעים בבת אחת. תהיה לך מצלמה משלך ביד ומישהו יחבק אותך קרוב. את לומדת את האותיות והספרות, קוטפת תאנים מהעץ והחלב שלהן צורב לך את העור. את עוקבת אחרי התרנגולות ולומדת את סדר היום שלהן. הן מצחיקות אותך. אמא תבקש ממך לאסוף ביצים ואת תאספי אבל לא תסכימי לאכול אותן. זה נשמע לך נורא. את רוצה כלב, ואין לך. את לומדת את הקולות והטבע של כל מה שצומח לצידך. למשל שאם את שוכבת על הגב מתחת לעץ, הרוח הופכת את העלים לפעמונים. זאת הילדות שלך והיא נמתחת וארוכה עד לאינסוף.

1981

את בת חמש ושולחים אותך לגן. אמא אומרת שזה גן חובה ושאת חייבת. את שמחה ללכת ונפרדת מהשקט שלך. את שומעת את השיר חמש שנים על מיכאל ומרגישה שהילד בשיר זו את עכשיו. הגננת יעל מדברת חזק מדי, הקול שלה צרוד. הילדים צורחים. את רואה ילד אחד עושה פיפי על המגלשה בכוונה ואת מוטרדת מזה וחושבת שהוא מוזר. הכל פועם בעוצמה רבה ואת לא מפספסת כלום. כבר שנתיים שאת יודעת לקרוא ולכתוב, וחיבור וחיסור ואת כל מה שאחיך שבכיתה ה' לומד עם המורה הפרטי שלו לאנגלית. לא נעים לך בגן ואת שותקת. אין לך חברים. בוקר אחד את לוקחת מהבית וופלים נחשקים שאבא הביא מהמילואים. אסור שאף אחד יגלה שסחבת אותם. כל וופל מצופה עטיפה כסופה מרשרשת ועליה עוד עטיפה כחולה עם ציורים יפים של ציפורים. את מחביאה וופל בתיק ומתכננת לפתות כך את ליאורה. את רוצה חברה וחושבת שהיא יכולה להיות החברה הזאת. בזמן החצר את קוראת לה, אתן הולכות לתיק. ליאורה לוקחת את הוופל, אוכלת וחוזרת לשחק. אתן לא נהיות חברות. כשתהיי בת עשרים ואחת תעשי את אותו הדבר עם "ילדה" אחרת. את תקני לה עגילים מכסף, היא תהיה החברה הכי טובה שלך במשך הרבה שנים, אחות, אבל את לא תהיי החברה הכי טובה שלה. היא לא תכיר את הילדים שלך ואת לא תביני למה רק את הילדים שלך לא. יום אחד זה יכה בך וכבר לא תוכלי להדחיק יותר את העלבון.

באחד הבקרים את תלכי ברחוב עם כל הגן והגננת, אבא יחלוף על פניכם עם הטנדר הלבן. הוא יתבונן בך ואת לא תראי אותו. כשתהיי אמא בעצמך הוא יספר לך שראה אותך הולכת עם כולם והרגיש משהו מוזר, שנראית לו לא שייכת. את בת חמש ואבא קבלן בניין, הוא בונה ומרחיב בניין ציבורי שבו יושב פסיכולוג ילדים. אבא מדבר איתו ומספר לו שראה אותך ככה, נטע זר בחברת הילדים. אבא יקח אותך אליו, את תשבי איתו בחדר שיראה לך ריק, יהיו בו שולחן ושני כסאות וקירות בצבע תכלת ותריסים לבנים. הוא יראה לך כמו רופא. הפסיכולוג ישאל אותך הרבה שאלות ובסוף יקרא לאבא. את תחכי בחוץ. אבא יספר לאמא שהפסיכולוג אמר שאת יכולה לדלג על הגן וללכת ישר לבית הספר. הוא יחתום על המסמכים שמאשרים לך לקפוץ כיתה. את אוהבת שאומרים את זה ככה, "לקפוץ כיתה".

את ילדת גן כבר שבועיים, הגננת יעל מחלקת לכל ילד ספרון לשבת ואומרת לבקש מההורים לספר לכם את הסיפור שכתוב, ושביום ראשון כל ילד ישתף מה בספרון שקיבל. את לוקחת את הספרון הביתה וקוראת לבד. זה ספרון משעמם ויש בו מעט מילים. זה בכלל לא סיפור. ביום ראשון הגננת מבקשת שתספרי, את מוציאה את הספרון ומקריאה. הגננת יעל משבחת אותך שלמדת בעל פה ואת אומרת "אני יודעת לקרוא". יעל כועסת ואומרת שאף אחד בגן עוד לא יודע לקרוא. את אומרת שאת כן והיא אומרת שאת משקרת ושהיא תדבר על זה עם ההורים. זה נשמע לך כמו איום. אחיך הגדול סיפר לך שליעל יש סרגל והיא נותנת מכות באצבעות של ילדים רעים. את פוחדת ולא מבינה מה עשית לא טוב. בערב יעל מתקשרת לאמא, ואמא מסבירה לה שאת יודעת לקרוא וגם לכתוב וגם חשבון. שלימדת את עצמך.

יום שישי בגן מגיע. כל הגן יושב לקבלת שבת ויעל מוציאה את הספר "חנה'לה ושמלת השבת" היא מושיבה אותך במרכז המעגל ואת מקריאה לילדים את הסיפור. מרגישה חגיגית, מיוחדת אבל גם מרגישה כמו טעות. כשיהיו לך ילדים תחשבי שאולי זה בדיוק מה שאבא שלך הרגיש אז כשראה אותך הולכת עם כל הגן, ותדעי שפעם אחת בחיים שלך הוא כן הרגיש אותך. בסוף קבלת השבת כל הילדים מחכים שיעל תשחרר אותם. יעל מוציאה את תיקי האוכל של כולם ומתחילה לשיר "שבת שלום לתמר", מגישה לה את התיק ותמר יוצאת הביתה, "שבת שלום לליאורה" וגם "שבת שלום לשרון". רק שלושה שבועות היית 'ילדת גן', זה היום האחרון שלך ולא תהיה לך אפילו תמונה אחת מאותה תקופה. את לוקחת את תיק האוכל האדום, מניחה על הצוואר והולכת.

ביום ראשון, אבא יקח אותך לפגישה בבית הספר. למנהל קוראים שלום זהבי. הוא איש קטן, תזזיתי, עם זקן תיש מלבין ועיניים מחייכות. הוא גם כן שואל המון שאלות ואת עונה והוא אומר לאבא שאת יכולה לעלות לכיתה ב' כי נראה לו שישעמם לך גם בכיתה א'. הוא צודק אבל אבא לא מסכים ולך אין מושג. את נבהלת. יש צלצול מחריש אוזניים ואתם יוצאים מחדר המנהל, זו שעת ההפסקה הגדולה והמוני רגליים שועטות במדרגות החוצה מהכיתות אל החצר. את מרגישה שזה כמו שטפון פתאומי. את מתכווצת ונעמדת בין המנהל לבין אבא. את קטנה ומחפשת קונכייה. המנהל אומר לאבא שתוכלי להתחיל ממחר ושתהיי בכיתה א'2. למורה שלך גם כן יקראו יעל. יעל כץ.

1987

את בכיתה ז'. בבית ספר דתי, מרחק שתי דקות הליכה מהבית. כדי להגיע לבית הספר את צריכה לעבור ליד החצר של משפחת כהן ואת שונאת את זה. יש להם תרנגולות שקופצות עלייך כל בוקר ועץ חרוב עם ריח זב שעושה לך בחילה. את שונאת את התרנגולות המופרעות שלהם ואת העץ ועושה את הקטע הזה בריצה. הלכת ללמוד שם, כי לשם הלכו האחים הגדולים שלך. את לא מתאימה. את יודעת את זה ומתביישת. לא שאלו אותך מה את רוצה. את גם יודעת שאת לא דתייה וחושדת שגם אבא לא דתי. בבוקר יום שישי אחד, יש שמועה שמתפשטת מהר בין הכיתות שזוהר ארגוב מת. אף ילד לא נכנס לכיתה אחרי ההפסקה, כולם נשארים בחוץ. המומים. עננה שחורה של אבל יורדת על בית הספר. גם את מכירה את השירים של זוהר בעל פה אבל לא מרגישה קירבה או צער ומחכה שזה יעבור לכולם. זה לא נראה לך הגיוני, הוא תמיד נראה לך מפחיד ומי מכיר אותו בכלל? אבל יום הלימודים באמת נפסק. את שוב לא שייכת. הימים חולפים עוד. נהיה חורף ואת נהיית עצובה. את תלמידה מצטיינת ויוצאת ללימודי מחוננים בבר אילן כל שבוע כדי ללמוד הסתברות וקומבינטוריקה (אלוהים!)  אבל את מוציאה ציון נכשל במדעים. המורה למדעים חילונית. היא מגיעה בלבוש צנוע אבל את קולטת ממנה ריח של עולם אחר. כשתגדלי תביני שלא סתם נכשלת דווקא אצלה. באסיפת ההורים היא מבקשת שאמא תכנס אליה ואתן באות. היא תגיד לאמא בשקט "אסור לי להגיד לך את זה אבל הבת שלך לא צריכה להיות פה, זה לא מקום בשבילה". אמא תצא מבולבלת אבל את מתמלאת שמחה שמישהו רואה אותך. את תדברי עם אחותך שלומדת כיתה מעלייך ואתן תתכננו את הבריחה המשותפת שלכן מבית הספר הדתי המעפן הזה. את יודעת שאת כיתה ח' כבר תעשי במקום אחר ומתרגשת.

קיץ 1987

את ואחותך נרשמות לבית ספר חילוני גדול בעיר אחרת. אתן רוצות לעבור לגור בעיר הזאת ולהרגיש "כמו כולם". אבא לוקח אתכן לדירה שאתן לא מכירות ואומר לכן לנקות. הדירה מזוהמת ואתן צוהלות ומדמיינות איך תעברו לגור שם רק שתיכן כבר בקיץ הזה (כדי להתרגל) ואיזה כיף זה יהיה לקנות רוגעלך חמים במאפייה שמתחת בדרך לבית הספר ובכלל שיש בעיר הזאת מאפייה. אתן תקרצפו בשמחה ותשירו ותדמיינו את שתיכן מתנהלות בוילה וילקולה הזאת. איש לא יטרח להסביר לכן שילדות בנות 12 ו14 לא גרות בדירה לבד. אתן עובדות קשה. הדירה מלאה בלשלשת יונים וזוהמה דביקה. המון תריסים. זה לקח לכן יומיים אבל הדירה נוצצת. אבא חותם על חוזה ומכניס לשם דיירים. מכאן ועד לסוף התיכון תקומי בשש בבוקר ותיקחי שני אוטובוסים מהמקום הרחוק והקטן בו את גרה לבית הספר. את אף פעם לא תהיי "כמו כולם". בתחנה המרכזית בפתח תקווה תחליפי למכנסיים קצרים בהלוך וגם בדרך חזרה. יהיו לך עוד המון סודות.

1988-1989

בשנים האלו תעשי את הבלתי אפשרי. מילדה חדשה וזרה בעולם חדש וזר תהפכי לנערה מאוד מקובלת. תהיה לך חברה טובה בשם פזית וחבר טוב מטוב שילווה אותך גם לתיכון בשם אורן. אלו יהיו שנים של יופי, צמיחה וגם מאמץ עצום. אף אחד לא יראה את זה עלייך. יהיו לך חיים כפולים, אבל יאהבו אותך ואת תצליחי.

1990-1993

פזית עוברת לבית ספר אחר. הציונים שלה לא טובים והיא הולכת לבית ספר שלומדים בו הנהלת חשבונות או משהו דומה. עכשיו זה רק את ואורן ואתם בתיכון ב'כיתה מוגברת'. כיתה של חרשנים. תהיה לך חבורה קטנה ומשובחת. יהיו לך חברות טובות וחברים טובים. הם לא יבואו אלייך הביתה. הבית שלך ישאר רחוק בכל מובן. בכיתה י"א יהיה לך חבר ובי"ב כבר לא תהיי בתולה. את תפסיקי להגיע לבית הספר ותלכי לחוף גורדון עם עדי, החברה היפה שלך. היא תהיה אלופה במטקות ויהיה לה ביקיני קטנטן וגוף מושלם ושזוף, היא נראית לך מלכת החוף ומביסה במטקות את כל הגברים. את תקבלי את הקימורים שלך רק אחרי שתסיימי את הצבא. את התיכון תסיימי בהצטיינות. המורים לא יזכרו אותך. יהיה לך חבר חייל ויקראו לו ליאור. רב הגברים שתשכבי איתם עד גיל שלושים יהיו עם השם הזה. זה מוזר אבל נכון.

1993

כולם מתגייסים ואת לא קיבלת צו כמו כולם. את קטנה בשנה, אבל את תילחמי ויקדימו לך את הגיוס. הטירונות תעבור עלייך איכשהו. המ"כית שלך אוהבת נשים, היא תתאהב בך ותשלח לך מכתבי אהבה עוד שנה אחרי שהטירונות תסתיים. בסוף הטירונות היא תסמן אותך לתפקיד הנחשק של מ"כית ואת תלכי על זה בלי לחשוב אם זה טוב. תוך שלושה שבועות מהגיוס, תתייצבי בקורס מ"כיות בנים ותהיה איתך חברה אחת מהטירונות. אתן תעברו את כל הקורסים הצה"ליים יחד, תחברו את מיטות הברזל ותישנו ב"מיטה זוגית" עם מצעים חלומיים בריח של בית, שלך אין אבל לה יש, ככה גם בקורס הקצינות. אותך לא יבואו אף פעם לבקר אבל המשפחה שלה מפנקת ומגיעה בכל שבת עם מפה יפה, ואוכל טעים בכלים יפים וכוסות יין. יש לה על הארונית הכתומה עציץ קקטוסים שההורים הביאו. בארוחות המשפחתיות שלה לא מניחים בקבוקי שתיה קלה על השולחן כי זה לא אסתטי, את תרגישי שאתן מעולמות הפוכים. הכל יפה אצלה בבית אבל היא מרגישה לא יפה. את תאהבי אותה אהבת נפש. בכל סוף קורס אתן שוב תיפרדו. היא תחזור לחיל אוויר ואת לנח"ל.

1994

את נפרדת מליאור. את מוצבת בצפון ויוצאת פעם בשלושה שבועות הביתה, אתם לא מתראים ואת מגלה שזה כבר לא משנה לך. אתם מעט קצינים בבסיס ואת תורנית כמעט כל לילה. הבסיס על צלע הר ורואים את הכינרת. קר בחורף וגשום ויש לך חרמונית. יש לך שותפה לחדר. היא תכיר לך את לאונרד כהן ואת יהודה עמיחי. לא קל להתקרב אליה. יש לה בית במושב ואחיות והשדיים הכי יפים שראית. יש לה כתב יד שנראה כמו ציור, יש לה עולם פנימי מורכב, היא חכמה ובסוף גם נותנת לך להתקרב, היא מציירת לך ציורים. עוד מעט תכירי את מי שתינשאי לו. הוא יהיה גבוה מאוד ויפה מאוד וכשתראי אותו בפעם הראשונה צועד בשביל העולה לבסיס, הנשימה שלך תעצר לרגע. הוא נזרק מהיחידה הקרבית שלו אל היחידה שלך. הוא יאהב אותך ויחכה לך בתחנה המרכזית בתל אביב כשאת חוזרת מהבסיס למרכז. את תאמרי לו שלא כדאי לו איתך. שאת ילדה טובה מבית לא טוב. אבל הוא יאהב אותך ממש. הוא גדול ממך כמעט בשנתיים וישתחרר עוד מעט. את תעברי לבסיס אחר בתל ערד, זה יהיה בסיס קרבי, את תשני באוהל, יהיו שם רק בנים קרביים שמטורטרים כל היום ויהיה לך רע. הוא יבוא אלייך בלילה עד הבסיס ויחבק אותך אבל הקושי לא יעזוב ואת תרגישי שמשהו מתחיל להיסדק בך. בסוף השנה, תפרי את חוזה הקבע שחתמת עליו ותשתחררי.

דצמבר 1998

אתם ילדים ומאושרים, זה נר ראשון של חנוכה ואתם מתחתנים.

דצמבר 2004

לא טוב לך להיות נשואה, זה יקח שנתיים אבל בסוף תפרדו, לא יהיו לכם ילדים. אישה אחרת תיכנס מהר לגור במיטה שלכם, הם מתארסים. את תסעי לבד לסיני והוא ישאיר מתנות ליד הדלת של הדירה שלך, את לא תדעי שהוא הולך להתחתן בקרוב, ותהיי מבולבלת, וגם הוא, אתם לא מתכוונים אבל פוגעים זו בזה. לפעמים הוא בא אלייך אתם שוכבים לפעמים וזה שורט. את גם מאוהבת במישהו אחר אבל לא יכולה לעבור הלאה, יש לך ולו אהבה סוערת, הוא מראה לך אותך, יש לו ריח של ענבים בידיים, אבל דווקא כשאת מתגרשת ואפשרית, הוא יאמר שאין לו מה לתת לך וילך ממך. יעבור עלייך חורף מהגיהינום, את תישני על הספה הקטנטנה שלך בסלון ותבכי כל לילה עד שאת נרדמת. בסיני הכרת אישה-ילדה, היא פתחה לך את דלת השטויות שנטרקה עלייך ואת הלב, את תצחקי איתה כמו שמזמן לא צחקת ותזכרי איך זה נשמע כשאת צוחקת. יום אחד תארזי תיק ותיסעי רחוק. היא תגרד שקל לשקל אבל היא תבוא איתך.

מאי 2006

את מסיימת לכתוב את התזה שלך ומקבלת את התואר השני, המנחה שלך תרצה להציג חלק מהתזה בכנס בארה"ב. היא אומרת שתכתבו יחד את המאמר שכולו מבוסס בעצם על העבודה שלך, אבל היא רוצה לנסוע בלעדייך, מתרצת שאין לה תקציב למרות שלך לא אכפת לשלם. היא מתעקשת שהשם שלך יופיע כקרדיט קטן ולא ככותבת שווה. היא יודעת שאת עוד מנסה להתאושש ושאין לך כוחות ומנצלת את זה. לא יהיה לך מושג מה יעלה בגורלו של המאמר או הכנס. היא גם לא תעדכן. אבל יש לך עבודה טובה בהייטק ואת כבר מנהלת פרויקטים גדולים. העולם פרוש לרגלייך. את עדיין יפה. יש לך יחסים עם בחור שצעיר ממך בשש שנים שאת לא מצליחה לעזוב, הוא כותב עלייך שירים. הוא ילד. את עסוקה מאוד והכרת מישהו. הוא נשמע מקסים בטלפון אבל אין לך כוח למשהו מעבר. יהיה לכם רק דייט אחד, ויום למחרת שניכם תטוסו כל אחד למדינה אחרת. הוא יחזור לבית שלו ואת שוב תסעי לעבוד. לא חשבת שיהיה לזה סיכוי כשאתם רחוקים ככה אבל הוא קצת לחץ והסכמת להיפגש, הייתם בים והיה די חשוך. את לא ממש זוכרת איך הוא נראה. הוא יטוס מחר בבוקר וישאיר לך מכתב בשדה התעופה, את תגיעי לשם בצהריים ותאספי את המכתב. המחווה הזאת תשבה את לבך, הוא צירף את המספר שלו עם הספרות הרבות והקידומת הזרה. אחרי כמה ימים, את שוכבת במיטה הגדולה שלך בדבלין ומתקשרת. מתחיל קשר טלפוני מתוק ומיילים ואת מרגישה שאת קצת מתאהבת. הוא שולח לך תמונות כי את כבר לא זוכרת בדיוק איך הוא נראה. את חוזרת לארץ ואתם לא מפסיקים לדבר. הוא רוצה לבוא אלייך לישראל ואת רוצה. את תחכי לו על הנדנדה בגינה ליד כי לא תוכלי לשאת את המתח שלך בין קירות הדירה. הוא יבוא ואתם לא תצאו מהדירה הקטנה שלך ברמת גן במשך עשרה ימים. כשתצאו אור השמש יראה לכם חזק מדי. הוא יבקש ממך ללכת מולו כדי לדעת איך את נראית כשאת הולכת. הוא מצחיק אותך ואת סופסוף מאושרת. אחרי כמה שבועות תטוסי אליו. לפני שתבואי הוא יתלה שלט על דלת הכניסה עם השמות של שניכם. איכשהו זה לא ילחיץ אותך. את תשאירי לו מפתח לדירה שלך בארץ ותחזרי. הוא יאהב אותך וזו תהיה אהבה טובה ואחרת.

2008

אתם גרים יחד ברמת גן. חזרתם לא מזמן מטיול במזרח. את מגדלת עציצים ומתכסה בשאל הורוד שקניתם יחד בנפאל. את בהריון ואת בסוף חודש חמישי. לא מזמן הייתה לך הפלה אחת כואבת אבל עכשיו את עגולה וזוהרת. אתם עושים טקס בחצר של ההורים שלו בחולון מתחת לעץ הגדול, יש רוח אביבית, ריח קפה ועלים פעמונים. הזמנתם ששים אנשים קרובים ואת שמחה-שמחה, קורנת. בחודש הבא תטוסו יחד לפגוש את המשפחה שלו בקנדה. בוקר אחד תכנסו לעיריית טורונטו ותבדקו באיזו שעה יש טקסי נישואין. אתם נרשמים. בצהריים תלבשי גופייה לבנה וחצאית לבנה שהבאת מהבית וכפכפים, בדרך הוא יקנה לך זר בדוכן פרחים, מחוץ לעירייה יש מזרקה גדולה ושמש טובה. תהיה לכם חתונה כמו בסרטים, את תגידי איי דו ותקווי מאוד שהפעם…
יהיו איתכן שתי בנות משפחה, מישל ומרי, ועוברית בת שבעה חודשים תשהק לך בבטן.

ספטמבר 2008

את אמא. זה בא לך בקלות ה – להיות אמא. את מאוהבת בתינוקת שלך והיא כל כך רכה ומשכרת.

דצמבר 2008

את בחופשת לידה כבר ארבעה חודשים. את עייפה ומסופקת ואת שוב בהריון. כולם חושבים שבטעות אבל הרגשת חזק שאת רוצה את זה. משרדי ההייטק, הנסיעות, הישיבות הארוכות, הפינוקים, הכול מתעמעם ומאבד משמעות. את מודיעה בעבודה שאת לא חוזרת, לא מגלה לאף אחד שאת בהריון כדי שחלילה לא יעצרו בעדך מלהתפטר. את לא תתגעגעי לשם. אף פעם.

אוקטובר 2009

נולד לך בן. הוא דומה לך ויש לו ריח של גור וחלב. הוא לא רוצה מוצץ. את אמא לשני תינוקות והמתמחה יצא לכמה שנות התמחות. תהיה לך שנה מטלטלת. הוא יהיה רופא מתמחה בתורנויות ארוכות ואת תהיי לבד ועייפה מאי פעם.

יולי 2012

את בבית היולדות, יש לך בת בבטן וצירים חזקים. את שרה כדי להתמודד עם הכאב והיא יוצאת ממך מהר כשאת שרה. זו לידת בזק ואת מאוד מדממת מתחת לשמיכה ולא שמה לב. עוברות שעתיים, המיילדת באה לבדוק אותך מרימה את השמיכה ונחרדת. היא צועקת לעזרה ואת מקבלת טיפול מהיר ויעיל. הכל כואב אבל את ניצלת. את מתבוננת בבת הטרייה שלך, יש לה שתי גומות ולך יש שלושה ילדים.

מכאן את רק אמא, אמא, אמא, אמא, אמא, אמא, אמא….

2015

שנה קשה. אתם מאבדים בן משפחה בייסורים. החיים ישתנו לתקופה ואז יגברו על המוות ויחזרו להיות חיים אבל אחרים. אתם תלמדו להיות עם האין ואת תלמדי איך נראה אבל של ילדים קטנים. הילדים שלך. זה יכה בך כמה שהם מבינים ומרגישים. יהיו לילות רבים שהם ילכו לישון בוכים מגעגוע.

2019

אתם יוצאים לטיול ארוך. חלק מהזמן אתם גרים בקרוואן. אתם בדרכים ואת מתעוררת. פורשת את מניפת הצבעים שלך ומגלה אותה מחדש ואת היכולות שלך. המשפחה הקטנה שלך מאושרת. את חוזרת לישראל ונרשמת לתואר שני נוסף. את הולכת עם מה שאת מזמן יודעת שנובע בך. יש לך קיץ עמוס בהשלמות. תכננת לעשות דוקטורט אבל את בוחרת עם הלב ולומדת להיות מטפלת. זה תואר תובעני אבל זה מה שרצית ואת סקרנית וצומחת.

2020

קורונה, שנת לימודים בזום, החיים בזום, מסיכות, מלחמה. רק ההתמחות לא בזום, את מטפלת עם מסיכה ולא מאמינה שאת עושה את זה ככה. את פוחדת על אבא. פוחדת שזה יגיע אליכם הביתה. חרדות. יותר מהכול, המלחמה מרסקת אותך. את קצת קורסת מבפנים אבל בסוף את קמה.

2021

שנה ג'. את כבר מטפלת וזו השנה האחרונה בהתמחות. את לא מצליחה לקרוא בלי משקפיים ואת נכנעת. עדכנת לא מזמן את קורות החיים שלך ושלחת, הם נראים לך כמו אוסף של מילים שלא אומרות עלייך כלום. מישהו קרא אותם והתקשר. יש לך היום ראיון עבודה ואת לא מתרגשת.

1977, עם אבא

בעיות הספק

נורית זרחי ❥

מִי זוֹ הָאִשָּׁה עִם הַמַּקֵּל,

יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי הִיא זוֹ

מְנוֹפֶפֶת לְהַרְבִּיץ לַזְּמַן.

בְּנוֹתַי אוֹמְרוֹת לִי:

זֶה הַמַּטֶּה הַפּוֹרֵחַ

נִגְזַר מֵחֲסִינוּת הָעֵצִים.

אֵיךְ יֵדְעוּ

שֶׁאֲנִי צִפּוֹר בַּבִּלְתִּי נִרְאֶה,

וַאֲפִלּוּ מִבַּעַד לְאַרְבָּעָה כָּתְלֵי גֶּשֶׁם

לֹא נִרְפֵּאתִי מִתְּשׁוּקָתִי לְשָׁמַיִם.

זוֹ עֵדוּת לְאַחַת מִטָּעֻיּוֹתָיו הָרַבּוֹת שֶׁל הַטֶּבַע,

שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנִּי לָעוּף.

*

קוראת ספר מחשבות על יוגה. על התארכות. על להיות עץ, להיות קוברה, להיות הר, להיות כוכב. אני מוכנה לנסות להיות כל אחד מאלו. קשה להיות בן אדם עכשיו ועוד יותר קשה להיות הורה. הימים כאילו מתפזרים, מתערבבים, הרבה שיחות נשמעות זהות ונגמרות ב"זו תקופה קשה". העולם עומד ומחכה לימים האחרים. גם האוויר עומד, חם. כמה אפשר להתלונן על החום? כאילו שיש בזה איזו הקלה או תועלת. כל כך הרבה צמחים נכנעו ומתו בחצר. אבל לאורך מנהרת אוגוסט הלוהטת אפשר כבר לראות חצבים, כמו פגיונות לבנים חוצבים באדמה הלוהטת, מצדיקים את שמם. אנחנו מתקרבים לצד האחר, לקצה הקיץ. אפשר להרגיש את זה. אבל מה מחכה שם בקצה?

בעוד כמה ימים חזרה לבית הספר. אני לא מבינה את קבלת ההחלטות לגבי הילדים. תחושה של אובדן הגיון. המון הודעות והנחיות והיום צריך לאסוף בדיקות. לא התעמקתי מה ואיך, דוחה את זה. איך מתנהלים בתוך זה? מה הילדים יזכרו מכל זה? ילדות בצל מגיפה מתמשכת. אנחנו מנסים למנן ולתווך את כל העניין עד כמה שאפשר, אבל זה כבר מזמן לא מחזיק. המציאות פורצת פנימה בברוטאליות וחושפת את חוסר האונים שלנו. משהו בסמכות ההורית נשחק מאוד כשהילדים חווים אותנו ככה. היום ניסע לקנות חולצות חדשות לבית הספר, נתעסק בעטיפות של הספרים וכביסות של התיקים שיהיו ריחניים ומוכנים. אני חושבת כמה כוחות נפש אצטרך לכל המעשים הפשוטים האלה, אני רוצה להכניס חדווה ותקווה לשנה חדשה וטובה. אבל אני ריקה ועייפה מראש מהצורך להסתיר את הקושי שלי מהילדים. אני מקווה איכשהו להידבק בהתלהבות שלהם וגם לשים לב ולא לשחרר מאוד את החבל, כמו שכבר קרה לי, לא לקנות דברים שלא צריך. לא לזייף שמחה בקנייה מוגזמת של חומר, בהיענות לגחמות של הילדים. אחר כך בבית, אני מסתכלת על השלל הטפשי ומנסה לסלוח לעצמי.

החופש מהלימודים האקדמיים כל כך טוב אחרי שנתיים סופר אינטנסיביות. אני מתפנה לקריאה של ספרים, לסרטים, למים. צפיתי בסרט על דני קרוון בהמון עניין באיש וביחסים המשפחתיים שלו וקינאתי. אני חושבת שהרבה אנשים בטח מקנאים. בסרט רואים את הפסל שיצר בפארק אדית וולפסון, שכחתי מהמקום הזה לגמרי אבל כשראיתי אותו בסרט נזכרתי שפעם טיפסתי שם את כל המדרגות עם מישהו שאהבתי. אני זוכרת התרגשות של סוד וקסם שקיעה, וגילוי. צפינו לנוף הרחוק מאוד ביחד, עד שהשמש ירדה, הרגשנו קרובים ונכונים זה לזו אבל החושך כנראה ידע יותר מאיתנו. ירד מהר ועטף אותנו כמו יריעה שחורה חונקת. ירדנו במדרגות אחרים משעלינו. השכחה היא מנגנון הגנה מוצדק.

חשבתי שהחופש ימלא, ממש חיכיתי לתחושה הזאת של ההתמלאות אבל האמת היא שאני רק ממשיכה ומתרוקנת. אני איטית מתמיד, רוצה המון ולא מספיקה כמעט כלום, העבודה סביב הבית והילדים לא נגמרת. בשיעורי החשבון אהבתי את הבעיות שכולם שנאו, אלה עם הצינור והבריכה וכל מה שמתמלא ובו זמנית מתרוקן. יכולתי לראות את הבעיה כאילו היא מולי בעיניים ואת הפתרון. היה כלל מנחה שכל עוד העבודה נשארת קבועה, מתקיים יחס הפוך בין הספק לזמן. אם אספיק יותר, הזמן יתקצר. אם אספיק פחות, הזמן יתארך. אני כנראה בעיה ללא פתרון, אני רוצה שהזמן יתארך אבל רוצה גם להספיק יותר, מתמטיקה זה לא דבר מנחם.

בתוך כל זה והבידוד של הילדה עבדנו יחד על פרוייקט קטן וספונטני בעץ הצמוד לשער הבית. עץ משאלות. מחלון הבית אנחנו רואים אנשים עוצרים, כותבים לעצמם משאלה, סתם מצלמים או קוראים. זה נחמד. הלוואי ויתגשם להם. ולנו.

מחשבות פרומות

הימים מהבילים מאוד, יש לילות שגם הנשימה כבדה. אני מתמתחת, משנה תנוחה, רוצה אויר אבל נושמת מים. ראיתי תמונת בית עם נוף פתוח, עם פס רחב מאוד של שמיים. אולי שם השאיפות יותר קלות, אולי זו רק הקרירות של הכחול שמתעתעת. אבל אני כאן, בתוך הנוף, עם חלון קטן בקומת הבית, שהיא העולם הגדול דרכו אני עוקבת עכשיו אחרי הנקודה החמקמקה שבה היום מתחלף בערב. איך היא משתנה כל יום, ואיך אנחנו מפסידים עוד קצת, כל יום, לחושך. זה מסוג הדברים הבלתי נראים, זה קורה לאט מאוד ובסוף כאילו פתאום, אבל אני אישה-חיה עם חושים ערים לשינויים, לאור וחושך. אני שותה אור, אוכלת אור, אני יצור של אור, קשה לי חושך.

*

כבר שנתיים שאני מסמנת קו אופק חדש. זאת התמסרות גדולה, זה קשה ומענג ומאוד תובעני, אני עושה את זה, אני כבר קרובה מאוד.

*

קיבלתי הודעה מג'ימייל שאני קרובה לסיום מכסת המקום שיש לי. אני לא מוחקת מיילים כמעט אף פעם, מעצלות. יומיים שאני יושבת ומוחקת ומוצאת. גיליתי קפסולת זמן מאוד אישית, בת חמש עשרה שנים שחיכתה להיפתח. אלפי מיילים, חלקם ג'אנק וחלק שהרעידו לי את הלב. כמו לקבל מכתבים מהעבר ובעצם, לא כמו. פיסת חיים ארוכה, אהבות, פרידות, לידות, חברות, עבודות, אכזבות, כספים, התחלות והמון תמונות. חלק ממה שמצאתי שם שכחתי שהיה, שכתבתי, שכתבו לי. אנשים שאהבתי ואהבו אותי ויצאו מחיי ואני עדיין אוהבת. אני אדם מתגעגע.

*

אם הכל יעבוד כמו שאני מתכננת, בקרוב מאוד תהיה לי חופשה של חודש וחצי. חופשה! עם הילדים בבית, אומנם, אבל בלי לימודים, מעט עבודה. זמן מתנה. הייתי נוסעת רחוק אם הייתי יכולה. אבל ילדים… וחופש גדול, וקורונה. זה זמן שמאוד יקר לי. רק שלא אתבזבז.

*

הסטודיו סגור כבר שנתיים, למעט גיחה קצרה ונעימה בסגר הראשון, אני לא נכנסת לשם בכלל. אני מצטערת על חבילות החימר המיובשות שמחכות ללישה, כלי העבודה שבחרתי בקפידה וחלק שיצרתי, המכחולים, אוסף החותמות, הכל עמד מלכת. נראה שהסממיות תפסו אחיזה הגונה והשתלטו על החלל הקטן. אני זוכרת בכל החושים את התחושה של החומר, הריח, את טבילת הידיים במים, רחש האובניים, הכלי שמחכה להתגלות מגוש הבוץ וההפתעה שבגילוי, אבל האמת היא שאני פוחדת שהגוף שלי שכח. שהתרחקתי מדי, שאני לא יודעת להיות שם יותר.

*

הנסיעה האחרונה שלי לבד היתה ללונדון. קצת לפני שהעולם נסגר. ישנתי במלון בקצה העיר, במיטה גדולה ומצעים לבנים, ארוחת בוקר עם קפה חזק מדי ועיתון מקומי. הייתי צריכה זמן לעצמי, עם עצמי ורציתי מקום מוכר. הריחות הדחוקים של הטיוב, המדרגות הנעות מחוץ לזמן, עוגת גזר מתוקה עם ציפוי לבן, פגישה עם חברה מקומית, חיבוק, שיחה דחוסה ומסעדה הודית. הייתי תיירת, הייתי עייפה מאוד וערה מאוד. לא הייתי אמא.

*

אנשים שראיתי ומעולם לא פגשתי, זה שם של תערוכה שמוצגת עכשיו במוזיאון תל אביב. אלפי דמויות דקיקות, בקוי רישום שחורים, ניצבות על משטח דק של חול ים. צדוק בן דוד, צילם ורשם במשך שנים אנשים שראה. את הרישומים הדפיס על מתכת שנטבלה בחומצה, כך שכל מה שמחוץ לקווים נמס. נותרה קליפה קשיחה, מצוירת, חלולה. קראתי פעם על אנשים עדינים, שהרגשות שלהם קרובים תמיד אל הקליפה. שהשריון שלהם בעולם הוא קרום פריך שנסדק לכל מגע וחשבתי על כל האנשים העדינים שאני מכירה, וכמה מלאות מחזיקה קליפה כל כך דקה. הדמויות של בן דוד שקופות, חסרות נפח. במבט מהצד הן נראות כקווים. פיקאסו אמר שכולנו יודעים שאמנות היא שקר שגורם לנו להכיר באמת, לפחות באמת הניתנת להבנתנו. בן דוד אומן ענק, הוא מרמה, לוקח חומר ומרוקן אותו עד לקווי המתאר, עד לשידרה, ומראה לנו אותנו, כמה שקופים, שבריריים.

*

אני ממשיכה לכתוב בבוקר המחר, יש ציפורים שמצייצות לתוך הבית, צילצול זר של מעלית רחוקה, הרחוב שקט מאוד. אילמלא הציפורים היתה כמעט דממה. כתבתי אתמול על החושך, על דלת הסטודיו הסגורה, פתאום אני חושבת, אם אפתח את הדלת יכנס עוד אור.

פוסט קורונה ומלחמה

*
ראשון בבוקר. הגוף שלי עוד נושא בתוכו את טלטלת המעברים החדים. בחוץ נראה שכולם חזרו לתפקד. כאילו לא היו פה סגרים ומלחמות ובידודים וטילים. גם אני נראית כאילו שדילגתי בחן על כל העניינים. עובדת, לומדת, מטיילת, עושה כל מה שצריך. אבל הגב שלי כואב כבר כמה ימים. מה שנושא אותי מקרטע, רוצה לנוח. ואני לא נחה כי איך אפשר לנוח כשהעולם לא נח איתי? יש לי חלומות כבדים בלילה ואני קמה מהם עייפה כמו אלף שנים. כמו אלף שנים. בבקרים אני מתקלפת בקושי לא מוכר מהמיטה. מעירה, מכינה, מארגנת, מנקה, מסדרת, מכילה, מחבקת, מקשיבה, מזכירה, מקפלת, מסרקת וקולעת נשיקות לתוך הצמות המתארכות של בנותיי, מנופפת לשלום ועוברת לצרכי הבית, לעבודה, ללימודים. ההכרה שקועקעה בי בכל פעם שנותק ממני חבל הטבור, מקבלת תוקף יומיומי. אני אמא. ידי טבולות עמוק מאוד בתוך החיים. כשאני עוצרת אני ישנה. ובשינה החלומות. ושוב גלגל העייפות מסתובב ואני חגה בתוכו. לא חסרות לי שעות שינה. זה גודש האירועים.


*
בתקופת הסגרים, בכל יום הייתי יוצאת לשדות הסמוכים לבית. בין השבילים עד גדת הנחל. את כל עונות השנה אפשר להרגיש כשיושבים באותה הפינה על אותו גדם עץ. אפשר לחוש את דופק העולם הרגיל ולפעום איתו. להרגיש שמשהו בכל זאת רגיל, שיש סדר אחר שלא כפוף להחלטות של אנשים. אחרי הרבה ימים, הלכתי שוב אתמול. כבר אין מקומות סודיים אחרי הקורונה. מישהו הניח שם שלט. הצמחייה מאוד גבהה ויש סימון על העץ. יש עדיין מים מפכים אבל זו תחילת העונה החמה ואני מודה על הזרם שעוד ישנו ומשמיע את קולו הנחלש של הנחל . את השיבולים השמנמנות החליפה פריחה עזה של סולנום סגול. לא ראיתי כזאת פריחה כאן מעולם. אז עצרתי וצלמתי. שיחי הצבר פורחים ונראים כמו כפות ענקיות. אני מודה על האפשרות לפסוע כמה צעדים מהבית ולהיות בתוך הטבע. אני גרה בעיר אבל מעולם לא הייתי, וכבר לא אהיה עירונית.

*
הנסיבות המחרידות הובילו לכך ששוב נצרכנו לשיחה עם המתבגרת על הטרדות/ תקיפות מיניות. בכל פעם זה מתקרב אלינו יותר ויותר. לפני כמה חודשים, התגלה פדופיל בבית הספר של הקטנה ועכשיו, גם מורה נערץ בחטיבה סמוכה, התגלה כטורף. התלבטנו איך מסבירים לה את הדברים האלה מבלי לטעת בה פחד מהמיניות שלה וממין ומבנים (מגברים בינתיים, אולי כדאי לה קצת לפחד), היא רק בת שתיים עשרה. איך עושים את זה מבלי לקלקל את החוויות הקסומות והתגליות שגיל ההתבגרות מביא איתו על הגוף ויחסים. איך מלמדים אותה לשמור על עצמה ועדיין לשמור על החופש שלה? חשבנו, דיברנו בינינו ובסוף יצאה שיחה של שתינו במקרה, ספונטנית, נעימה, טובה, לא מפחידה. כזאת שיש בה מסר של השלמה שככה זה העולם וצריך ללמוד להתנהל בתוכו גם כשהוא ככה. אני מצטערת על העולם הזה. מצטערת על הילדים של עכשיו שיש להם טלפונים ניידים ורשתות חברתיות. זה כמו לגור לבד בבית בלי דלת שכל כך קל לחדור לתוכו. ולפגוע. הן לא בשלות. הן לא מבינות את מלוא המשמעות. הן מחפשות את החיזוק והמחמאה וזה מאוד מבלבל. טרף קל. בעולם מקביל לשלה, אני בעצמי חווה הטרדות על בסיס קבוע. גברים ששולחים הודעות והצעות. חלק מרומזות, חלק ממש יודעים לנסח יפה הצעות לזיונים וחיבוקים ונישוקים. תמיד מתחילים נחמד ואז יוצאת המפלצת. אבל אני כבר לא ילדה. אני יודעת איפה המפתח של הדלת, ואם צריך גם את הדרך למשטרה. צר לי גם על הגברים הטובים שכך נראה המין הגברי. יש כל כך הרבה חלאות בינינו ממש. בינינו ממש. זאבים בעור כבשה. אני ממש מתאפקת שלא לכתוב שמות.

*
בכל זאת, השבוע רק התחיל ובא לי לסיים בטוב, ועונת האבטיחים המתוקים התחילה. יש ריח טעים של אבטיח ורוח קלה של תחילת קיץ בחלון. זה כל כך טוב שזה מרגיש כמו מלכודת. חם בגוף וקר בפה. כל החלונות פתוחים. אני אוהבת.

כתבה: סירקה טורקה

הַיּוֹם מָעַדְתִּי עַל עָנָף וְהַשְּׁבִיל, נַהֲרוֹ שֶׁל הַיַּעַר,

הִכָּה אוֹתִי בְּאֶגְרוֹף טְחָב, הַיְשֵׁר בְּלִבִּי.

הִתְנַשַּׁפְתִּי שָׁם רֶגַע.

הַחַיָּה תָּמִיד שְׂמֵחָה כְּשֶׁהִיא פּוֹגֶשֶׁת אֹכֶל,

הִיא שָׁרָה עַל כָּךְ גַּם אַחֲרֵי שֶׁהִיא אוֹכֶלֶת.

אוֹמְרִים שֶׁיֵשׁ לִי עֵינֵי בַּז וְנָמֵר:

הִלָּה צְהֻבָּה מִסָּבִיב לָאִישׁוֹן.

אֲנִי כְּחֻלַּת עַיִן בְּדִיּוּק כְּמוֹ דַּרְדַּר כָּחֹל

מַמָּשׁ מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם הַכְּחֻלִּים.

בַּשֶּׁלֶג אֲנִי יְרֻקָּה וְחוּמָה, תָּמִיד בְּצֶבַע הָאֲדָמָה.

פְּעָמִים רַבּוֹת נִסְּתָה יָד גְּדוֹלָה

לִמְחוֹת וְלִמְחֹק אוֹתִי

כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים לְדִמְעָה מְיֻתֶּרֶת

בִּקְצֵה הַמִּמְחָטָה.

הִיא נִסְּתָה בִּרְצִינוּת.

אֲבָל תָּמִיד הֵשַׁבְתִּי מִלְחָמָה שַׁעְרָה

כְּדֵי שֶׁאֶזְכֶּה לִחְיוֹת

יְרֻקָּה כָּזֹאת, חוּמָה כָּזֹאת,

בַּיַּעַר בְּדַרְכּוֹ שֶׁל הַיַּעַר, עַל הָאֲדָמָה בְּצֶבַע הָאֲדָמָה.

לֶחָבִיב אֲנִי חֲבִיבָה, אִי אֶפְשָׁר לְרַמּוֹת אוֹתִי,

לַחַיָּה אֲנִי מִסְתַּכֶּלֶת בָּעֵינַיִם, וְאַלְפֵי שָׁנִים מְדַבְּרוֹת

בְּלִי הֶגֶה.

אָכֵן, אֲנִי עֲיֵפָה, זְקֵנָה מַמָּשׁ כְּמוֹ אֶלֶף שָׁנִים,

אֲבָל מֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי כֹּה מוּכָנָה לְהֵאָבֵק כְּמוֹ שֶׁאֲנִי מוּכָנָה עַכְשָׁו.בְּלִבִּי נוֹצָה אוֹ שֵׁן טוֹרֶפֶת.

מוּכָנָה לְלַטֵּף אוֹ לְהַכּוֹת.

בְּלִי לְהַסֵּס, מַהֵר.

לְבַד וְעַכְשָׁו.

למה לא נאמר את האמת?

עוד לא התחיל הבוקר והילד שלי מוטרד אם לשקר למורה או לספר את האמת ולהתמודד עם התגובה. אין לי שום כוח לשיחה הזאת בעיתוי הזה. לשמחתי, הוא מדבר יופי עם עצמו, שואל ומשיב ובסוף מחליט לומר את האמת. הקפה העייף הכהה נמהל בגאווה מתוקה.

קמתי כבדה וכועסת. לפני כמה ימים קיבלתי משוב כתוב על עבודה משמעותית, כזה שמנוסח היטב, מנומק, מעניין, שיש בו נקודות חדשות למחשבה. זה נראה היה שהיא ישבה בכובד ראש. ממש שקלה את המילים שכתבתי והגיבה להן. כבר כמה ימים שאני מגלגלת בראש דברים שכתבה והופכת בהם. אתמול בלילה כשחיפשתי חומרים להמשך הכתיבה, נתקלתי במשוב "שלי" סתם באיזה אתר. מה שכתבה לי התגלה כ'קופי-פייסט' מאיזה בלוג של פסיכואנליטיקאית, ולא טרחה לציין שאלה בכלל לא המילים והמחשבות שלה. הכל היה מנוסח באני חושבת ש.. אני חושבת ש.. זה אפילו לא היה מאמר אקדמי, סתם העתקה ממישהי לא מוכרת שמנסה לקדם את קליניקת עסקי הנפשות שלה. הרגשתי מרומה. נעלבתי. אני מנסה להבין את העלבון הזה. ממה נעלבתי? מזה שזילזלה ולא טרחה להתעמק בעבודה המאומצת שלי ובאמת להגיב? מזה שקניתי את מצג השווא? שהאמנתי לה?

יש בי קוצר רוח לזיוף מאז שאני ילדה. זה רק הולך ומחריף. אני מזהה צרימות ברגע. זה נכון ביחסים ובאומנות, בכתיבה, באהבה ובריח. אני סולדת מצבועים ומלקקנים כרוניים, מזייפני רגש ואורגזמות. למה זה טוב? אני לא מתכוונת לשקרים קטנים שלא מזיקים. אף פעם לא הייתי חזקה בפוליטיקה ארגונית, אני יודעת יופי לייעץ לאחרים על איך עושים את זה נכון, אבל לא ליישם על עצמי. כשניסיתי לזייף זה תמיד יצא עקום. העיפו אותי מכל מיני מקומות, נענשתי, עמדתי כל כך הרבה פעמים במסדרי לילה ליד המיטה עם האפוד והנשק, כשכולם כבר שכבו במיטה ואמרו לילה טוב. כל הצה"ל הזה סיפק כל כך הרבה סיטואציות לא סבירות ומגוחכות, לא פעם פשוט צחקתי ונענשתי בהשלמה. עם השנים למדתי לגלות קצת יותר "בגרות" אבל זה ממש עולה לי במאמץ. אני לא יכולה לסבול אנשים טהרנים, "מוארים" מטעם עצמם, חרטטנים, יותר מדי נקיים, יותר מדי שמחים, יותר מדי לבושים, יותר מדי צודקים, בלי צלקות, בלי קמטים, בלי ריח גוף, בלי איזו אשמה טובה, בלי. אני מאבדת עניין. אוף, אני כועסת ממש.

הזמנה/ מאיה ויינברג

לָמָּה לֹא נֹאמַר אֶת הָאֱמֶת?

אֵיזוֹ חֲוָיָה מְשַׁחְרֶרֶת תִּהְיֶה לוֹמַר רַק אֱמֶת

לֹא מַעֲלִיבָה כְּלָל כִּי מָה טוֹב יוֹתֵר, זַךְ יוֹתֵר, נָקִי יוֹתֵר מִן הָאֱמֶת?

נְסַפֵּר כַּמָּה מְאוּסִים אֲנַחְנוּ עַל עַצְמֵנוּ, כַּמָּה מָאוּס הַחַג הַזֶּה, זִיּוּף הַחֲגִיגָה

נְסַפֵּר עַל הַטְּחוֹרִים, הַצִּיצִים הָרֵיקִים, חֲלוֹמוֹת הַבִּעוּתִים, הֵחָלְשׁוּת הַזִּקְפָּה

נוֹדֶה בַּעֲלִיבוּתֵנוּ, נִתְעַטֵּף בָּהּ כְּמוֹ בְּדֶגֶל

כְּבָר הָיִינוּ מְפֹאָרִים, אַמִּיצִים, צְעִירִים כָּעֵת אֲנַחְנוּ

בְּלוּיִים מֵרֹב רֶגֶשׁ, מֵרֹב חֶמְלָה, מֵרֹב אַשְׁמָה

נִמְצָא עַצְמֵנוּ רוֹפְסִים בַּמִּטָּה, צוֹחֲקִים מִזּוּטוֹת, מִתּוֹךְ הַהֲבָנָה הַמִּתְקַיֶּמֶת בֵּינֵינוּ

מְלַטְּפִים אֵבָרִים לֹא צְעִירִים, מְלֵאֵי רָצוֹן וְכַוָּנָה טוֹבָה

לֹא נוֹכִיחַ לְאַף אֶחָד, לְמִי בִּכְלָל אִכְפַּת וְכָל דָּבָר כִּמְעַט יְשַׁנֶּה מְאוּמָה

אֵיזוֹ הַקַּלָּה, לִהְיוֹת חַסְרֵי חֲשִׁיבוּת, חַסְרֵי מַשְׁמָעוּת, חַסְרֵי אַחְרָיוּת בְּשֶׁל כָּךְ

נִתְעַטֵּף בָּרֶגַע הַזֶּה, נַעֲזֹר זֶה לְזֶה וְזוֹ לְזוֹ וְזֶה לְזוֹ כִּי רַק כָּךְ נוּכַל לְהַמְשִׁיךְ עוֹד הָלְאָה

נִהְיֶה טוֹבִים, נִהְיֶה נְדִיבִים, בְּלִי חֲפָצִים חַדִּים, בְּלִי צִינִיּוּת לִשְׁמָהּ

נָבוֹא גְּלוּיִים עַל חֻלְשָׁתֵנוּ, יֵשׁ לָנוּ דַּי כֹּחַ לְהוֹדוֹת בָּהּ וְהִיא

הֲרֵי מוֹשֶׁלֶת בַּנּוּ

נֹאמַר אֶת הָאֱמֶת, הַגּוּף הַזֶּה שֶׁרָקַד וְעָבַד וְיָלַד וְיָלַד וְיָלַד וְסָחַב

שָׁבוּר עַכְשָׁו וּמְקַוֶּה לְהַחְלָמָה

הַנֶּפֶשׁ הַזּוֹ שֶׁגָּדְלָה וּפָקְעָה וְשָׁבָה אֶל הַחַיִּים בִּתְפָרִים גַּסִּים, שֶׁדּוֹלֶפֶת

מֵאָז וּמְשׁוֹרֶרֶת אֶת סִפּוּרָהּ

נֹאמַר אֶת הָאֱמֶת, כַּמָּה בָּרֵי מָוֶת אֲנַחְנוּ, כַּמָּה זְקוּקִים לַאֲהוּבֵינוּ, לַחֲבֵרֵינוּ, לְמִשְׁפַּחְתֵּנוּ הַפְּגִיעָה

נֹאמַר אֶת הָאֱמֶת, שֶׁמַרְגִּישִׁים כָּךְ אוֹ כָּךְ בְּכָל זִיּוּף, בְּכָל מַאֲמָץ יֶתֶר, בְּכָל צְרִימָה

נֹאמַר אֶת הָאֱמֶת, כַּאֲשֶׁר יָגֹרְנוּ בָּא לָנוּ וְכָעֵת אֵינֶנּוּ יוֹדְעִים מָה הָלְאָה

לֹא נוּכַל לְהַבְטִיחַ דָּבָר, רַק לְיַחֵל

לֹא נוּכַל לָתֵת יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת לִבֵּנוּ

לָכֵן נִבְכֶּה אֶת הָאֱמֶת וְנִצְחַק אוֹתָהּ, נַחְגֹּג אוֹתָהּ וְנִתְבַּיֵּשׁ

נוֹדֶה עַל מָה שֶׁיֵּשׁ, הַמְּעַט הַזֶּה שֶׁיֵּשׁ

וְגַם הוּא לָרֹב לֹא מִי יוֹדֵעַ מָה.

איכשהו, נהייתי מ"מ טירונים, וזה לכשעצמו, ממש מצחיק


תמונות חורף//

*
הימים ארוכים והלילות קצרים. עולם הפוך. אחר. אני אחרת. יוצאת לרחוב פקוחה. כולי עיניים פקוחות. הרגליים הן רק מכשיר הולכה לראייה ואני הולכת עד התשה. חמש שנים שאנחנו גרים באיזור הזה, בשולי העיר. הבית האחרון ברצף בתי הרעפים האדומים שנושקים לבתי המושב. אותם הדברים עצמם נראים עכשיו אחרת.
*
שוב הזמנו את הפקח הוטרינרי. שוב חיה גוססת בחצר. הפעם חתול גדול, שחור ולא מוכר. שוב נשימות כבדות באותו מקום קבוע. הפקח אומר שיש משהו באנרגיה של הבית, שחיות מרגישות בטוחות לבוא לכאן למות בשקט. שיש עוד בית אחד כזה בעיר. משהו באנרגיה… "אנרגיה של הוספיס?" המומחה מתבדח. אני צוחקת אבל רוצה שזה יפסק. הוא אוסף את החתול לתוך כלוב, המון רוך בידיים שלו. "תשפכו אקונומיקה בפינה הזאת, זה ירחיק אותם" הוא אומר והולך. אני יוצאת להתאוורר במשתלה. זה תמיד עובד. הכל שם חי. מקום של התחלות. אני רוצה שיח שישתרע לגדר חיה ירוקה ומתלבטת בין שניים. בסוף בוחרת באוג מכחיל ומעמיסה לעגלה. בדיוק אז הפקח מתקשר מהוטרינרית. מדווח לי על מצבו הרע של החתול ואומר שבגלל שהוא היה אצלי, אני צריכה להחליט עכשיו מה עושים איתו. אני. למה אני? אני מבקשת שיספר לי. הוא מתאר את החתול כמו שרק מי שאוהב חיות יכול לתאר ואני אומרת להרדים. האוג המכחיל כבר לא משמח אותי. תמיד אזכור את הרגע שבחרתי בו וזה יזכיר לי מוות ובגללי. אני בוכה על חתול זר שהחלטתי להמית. למה כל כך אכפת לי? אחר כך בבית, לוקחת גלון של אקונומיקה, יוצאת לחצר ושופכת.

*
יורד המון גשם עכשיו. במיטה חם וטוב. ראיתי סרטונים של אנשים קופצים עירומים למי קרח. אני מקנאה בתעוזה. בלסמוך על הגוף. בשאלות המודחקות של איפה אני נוטשת את עצמי בשנה האחרונה. אז קודם כל בגוף. בגוף אני נוטשת את עצמי. החלפתי גוף בנוחות, בפיג'מה, בעוגיות, במסך. אני בכלל אוהבת לרחוץ במי גשם. לרדוף אחרי קשתות. לצרוח ברוח. רוצה לחזור לגוף שלי. אלי.
*
היו החורף כמה ימים של ערפל כבד. אני אוהבת כשהעננים יורדים אלינו נמוך עד שאפשר ללכת בתוכם. דווקא בראייה המתערפלת ראיתי דברים: רשתות יהלומים שטווה עכביש, חתולה מעוברת, הרחוב המוכר בקוי מתאר רזים דקים, מגדל המים. צורתם הפיוטית של פנסי הרחוב השפופים הכהים (מישהו חשב אותם כך פעם). שלדי העצים הערומים והקצוות החדים של הדקלים. מכוניות נעות באיטיות כבדה, אור בוקר חלבי סמיך מנוקד בעשרות גחליליות פנסים מרצדות. שמש דהויה נמסה לתוך גווניה הבהירים, שמיכה של שקט. רוך. וקושי.

*
קרמבו. כל הילדות בביס אחד קטן.

*
הגשם מחזיר אותי לפברואר לפני שנה. לוויה במושב. ארון כהה. איפוק של מושבניקים. אהבה גדולה. ערימות של בוץ בנעליים וריח דק של ענבים. הבאתי מטרייה גדולה וגבר זר נכנס תחתיה איתי. פרידות צריכות גשם. אנחנו צריכים גשם כדי שיכנס קצת יופי בעצב שיש בו מים וריח של אדמה חומה. וכל השירים העצובים יפים יותר בגשם.

רסיסי לילה ומחשבות לתוך השבת

*
בלילה שמעתי להקת עגורים חולפת מעל הבית. קריאות עמוקות, קולניות של חבורה. אני מתגעגעת להצטופפויות, לשבת באולם הרצאות מלא, לעמוד בהופעות עם זרים, לחבק בלי לחשוב, לשיר ביחד. כל כך קרובה כבר לסף השבירה.
*
בחמש העיר אותי הרעם הראשון. הצלחתי להירדם שוב אבל החלומות התנפלו עלי. רעים. אני קופצת לתוך נהר רחב, דגי טרף שחורים רודפים בתוך המים, ידעתי שהם שם, ראיתי ובכל זאת קפצתי. הדרך היחידה לצאת ליבשה היא לרדת בסולמות תלולים וגבוהים. יש לי פחד מוות מסולמות גבוהים ואני פוחדת עד לקצה גבול הסיבולת. קמה, מושכת את העט כמו חבל הצלה וכותבת: מודה. אני. לפניך. שהחזרת. בי. נשמתי. בחמלה, בחמלה רבה.
*
נתקעתי השבוע מאחורי משאית זבל.  זה היה רחוב ארוך ואני ממילא הקדמתי מאוד לפגישה ברחוב ליד. לא היה לי משהו אחר לעשות אז התבוננתי בפועלים החרוצים ואיך המשאית פוערת לסתות ענק מזוהמות ובולעת הכול. חשבתי שזה בטח לא היה חלום של אף אחד מהם לגדול ולעבוד בפינוי זבל. פירקתי את הפעולה החוזרת שלהם לפעולות קטנות ומייאשות. המשאית עוצרת, מישהו בסיבוב הקודם כבר הוציא את הפחים החוצה. הם קופצים לכביש, גוררים את הפח, מניפים, מחזירים את הפח למקום, עובדים במרץ ועוברים לבית הבא ושוב קופצים, גוררים, מניפים, מחזירים. ואז שמתי לב שבין כל השקיות הזבות, הלקפוץ ולגרור יש רגע אחד מובחן ושונה. הרגע בו הם קופצים בחזרה אל הרמפה, אוחזים בדופן המשאית המעכלת והמשאית ממשיכה ונוסעת. באותו רגע יחיד הם לא נדרשים לעשות או להיות שום דבר, הרוח הקרה נוגעת בפנים וקרני השמש מבהירות את העיניים. הם נראו לי צעירים וזקופים כמו שני מלחים יפים על חרטום אונייה מפוארת. מישירים מבט קדימה, נהנים. רציתי לעמוד לרגע איתם, להישיר מבט גם ואולי להצליח לראות את מה שקשה לי לראות חודשים ארוכים. שהספינה הזאת שטה קדימה, שאנחנו לא תקועים ושאם מרימים את הראש אפשר לראות את האופק ואולי קצה דקיק של חוף מבטחים.
*
לפני כמה שבועות במדבר יהודה, רגע לפני שהשמש ירדה לתוך ערפל ההרים ראיתי שני זאבים יורדים מגבעות החוואר עד לכביש. עד אלינו. עצרנו את האוטו והבטנו בהם והם בנו במשך דקה ארוכה. סקרנות של מפגש בין בעלי חיים. כל יום אני חושבת על המפגש הזה ולא מאמינה. ראיתי זאבים והם ראו אותי.
*
שיחה מקרית הבוקר עם חבר גילתה שהם מתגרשים. המילה הזאת על כל הטיותיה נשמעת לי רעה. להתגרש. גרוש, גרושה. גם המילים להתחתן וחתונה לא אהובות עלי וגם לא נשוי ונשואה. אני לא מוצאת במילים האלה יופי וגם לא משהו מהמהות של הדברים עצמם. בכל זאת, החיים, ומצאתי את עצמי עוברת בתחנות האלה של המילים הלא יפות ועושה מעשים לא יפים ודווקא אז כשהייתי הכי יפה.
*
חברה בזוגיות טובה ורבת שנים אמרה לי פעם שרק הידיעה שלא תהיה לה יותר התחלה, נגיעה ראשונה בשפתיים של גבר אחר, מצערת אותה. שזה ויתור עצום. היא כנראה אמרה את זה בתגובה לסיפורים שלי, שהייתי בעיצומה של התאהבות פתאומית שהייתה סוחפת ורטובה והכי רכה אבל הכול היה בה יותר מדי עד ששנינו טבענו, עד שנגמר האוויר; כמו שבר ענן. 
*
בקרוב ניטע עצים חדשים. אני רוצה להתפרדס בתפוזים ופומלות וגם אבוקדו. לנטוע עצים זו התחלה חדשה, זה לשתול תקווה והבטחה. אני רוצה כבר להחליק על הגזעים החדשים עם היד בעיניים עצומות וחולמות כמו להניע גלגלי תפילה טיבטים.

🖤

הַמַּבָּט הַמּוּרָם לְמַעְלָה לִרְאוֹת אִם עֲנָנִים

מָה הוּא עוֹבֵר בְּדַרְכּוֹ, קִירוֹת, מִרְפָּסוֹת

כְּבִיסָת כְּמִיהָה תְּלוּיָה לְיִבּוּשׁ, חַלּוֹנוֹת, גַּגּוֹת גַּעְגּוּעִים,

שָׁמַיִם, הַיָּד הַפְּרוּשָׂה הַמּוּשֶׁטֶת לִבְדֹּק אִם

טִפּוֹת גֶּשֶׁם, הִיא הַיָּד הַתְּמִימָה בְּיוֹתֵר,

הִיא הַמַּאֲמִינָה בְּיוֹתֵר, הִיא הַמִּתְפַּלֶּלֶת

יוֹתֵר מִכָּל מִתְפַּלְּלֵי בָּתֵּי הַתְּפִלָּה.

יהודה עמיחי