חלום ליל חורף

בכל רגע פנוי אני סורגת. עין לתוך עין לתוך עין בשרשראות אינסופיות מדיטטיביות. ידי בריח חורף וחימר. השמיכה נפרשת וגדלה על גופי לאט והמלאכה המונוטונית ממסכת את הפחדים. אין לי שום עניין אמיתי בשמיכה סרוגה.
כל הלילה חלמתי. אני מנסה לארוז לקראת טיסה שיוצאת עוד מעט. יש על הטיסה הזאת מישהו שאני אוהבת, אהבת חיי. הוא מחכה לי נרגש. זו ההזדמנות האחרונה שלנו, הפעם לא נחמיץ אותה. אני אורזת ואמא שלי עומדת ליד המזוודה הפעורה ומוציאה את הדברים. טומנת במקומם גרביים קרועות וטרנינג גברי במידה עצומה למידותי. ועוד גרביים ירוקות דהויות מחוררות עם גומי משוחרר וחולצת כפתורים לבנה מרופטת. היא עומדת לידי מקפלת ומניחה, שותקת ומוציאה. יש עוד שעתיים עד שהמטוס יוצא. הזמן הולך ואוזל. המאבק בחפצים הנכנסים ויוצאים נמשך ואני לא מצליחה להפסיק אותו. אני אומרת לעצמי לעזוב הכל. מה אכפת לי החפצים. אני יכולה ללכת ככה ולא הולכת. היא מצילה אותי מפני מה שאני הולכת לעשות ואני נותנת לה. הזמן הולך ומתקצר מאוד. הנשימות שלי שטוחות. אני לא כועסת עליה. הטיסה יוצאת בעוד כמה דקות ואני כבר לא אספיק. אני רוצה להתעורר אבל אני מצלצלת אליו, אומרת לו להמשיך בלעדי, טעם ההחמצה בפה שלי. הוא לא עונה, רק נשיפה כבדה מכאיבה ואז רעש גלגלי המטוס המאיצים רוח פרצים שמתחילה לסחרר את דלתות חדרי הלב של שנינו. הדלתות מסתובבות כמו טורבינות רוח ויוצרות מעגלים שלמים ומהירים בתוכם כל החיים שיכולנו לחיות יחד, החלומות, מה שלא יקרה. אנחנו בעין סערה שהולכת ומתגברת, קרוסלת סוסים דוהרים בתוך כלוב הצלעות שלי, אני לא יכולה להתנגד. אני כבר לא רואה אותו. זו רק אני לבד עומדת ברוח הנוראה הדלתות מסתובבות עוד ועוד ועוד ונטרקות עלינו.

מודעות פרסומת

בגינת המשחקים

  1. איכשהו התגלגלתי עם הקטנה לגינה הציבורית. אני כבר כמעט ולא עושה את זה. תשע שנים של הורות מיליון שעות של נדנוד וטיפוס על מגלשות, אני חייבת להודות שמיציתי. לשמחתי איך שהגענו לגינה היא קלטה את דניאלה מגן כלנית ורצה לשחק איתה. התישבתי על ספסל ריק וניסיתי לעקוב אחרי הבנות, הן רצו מפינה לפינה מלמעלה למטה עד שאיבדתי עניין. לא רחוק ממני שיחק גבר עם ילדה בגיל של הילדה שלי. היה נדמה לי שהוא מסתכל עלי אבל אולי זה רק נדמה לי. היה בו משהו מושך נורא. כמה דקות לפני זה ביקרתי בפיצוצייה האהובה עלי והיתה לי עכשיו שקית מלאה בדברים שאני אוהבת אז ישבתי ואכלתי תמרים וקשיו וכל מיני. הבנות עברו לקרוסלה ומדי פעם באו לשתות מים וחוץ מזה, לא היה בי צורך ממש.
  2. בגינה הציבורית אחר הצהריים יש תמיד את אותם רעשים. צווחות של דררות, ילדים שמחים, הורים צועקים לילדים או סתם מפטפטים. בעיטות כדור מכיוון המדשאה ובכי בלי די של ילדים שהתעייפו או נרעבו או נאלצו לוותר על הנדנדה לילד אחר. יש את יושבות הספסל "הפרלמנט" שמגיעות ישר מהגנים היישר לגינה, בדרך אוספות כבר את הפיצה לארוחת ערב. הילדים אוכלים ומשחקים והן יושבות וחופרות על הצוות וההורים בגן עד שנהיה חושך. ויש את ההורים הפעילים הנדירים, שרצים עם הילדים ואלה המיואשים שעומדים עם הנייד ביד אחת ושרשרת המתכת של הנדנדה קדימה אחורה ביד השנייה.
  3. לא רחוק מאיפה שישבתי ילד אחד רץ ונפל על הילדה של הגבר ההוא. היא נבהלה נורא והתחילה לבכות. הוא התיישב על הספסל שלי וניסה להרגיע אותה. קודם סידר את המשקפיים הסגולים שלה שהתעקמו על האף אח"כ הסתכל בעיניים שלה ואמר לה שהיא בסדר ושהגוף שלה שלם ולא קרה לה משהו רע. זו רק הבהלה שלה והילד לא התכוון. הוא ליטף לה את הגב והפנים ונתן לה מים. חיבק אותה ואמר לה מילים רכות עד שהיא נרגעה. ואז הוא פנה אלי ואמר בהחלטיות: "נראה לי שאנחנו הולכים עכשיו". זה היה קצת מוזר שהוא מודיע לי שהם הולכים. אבל אמרתי לו "להתראות" וחייכתי.
    "אני נועם"הוא אמר. "אני לא מכיר אותך מהגן"
    "אני לא חושבת שהילדות שלנו באותו הגן" אמרתי.
    "אני סבא של רותם"
    בלעתי את הרוק. סבא??? הגבר הזה נראה לי בן 46 או 47 ובטח לא סבא של מישהו. אחרי כמה בירורים קצרים הבנתי שהנכדה שלו דווקא כן בגן של הילדה שלי, רק שהיא מגיעה לשם לצהרון ושלי בדיוק באותה השעה הולכת הביתה. כך שזה מסביר איך זה שמעולם לא נפגשנו. המשכנו לדבר, היה נעים להכיר מישהו נחמד מהגן, מה גם ששיוועתי לחברה. הוא שאל אותי עוד שאלות עלי, לא בצורה חטטנית , כיף כזה. לקח לי כמה רגעים אבל התחלתי לקלוט בחושים המאוד חלודים שלי שהוא מפלרטט איתי. זה הזכיר לי באופן די מוזר דייט.
  4. לא פלירטטתי כבר לפחות עשור! אני לא חושבת שאני זוכרת איך לעשות את זה ועוד עם גבר שמבוגר ממני בלא מעט שנים. כמו טמבלית,  זה קצת הלחיץ אותי שגבר זר מתעניין בי ככה. כזה חתיך ומותק ואין פה שום מצב שיקרה משהו, יכולתי סתם ליהנות מזה. במקום זה ראיתי איך את כל הניצוצות שהוא שולח אלי אני מיירטת בכדורי קרח קטנים מדוייקים. הורדתי את העיניים שלי מהעיניים הכחולות ים שלו והתחלתי לחפש את הילדה שלי. ראיתי אותה בראש המגלשה הגבוהה עושה רכבת עם דניאלה ונופפתי להן. היא החזירה לי חיוך ענקי. הוא אמר שיש לה את גומות החן שלי והוא צודק אבל משום מה רציתי שלא יחמיא לי יותר. כאילו יש לי מתג שאחראי פה על משהו ומבלי להודיע מראש, הורדתי אותו למטה. כל האנרגיה הטובה שזרמה ביננו הפסיקה. אני הפסקתי אותה. נעם הרגיש ושם את רותם שלו על הכתפיים. אמר שמאוחר, היא עייפה ועכשיו הם באמת הולכים. כשהוא הסתובב הסתכלתי עליו מאחורה, בנוי לתלפיות ויפה. אוחז בירכיים של רותם שמניחה על הראש שלו את הסנטר שלה. השמש היורדת נשברה בדיוק מולם והפכה אותם לצללית כהה אחת מתרחקת.

  5. אני כנראה יותר מדי זמן בחברת ילדים. יש כמה עניינים שכנראה כבר שכחתי וגם אם קלקלתי קצת, היה טוב להזכר.

לאט

אחרי ימים של רצף מעורפל אני חוזרת כל יום קצת ולאט. יחידות הזמן נחלקות לרגעים שנאספים זה על זה. רגע חום על רגע שלווה על רגע חרדה על רגע התרגשות על רגע אכזבה על רגע צחוק על רצון בשקט. הכל פועם ברגעים. פיסות קטנות של הוויה שמרכיבות את היומיום. חיי הבית מתנהלים איכשהו בלי ההתערבות שלי. מפחיד כמה מהר הילדים למדו לפנות רק לאבא ואיך לא שמתי לב שהגיע יום חלוקת התעודות. מצד שני, פעימת הרגעים מראה לי כל רגע כפי שהוא. בזמן שלו. מוזר שדווקא מתוך הנוכחות המטושטשת שלי עולה הכרה בהירה מאוד על האמת שיש רק ברגע הזה שקורה עכשיו, ההבנה שגם זה ישתנה ומה שנדמה לי קבוע הוא האשליה.

מול המראה

עומדת מול המראה. אמא'לה נראה לי שדהיתי. שקעתי לתוך עצמי. נמנעת עדיין מהפנים אני יורדת לגוף. המשקל מראה 2 קילוגרם פחות. קו מותן אחד התקרב לשני. בטן של אמא, רכה חיוורת. השדיים עדיין יפים אולי יותר. זה מרגיע. הרגליים במקום, הזרועות בסדר. אני מנסה להזדקף הגב כואב כל כך, הצוואר. תמיד הוא נשבר ראשון במקום להחזיק אותי. במראה המגדילה הפנים ניבטות אלי עייפות. צהבהבות. העיניים בהירות שקועות בתוך הילות כהות. מישהו משך את הפנים שלי למטה. מתחשק לי להתפיח אותם כמו שמתפיחים כריות. זה מה שיש כרגע, תאהבי את עצמך. אני פוקדת על עצמי.
ימים ארוכים אני מול המסך. אין משהו אחר שאני מצליחה לעשות עדיין. הרופאה בדקה אותי אתמול עם מכשירי המתכת שלה לגרון, לאף לאוזניים. יש לי שטפי דם באוזן. צפצוף חזק. איבדתי את השמיעה באוזן ימין. צריכה להפציץ את עצמי באנטיביוטיקה שלוש פעמים ביום ועוד כדורים ועוד תרסיס אנטיביוטי. "תכיני את עצמך שזה יכול לקחת לא מעט זמן" אמרה והתכווצתי. איך זה קרה? עוד לילה לבן של כאבים הסתיים ומה שמעניין אותי הבוקר זה איך אני נראית. אולי זה פשוט החלק הבריא שבי שרוצה להתעסק ברגיל, במה שיפה. אבל מה זה יפה? למה אני צריכה לשכנע את עצמי שמה שאני רואה זה מספיק טוב?

לא מזמן יצא לי להתנסות בצילום עירום. המודליסטית צעירה, עדינה מאוד. לא מסירה שיער מהגוף, לא מאופרת, לא מסורקת ולא מתייפה. באה ככה, איך שהיא. שמה את עצמה במרכז הבמה ואיפשרה.

מה גורם לה להניח את עצמה ככה מול עיניים זרות. איזה תגובות היא מקבלת על המראה הכל כך לא עשוי שלה. מה שנראה לי מוזר בהתחלה, נראה לי טבעי אחרי כמה דקות של התבוננות. ככל שצילמתי אותה היא נראתה לי יותר ויותר יפה, יפהפיה ממש. הרבה יותר נשית מנשים חלקות ומוחלקות שאני מכירה.

מה שנחשב יפה זה בעיקר מה שהתרגלנו לראות כיפה. אין יופי מוחלט. אני זוכרת את עצמי מסתובבת ברחובות ניו דלהי מזועזעת מהבגדים שנמכרים בשווקים ואיך אחרי כמה ימים, העין התרגלה והכל נראה לי יפה ומושך דווקא.
אם יותר ויותר אנשים היו נשארים כפי שהם, טבעיים, יכול להיות שהיינו מתרגלים והגדרות היופי היו משתנות?

בעולם בו ילדות מסירות את כל שיער הערווה כסטנדרט והאימהות שלהן מעודדות אותן ואומרות שזה באמת דוחה, זה יכול להיות ניסוי ממש מעניין. אני שומעת גם מגברים צעירים שלא מבינים אפילו כמה הם איבדו את זה וחושבים שכך נראית אישה. מקוצצת פה ומנופחת שם. כמו בפרסומת, כמו בפורנו.

ולא. כך לא נראית אישה כך נראית ילדה או בובה או אישה מסורסת. אישה זה משהו אחר בכלל. עם ריח וטעם. וכשאישה מרגישה שלמה עם עצמה המופע שלה בשל ומורכב ומעניין ויש בו סימנים של החיים שהיא עברה. שרק היא עברה. וזה הדבר הכי מסקרן שיש.  צריך להיות גבר חזק כדי להכיל את העוצמה הזאת.
אני יודעת שאנסה ללמד את הבן שלי אחרת, שיגדל להיות גבר כמו שגבר צריך לראות וללמוד אישה ואת הבנות לאהוב את הגוף ולראות את הנפלאות שבו. סיכוי קטן שאצליח.

שפעת

ימים מסריחים. אני חולה מהזן הגרוע ביותר ואולי בגלל זה השפעת הסתבכה לי. יש לי טרומבון מכאיב שתקוע על התו פה בתוך האוזן (זה נשמע כמו אוניית ענק שיוצאת להפלגה) לא ישנתי שלושה לילות מרב בחילות וכאבים. אני לוקחת כדור כל כמה שעות ועדיין יש לי הזיות חום פסיכיות. מוחשיות ממש. לא נישקתי את הילדים כבר כמה ימים. המומחה מטלטל בין העבודה להסעות, לחוגים מנסה לתת לי מהמעט שנשאר לו לתת. רק עכשיו עלה בדעתי להגיד לו שאולי יביא מחר את המכשיר מהמרפאה כי נראה לי שיש לי בלגן באוזן ואולי צריך אנטיביוטיקה. אני כל כך עצבנית שבכיתי מלא הבוקר. דמעות כבדות, רותחות, שלמות כאלה. זה לא עזר. שכבתי ונאנחתי גם היום וכל היום. לשכב במיטה בחוסר מעש זה לא טוב לי. ניסיתי לסרוג קצת אבל גם זה היה מאמץ. דווקא התחיל טוב ינואר. עם עשייה טובה, מלא צבעים ותוכניות, שמחה ונחת מהילדים. עכשיו כבר שכחתי את כל מה שאני אוהבת בחורף. סבבי המחלות שהיו כאן בשבועות האחרונים הספיקו לי. אני רק רוצה קיץ וחום, להוריד הכל ולהכנס לים.

 

 

 

 

 

42

יום הולדת. שמחות קטנות. יצאתי החוצה לטעום את האוויר. הרוח צורבת והרחוב שקט. בשאיפה עמוקה אחת העולם כולו נאסף לתוכי. היופי עם הטוב המופלא, הרע והעצב. החלל בתוכי נמתח עד קצוותיו. לרגע השמש נגלתה, חלבית. יהלומי אור זערוריים נלכדו  בטיפות הגשם שזהרו על עלי הזית. כמו מאובנים יפייפיים שנלכדו בענברים שקופים. רגע זך.
העץ הקשוח הזה, חרוש הקמטים לבוש עכשיו שמלת נשף מנצנצת, הוא נראה חגיגי ומרוצה. אם היה אפשר להשאיר את היופי הזה ככה, אפילו עוד להגזים אותו. מה אז?

לפני שלושה ימים חגגתי לי יום הולדת. שמתי זר על הראש, אפיתי עוגה שאני אוהבת ויצאתי. המדרכה ליד הבית היתה מלאה בפרחים הורודים של הביגונוויליה של השכן, שלא עמדה ברוחות שנשבו בלילה. הפרחים היו עדיין טריים כל כך. אספתי במהירות שלושה בשרניים והצמדתי למגבי האוטו. על כל פרח שיעוף בנסיעה, חשבתי, אבקש משאלה. הגשם הכה חזק כל הדרך. שלושת הפרחים התעופפו בזה אחר זה ואיתם המשאלות. לא הצלחתי לבקש משהו לעצמי, את כל המשאלות איכשהו "בזבזתי" על כל מי שקרוב אלי ויש לו עניינים יותר דחופים. כשקרבתי למקום המפגש אליו נסעתי, הגשם הפך לברד. זו היתה הפעם הראשונה ששמחתי על מזג האוויר הגרוע שבדרך כלל יש ביום ההולדת שלי. זה היה כמו מטח זיקוקים לבן. בחדר האפלולי כבר רחשו הקולות המוכרים והיה חמים. הרבה ידיים מחבקות, עיניים טובות. אחר כך ישבנו במעגל והדלקתי זיקוק לכבודי. לכבוד מי שאני רוצה להיות. מישהי שאלה אותי מה אני מאחלת לעצמי ולא הצלחתי לשים במילים את הרצון.
אבל היום אני יכולה.

אני רוצה לגדול עוד, לא רק בשנים. לגדול באמת, להגזים אותי. בלי פחד. לקחת את מה ששלי ולהגיד – זה שלי ולהרגיש ראויה לאהבה. לתת לזנב הטווס שלי לפקוח את כל העיניים ולראות דרך כל העיניים האלה איך זה להיות כולי. בשביל זה אני צריכה לוותר על משהו שכבר זמן מה אני מרגישה שהגיע זמנו למות. להגיד תודה על מה שהיה ולתת לזה ללכת. זה יהיה כמו להסיט וילון ישן שעומד ביני ובין הנוף, מטשטש את מה שכבר חי בדמיון שלי ואני עוד לא נותנת לעצמי לראות.

את המילים האלה כתבתי לעצמי לפני שנה.

פָּתַחְתִּי אֶת כַּף יָדִי.
בְּתוֹכָהּ,
רָאִיתִי צִיפּוֹר שִׁיר כְּחוּלָּה
עֲצוּמָת עֵינַיִם.
קוּמִי, לָחַשְׁתִּי לָהּ
הִתְעוֹרֶרִי.
יֵשׁ רוּחוֹת בַּחוּץ
וְלָךְ,
יֵשׁ כְּנָפַיִים.

 

יומולדת שמח לי.

זכרונות חמים

הימים חולפים ושמי הערב המעוננים מכסים על התארכות היום שאט אט מתרחשת. אני מרגילה את עצמי לעקוב אחרי האור שבין הצללים.

הערבים עוברים בעצלתיים.

שיחות וכירבולים.

אני כותבת, סורגת.

מקדרת כלים.

ממלאת את הבית

20171224_211358.jpg

בריחות חמים

של אגסים וקינמון.

20171223_174435.jpg

בלילות השינה עמוקה ומלאה חלומות. חלמתי על להקת פלמינגו שנוחתת בבריכה בכיכר רבין. המצלמה שלי ביד ואני מקליקה אבל היא לא מצלמת. אני נשארת לעמוד ולהביט ביצורים המכונפים והכיכר מתמלאת שאון וגיצי נוצות ורודות. אין נפש חיה, רק אני מביטה איך הן ממשיכות לנחות עוד ועוד מלמעלה. אדישות לנוכחותי.

אני מגלה שדרך עינית המצלמה הקטנה אני רואה הרבה.

מצלמת את הקרובים לי ביותר

עושים את מה שהם אוהבים.

טובלים ידיים באש

ומוציאים מתוכה בשר ולחם.

אני מתבוננת בפניהם המוכרות,

כל כך מוכרות שבמבט משתהה

הן נראות זרות.

ומזהה דברים שבי.

ידיים.

שייכת ולא שייכת.

רואה ולא נראית.

IMG_0634.JPG

המצלמה, בלון חמצן

אני צוללת לתוך ספירלת טבעות העץ

מחפשת את תאי האם שלי

רואה אותי במנהרת זמן

קטנה וגדולה,

נוכחת ונמחקת.

כמו לנסות לדבר בשפת ילדות

שנשכחה מחוסר שימוש.

המילים אצורות בתוכי,

אני יודעת

ואין לי דרך להגיד אותן.

זו כבר לא השפה שלי.

אני צמח שנשמט מאדמתו 

וצימח שורשי אוויר במקומות אחרים.

יכולתי למות אם הייתי נשארת.

זו ידיעה מטלטלת?

IMG_9834.JPG

אבל יש בתוכי אש טובה, שומרת.

IMG_0561.JPG

מתוך הפָּרוּם משכתי חוטי אוויר ואור וטוויתי אותי לפקעת.

עשיתי בית.

השורשים שלי צומחים עכשיו למטה

ואפילו עשיתי ניצנים.

IMG_0780.JPG

IMG_0827.JPG

על המלחמות ועל התשועות

זו הייתה אחת החופשות היותר ארוכות שהיו לנו. לא עשינו כמעט שום תוכניות מראש. הרעיון שכל ערב נדליק נרות עם מישהו אחר נגוז כבר בנר השלישי. המומחה עבד כמעט כרגיל,  ומכיוון שהאג'נדה ההורית שלי רואה בלתת לילדים להשתעמם סוג של מצווה, השעמום אכן לא פסח. גם לא ריחף מעל, לא נמזג באוויר ולא התפוגג, פשוט ישב באמצע הבית כמו רהיט כבד, תקוע. כל פעם קפץ עליו ילד אחר או כולם יחדיו והוא רק השיב בצליל עמום ש—–ע-מ-ו-ם. ביום האחרון ללימודים לפני היציאה לחופשה עמדתי בשער בית הספר יחד עם שאר ההורים שמחכים לאסוף את ילדיהם. שנייה לפני הצילצול כבר נשמעו צווחות צוהלות מהכיתות ומייד אחר כך המוני ילדים רצו לעבר השער ונורו החוצה שמחים וצבעוניים כמו מתותח קונפטי. הרגשתי את השמחה המדבקת שלהם, שמחתי בשבילם אבל זה לא נמשך הרבה זמן. כבר בדרך הביתה הגדולים התחילו את המריבה הראשונה.
בזמן האחרון הם רבים המון. על כל דבר ועל כלום. רבים כדרך חיים והקטנה מוצאת את עצמה פעם עם זה ופעם עם זו, מקפצת בין הטיפות ומנסה לשמח. אני לא מתערבת במהות המריבות. הן לרוב על שטויות אידיוטיות שרק משקפות דברים אחרים ולפעמים כלום. אני עסוקה מאוד בלנסות להקנות להם כלים להתמודד עם תסכולים, לראות את הצד האחר, לבחון פרשנות אחרת, לחנך. אבל רב הזמן מרגישה שאני כושלת. אולי זה ככה, אולי זו תקופה שתעבור. הילדים גדלים וגם האתגרים משתנים ואני לומדת איתם איך זה להיות אמא.  לפעמים אני מתעייפת נורא. אבל זה לא רק הילדים.

לא מזמן נכנסתי לחנות קבועה שאני קונה ממנה וליד הדלפק עמדה אישה כבת חמישים. גבוהה עם כפכפי זהב, חולצה פרחונית ומכנסיים שחורים שעטפו רגליים ארוכות מאוד, פנים חיוורות ושפתיים משוחות כתום לוהט ומה שתפס אותי היתה רעמת השיער העצומה שלה. אפרו ענקי, עצום ותפוח צבוע פחם. אפרו כהצהרה ממש, כזה שהיא מסרקת כדי להאדיר את גודלו (רק המתולתלות מבינות ממש מה כתבתי פה). אני, שבדרך כלל ממהרת ומתקתקת את הקניות שלי ולא מתעכבת לשוחח עם מי שעומד לידי, נעצרתי ואמרתי לה שהשיער שלה נפלא. לא יכולתי להפסיק להסתכל איך כל מחוות גוף לוותה בתזוזה עדינה של כל רעמת התלתלים, כמו יצור תת מיימי שמייצר אדוות מתוך עצמו ואיזה נוכחות יש לזה, זה היה ממכר. היא סיפרה לי שהיא רגילה לתגובות על השיער ושהן נעות בין שאט נפש, דחייה ממש לבין התפעלות. עמדתי לידה בכפכפי הפליפ פלופ ובגדי הבית והיא זיהתה שמתחת לגולגול המרושל (ביותר) כבושה רעמת תלתלים מפוארת. ואמרה לי:"נו.. ומה איתך? למה שלא תניחי לעצמך?" היא התכוונה לשיער אבל המשפט הזה שלה ליווה אותי כל אותו היום ועד עכשיו. התחלתי לשים לב שאני מציקה לעצמי ללא הרף. מטרידה ממש. סונטת, מקניטה, חושבת מחשבות לא יפות, לא מחמיאה, דוחקת סתם, לא מעריכה מספיק ובטח שלא חומלת. אם הייתי רושמת ביום אחד את כמות המחשבות וההצקות העצמיות אני חושבת שהייתי מנתקת עם עצמי את היחסים. אני לא טובה אלי וזה סימן שהתרחקתי מעצמי ושאני צריכה חופש. זמן לעצמי בלי להיות דרוכה, בלי להיות אמא, בלי להיות בת זוג. זמן לחזור לאינסטינקטים שלי. להניח לכולם ולי. זמן להיות שקטה, להיות מים.

יום הולדת 7 לבלוג ומתנה 🌸

לפני שבע שנים התחלתי לכתוב כאן. מה שהתחיל כגישוש כמעט מחתרתי (עבורי) הפך להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, כמו עוד מקום להיות בו. כמו עוד חדר בבית שאני משאירה בו דלת פתוחה.
ביליתי את הלילה בשיטוט בין הדברים שכתבתי ובלהקשיב לחלק מהשירים שצירפתי וצץ לי רעיון למתנה עבורכם!!!

בלינק למטה תמצאו את הפסקול של הבלוג, שמכיל חלק מהשירים, שצירפתי לפוסטים שפרסמתי כאן לאורך הזמן ואת כולם אני מאוד אוהבת. כל שיר הוא הלך רוח ואני מקווה שתיהנו ממנו ואולי תשימו אותו ברקע של מה שאתם עושים עכשיו וכמו תמונות חיים שרצות בסרט תוכלו להרגיש אותי נותנת לכם מתנה.

תודה לכל הקוראים שפה ממש מהפוסט הראשון ותודה לכל מי שהצטרף בדרך.
אני מאוד שמחה בכל אחת ואחד מכם, תודה ❤

חנוכה שמח, מלא באור והאזנה נעימה!

הפסקול של הטבעת הפנימית או ככה http://suan.fm/mix/H1H0CvnWz

– כדי לראות את רשימת השירים תלחצו על הקסטה.
– שום פסקול ממני לא יכול להיות שלם בלי ניק דרייק אבל לצערי, לא הצלחתי לצרף את השירים שלו ויש עוד מלא שנשארו בחוץ כי כבר נהיה מאוחר…
– ביומיום אני רב הזמן עם הילדים ושומעת בלי סוף סטטיק ובנאל ואת שאר החבר'ה, תשלימו בדמיון. זה עושה שמח 😉

 

5af573efab3e78640ec018b7a5a4b85f

 

 

מים

כמה פעמים בחיי קראתי, חשבתי, שמעתי ובטח גם אמרתי ש"כדאי לצאת מאזור הנוחות". כאילו שרק שם, שם, מעבר לחיק הנוחות המחממת נמצא הדבר הבא, החלום שמחכה להגשמה, ה- אני שעוד לא הכרתי, זאת שאני מתה להכיר. כבר תקופה ארוכה שאני מתנזרת מאתרים מעוררי חרדה כמו YNET. לא קונה עיתונים ולא חברה ברשת של שום עיתון. מהמומחה ביקשתי שלא לשתף אותי בסיפורים הקשים שהוא פוגש יומיום בעבודה. הלב הזה צר מלהכיל, הפילטרים נחלשו והוא מתקשה לסנן ביעילות אז אני שומרת עלי. הידיעות הגדולות גם ככה עושות את דרכן אלי ואני חיה אותן בעצימות נמוכה יותר רק משום שהן מגיעות אלי כשהדיו כבר דהתה מעט מהנייר המודפס. הכותרות האדומות כבר כרוכות סביב זר פרחים בחנות או צרור פטרוזיליה. וזה מקל. היום חיכיתי להזמנה שלי באיזה קפה ובהיסח הדעת לקחתי עיתון ליד. בום! ישראל תקפה, טראמפ מכריז, ירושלים בכוננות ספיגה, זמר מופיע עם נייר דבק על עיניו, חרדים מוחקים נשים גם בשטרות הכסף החדשים. נייר העיתון מכאיב בידי כמו נייר זכוכית גס. יצאה ממני אנחת מועקה שהפתיעה אותי בעומקה וסגרתי.
אני כבר לא ממהרת כל כך לצאת מאיזור הנוחות שטיפחתי לעצמי וכבר לא קונה בלב שלם את המשפט ההוא על איזור הנוחות. ברור שכוונת המשפט היא אחרת ובלה בלה… אבל יש משמעות גם למילים כפשוטן. לצאת מאיזור הנוחות – צריך לבדוק טוב בשביל מי ומה ולא לזלזל בכלל במה שנוח.

**
אחר כך נכנסתי לתא מדידה. תאורה אחרת, מראות מצטלבות. אני מלפנים, מהצד ומאחור. רואה אותי תלת מימדית כמעט. לא מזמן גיליתי שיש פונקצייה בפייסבוק שמראה לי איך מישהו אחר רואה אותי. אני יכולה לבחור מי ולראות איך הוא או היא רואים "אותי". הייתי רוצה כזאת פונקציה במציאות. להפעיל אותה על אמא שלי, אבא, הילדים, האהוב שלי ואלו מפעם, סתם על מישהו שרואה אותי לראשונה. הייתי אוהבת אותי יותר? פחות? עד כמה זה היה משנה לי? זה מסקרן.

**

עוד מעט אצא לגן ולבית הספר לאסוף את הילדים. בערב יש מסיבת חנוכה. השמלה החדשה מחכה לילדת הגן, גם הנעליים והגרביונים ואמרו שיהיה מזג אוויר סוער. לפני כמה שבועות ביטלנו את ההשקייה האוטומטית והצמחים בגינה צמאים למגע של הגשם. אני מדמיינת את שמחת הניצנים כשיתחילו לרדת הטיפות ואת הפִּיּוֹת הקטנים שלהם נפתחים לשתות. איזה כיף זה מים משמיים. כשהייתי קטנה אהבתי להיות בחוץ בגשם. לתת לפנים להירטב ולהריח את האדמה נושמת. אני רוצה לזכור לעשות את זה יותר גם עכשיו. לפעמים אני רואה אדם מבוגר פורש ידיים בגשם, ברחוב או מחלון המכונית ואני יודעת שאסור להפריע לו, כי ברגע הזה ממש הוא נזכר איך זה היה להיות ילד.

**
למים יש כוח לשנות מצב תודעה. כמו מוסיקה, כמו ריח. לפני שאני מתיישבת ליד האובניים אני ממלאת קערה במים חמימים ומכניסה לתוכה את שתי הידיים. זו תחושה כל כך שונה מסתם לרחוץ ידיים. כמו טבילה במקווה לעומת טבילה בבריכה העירונית. יש בטבילת הידיים הזאת השתהות ואפילו ריכוז. הידיים שלי צוללות לתוך המים האיטיים והנשמה מתעוררת. זה קצת כמו להחזיק לרגע את הלב שלי בידיים.

בסרטון יענקל'ה פילצר