זיכרון של פרי

מנואל פורקאנו. תרגום מקטלאנית: איתי רון

שקט בחוץ. אפילו הציפורים מותשות מהחום ולא משמיעות שום קול ציוץ. מבעד הדלתות השקופות החוצה אני רואה איך האדמה שהשקיתי בבוקר נסדקת. הבית צף במרכזה של עוגה כהה שנאפית בשמש. למעלה בחדר הילדים צופים בסרט. רחש מזגן. רק מדי פעם כמה חבטות על הדשא, מטר של פסיפלורות. השכנים שתלו  אצלם באמצע החורף ומאז היא חצתה את הגדר המפרידה וטיפסה בנחישות עד לצמרת עץ הזית בחצר שלנו ועכשיו היא בשיאה. פורייה כל כך ומתפקעת וכל הפירות נופלים אצלינו. כזה בזבוז. אנחנו לא אוהבים את הפרי. רק הציפורים מנקרות בו חור ושותות את העסיס. כל השאר נרקב ומתפורר לקומפוסט מלא זרעי פסיפלורה. אם ננטוש את הבית לשנה הבית יתכסה כולו במטע פסיפלורות משוגע. אבל למי יש כוח לצאת בחום המהביל ללקט את הפסיפלורות הזבות?
פסיפלורות מזכירות לי בית אחד. הייתי בת 27 ונשואה. לא ידעתי שבתוך כמה חודשים אהיה פרודה ושיקחו עוד שנתיים עד שאהיה גם גרושה. היינו שלישיית סטודנטים והכרנו במקום העבודה. הדרכנו קבוצות של נערים ונערות בתוך אוטובוס שהוסב לאולם קולנוע קטן ונדדנו בכל מיני מקומות בארץ. בתי ספר ובסיסים צבאיים וכל מיני קהלים שבויים כאלה. היינו שתי בחורות ובחור ובקיץ אחד כשכמעט לא היתה לנו עבודה ואף אחד מאיתנו לא למד, החלטנו לעשות לנו "קייטנה". בכל יום היינו נפגשים בכפר אז"ר בגינה שלה.  הגינה היתה קטנה ובמרכזה כמה כסאות ושולחן צר שעליו הונחו דרך קבע מאפרה מצית ופסיפלורות. כל החצר היתה מוקפת בגדר חיה וסבוכה. זו היתה הפעם הראשונה שראיתי איך פסיפלורות גדלות. הכנו טבלה עם תכנית של מה עושים בכל יום בקייטנה ומה אוכלים ואיפה. זו הייתה הקייטנה הכי טובה בעולם, כזאת שאנחנו מחליטים מה יש בתוכה. היינו כמו ילדים בחופש הגדול וכל יום היה כמו לפתוח מתנה. רק שכבר לא היינו ילדים. היא הייתה בשברון לב מזוגיות שנגמרה והוא היה טרוד בעצמו ומבולבל ואני, בעצם הטוב החדש שנפתח בי התעוררתי וחשפתי את הסדקים בתוך מה שנראה לי שלם כל כך. ונהיינו מן משולש שבתוכו נהיה זוג והיא נהייתה אובססיבית והוא התרחק ואני נשברתי ושברתי ומהקייטנה הזאת עפנו זה מזה כמו סביונים ברוח לבנות לנו חיים נפרדים במקומות אחרים עם אנשים אחרים. זאת היתה קפיצת גדילה הכרחית ומאוד כואבת.  עברו כל כך הרבה שנים מאז. איתה אני לא בקשר, אותו לא ראיתי ממש שנים. ובכל זאת, באותם שבועות רחוקים בקייטנה עם השניים האלה, היתה לי ילדות שנייה ומתוקה כמו שלא היתה לי מעולם גם אם רק לכמה רגעים.

מודעות פרסומת

תקופה שקופה

יום חול אחר הצהריים. החוף שלנו. הים שקוף כל כך אבל נוכח. סתירה גדולה ומוכרת. אני עייפה מאיפור פנימי כבד ומלהתגבר. שורשי מתארכים לעומק, מכבידים ואני צפה. צמח מים. כל כך הרבה מאמץ רק כדי להיות. למצוא משהו להשתקף ממנו. לקבל איזה תוקף ולהאמין לזה. כשאישה הופכת לאמא העיניים שלה הופכות למראות. זה לא כתוב באף לוחשת לתינוקות. שם מלמדים את כל מה שממילא עובר מבלי להשאיר סימן. הילד יאכל, הילד גם יגדל וגם ילמד לישון וכל זה יקרה גם אם לא נעשה דבר וחצי דבר. אבל יש דברים שאין להם תיקון, שילד לא יכול לעשות עבור עצמו. כל מה שאמהות צריכות לדעת זה לפקוח את עיניהן לרווחה. לתת לילד שלהן להשתקף לעצמו בתוכן. להיות נוכח עבור עצמו באהבה שלמה. יום אחד זה יהיה מקור הכוח הכי חזק שלו.

אחר כך ולא רחוק משם, שבוע הספר. באחד הדוכנים מוכרת אגרסיבית. "אין לי שום קשר אישי ואני אפילו לא עובדת בהוצאה הזאת אבל את חייבת לקנות את הספר של אלי שמואלי" . אני מהנהנת בחוסר עניין כדי שתעזוב אותי. היא לא מוותרת. מנסה ליצור קשר אישי או משהו דומה שלימדו אותה בהשתלמות מכירות. מרפרפת עלי בעיניים הרעבות שלה. מנסה לקלוט אותי ומה ידבר אלי. אני במכנסיים קצרים ובלי חזייה, חול ים ברגליים אבל את זה היא לא רואה. "אני רואה שאת חילונית" היא יוצאת לסיבוב שני. "את חייבת לקרוא את הספר שלו. אני מבטיחה לך שזה הספר הכי טוב שתקראי בחיים שלך". מטומטמת אחת, מה את כבר חושבת שאת יודעת עלי מהלבוש שלי? מי אמר לך שאני חילונית? וגם שמעתי אותך לפני דקה אומרת את אותו הדבר למישהי אחרת. אני לא אומרת לה כלום והולכת משם. רבה עם הילד שדורש ספר טיפשי במחיר מופקע. נותנת לו בלון לבן מאלה שמחלקים פה בחינם וגם יד. לוחצת אותה לתוך זאת שלי קצת חזק מדי.
אנחנו משוטטים בין הדוכנים, הילדים בוחרים ספרים. אני משלמת מהר. רק שלא ילכו לאיבוד עכשיו. עוד מוכרים ומוכרות ופה ושם סופר או סופרת. אחת אלמונית פונה לילדה שלי ושואלת לגילה ומייד מסבירה לה למה הספר שלה זה בדיוק הספר שמתאים לילדה בגילה. הילדה שלי משתכנעת מהר ומבקשת להחזיר את הספר שכבר קנינו לה ושנקנה לה את הספר הזה. אני מנסה להסביר לה משהו על טקטיקות מכירה ומה בעצם קרה עכשיו שגרם לה לרצות מכל אלפי הספרים דווקא את זה של המוכרת הזאת. אבל היא כבר משוכנעת לחלוטין ומרגישה איזו חובה אישית לסופרת לחזור ולקנות. כל חדוות הספר שבחרה מתוך רצון חופשי וכבר קנינו לה נעלמה. עכשיו אני מתעצבנת גם עליה ומפלסת את הדרך החוצה מהיריד הזה.

אנחנו מגיעים לפינת הכיכר בתחתית המדרגות. הילדים סקרנים ואנחנו מסבירים על הרצח. כאן הסימון על הרצפה ופה היו 3 יריות ומפה הוא ירד וכאן הדליקו נרות וכל מה שהסבירו להם בבית הספר הופך מוחשי. ילדת הגן רוצה ללכת משם היא לא רוצה לשמוע דברים רעים.

בדרך הביתה. הילדים עייפים במושב האחורי מצופים חול ומלח. ראשי הילדים נעוצים בספרים החדשים. האוטו שקט. המומחה שם מוסיקה רכה נראה שקוע בעצמו. החושך מסביב מתרווח במהירות. אני נושכת את השפה בטעות, הפה שלי מתמלא בטעם חם של דם מלוח.  איך נהייה כל כך חשוך תוך שנייה? אני מדליקה לילדים אור קטן וצהוב. הבלונים הלבנים עפים בחלל המכונית ונהדפים שוב ושוב אחורה וקדימה מהרוח שנושבת מתריסי המזגן. כל מה שהכי יקר לי נמצא בתוך הבועה הקטנה הזאת. הילדים יפים כל כך. אם מישהו מביט בנו עכשיו אנחנו בטח נראים כמו דמויות קפואות בתוך צנצנת פתיתי שלג שמישהו הפך.

 

 

מלכת הלילה

הימים סמיכים והפכפכים. אני שואפת את המציאות דרך מסננת קסמים שטוויתי בדיוק רב. ממלאת את הריאות ומצליחה לנשוף רק מעט החוצה. משתדלת לצאת כמה שיותר, להיות בתנועה ולעצור רק כשאני באמת מתעייפת. כמו אימון אירובי טוב שמעלה את הדופק ואז נרפה במטרה לחזק את שריר הלב. באותו הגיון פשוט אני מעלה לעצמי את הדופק של החיים, מותחת את גבולות היכולת הידועה לי כדי לשמוע אותי חיה חזק בתוך הדופק של החיים של כולם ואחר כך חוזרת. לילה אחד השבוע נפגשתי עם יפתח.
ליפתח ולי יש קשר ארוך שנים אף פעם לא חישבתי בדיוק כמה אבל עשר שנים חלפו ביננו כבר מזמן. בהתחלה היינו זוג לכמה חודשים. הייתי מלכת הלילה שלו. קקטוס. רכה מבפנים, מוגנת מבחוץ וכמו הפרח הנפלא שפורח בעוז רק לילה אחד בשנה ומייד נסגר. כך נפתחתי אליו ברגע וברגע אחד נסגרתי. לקח לא מעט זמן ותקופה של נתק עד שחזרנו להיות בקשר. אף אחד מאיתנו כבר לא זוכר איך קרתה החזרה הזאת, הגירסאות סותרות אבל זה קרה. מאז צלחנו מערכות יחסים אחרות של שנינו, ילדים, שמחות, עצבונות, רילוקיישן שלו לכמה שנים עם גיחות בהן השתדלנו למצוא את הזמן. ועכשיו הוא כאן. בין המשפחה שלו למשפחה שלי, לבתים הרחוקים ולטיסות האינסופיות שלו אנחנו מצליחים לעתים נדירות לגנוב לנו זמן. לילה אחד השבוע הוא ישן בתל אביב ובאתי.
עשר בלילה ויש רוח ערה מהים, דלת מלון גדולה מסתובבת והרוח דוחקת אותי פנימה. במלון האוויר מסונן, מסדרונות מרובדי שטיחים וריח של בית מלון ותיק. פאר ישן. קומה חמישית במעלית ימינה והוא פותח את הדלת. ראשו כמעט פוגש במנורת התקרה. עדיין בבגדי העבודה. חיבוק קצר ומסדרון שמוביל לחדר חום אפלולי. הרהיטים כבדים, מראות וזר פרחים לבנים קצוצי גבעול באגרטל נמוך על השידה. במרכז החדר קרש גיהוץ פתוח ועליו המגהץ. המיטה רחבה מסודרת עם הסדין שמתחה החדרנית לפני שעות רבות. מחניק. יצאנו למרפסת הפתוחה לים שסער מאוד. תה ועוגיות, שקדים וצימוקים, רוח פרצים והוא, שמזמן לא ראיתי. עייף ומלא נוכחות. חיוך ענקי, שיער מאפיר ואותן עיניים שקטות עטורות ריסים צפופים כהים מתחת למשקפיים. הכרתי אותו בתחילת הדרך המקצועית. מנהל צעיר, מסור לעבודה אבל כל הזמן מחובר להוויה של עצמו, לחופש. אהבתי את זה. במהלך השנים ראיתי אותו פורץ קדימה, מפלס את דרכו למעלה בכשרון טבעי. ראיתי את כמות הלחץ הגוברת והאחריות שגדלה עם כל הצלחה ואת האפשרות ההולכת ומצטמצמת לנשימה ארוכה ואיתה את ההמתנה לנקודת מפנה. הוא המנהל הכי גדול והילד הכי קטן ארוזים יחד במטר תשעים ומשהו של פגיעות, אני לא יכולה להרגיש ממש גדולה לידו. הרוח מעיפה את השמשיות מעלינו ומרעידה את האוויר והים שואג ונסוג. אנחנו במרפסת תלויה בין מים לשמיים כמו רפסודת עץ שמכילה את מה שביננו ואת כל מה שאנחנו אומרים ולא אומרים. נושפים חמצן לחבית אש קטנה ששומרת עלינו מפני הקור שיש בחוץ, הצביעות המעייפת והצורך להרשים אחרים וזה אולי סוד הקסם. ניצוצות האהבה הבוגרת שהיתה מזמן כבו וכבר שרפו את מי שהיינו פעם זה לזו ואת כל המסיכות ונשאר משהו זך ושקט ומאוד פתוח. מפוכח ונטול ציפיות. אין לי עוד חבר כזה. בכלל, כבר לא נשארו לי כמעט חברים גברים. לא תמיד זה מתאים לבנות הזוג. לא תמיד זה אפשרי. לא תמיד נשאר על מה ואני מוקירה מאוד את החברות הזאת ששומרת ונשמרת.

מלכת הלילה

Remembering

אין דרך להסביר את הימים האלה שבתפר למי שלא מכאן. פעם זה היה הזכרון עצמו והסיפורים האישיים שמרכיבים אותו. עכשיו נוספה התוגה של הילדים והיאוש שלי מכך שהם גדלים למציאות שברירית ואלימה כמו שגדלתי אני. רק שעכשיו הכל מקצין כל הזמן וכל אחד מושך אליו את שמיכת הטלאים הזאת הכי חזק שהוא יכול. כולנו שומעים את הקרעים שנוצרים ואף אחד לא עוצר את הבלתי נמנע. להיפך. הדור שלי קצת איבד אחיזה במציאות. בני הארבעים פלוס עייפים. טרודים, עסוקים בעצמם. העניין באחר שאינו במעגל הכי קרוב מצטמצם במקרה הטוב בהשוואות ומציצנות. הרשתות החברתיות והאינטרנט בכיס מקהות אותנו. לא שאין בזה גם דברים טובים אבל יש כבר לא מעט אנשים שחיים בתוך העולם הזה יותר מאשר במציאות. המיסוך מאפשר לרוע לקבל ביטוי פומבי בשנייה שהוא עולה ולפגוע. לצלצל למישהו נחשב כבר הטרדה. אין קשר עין. כולם תקועים במסך מנוכרים. מי נמצא באמת במקום בו הוא נמצא? ברשת יש אשלייה של יחד. קבוצות סגורות נפרדות זו מזו לפי נושאים נותנות תחושה של כאילו שייכות. אבל היא לא יכולה להחזיק שום דבר חוץ מתרמית וודאי שלא משהו ממשקל החיים. בשביל זה צריך לעבור מימד. אנשים מפולטרים ומצגי שווא חלולים. מי צריך את זה?
הקטנה העדינה שלי שמעה את הצפירה ביום השואה ולמרות שהסברנו וגם הגננת, באינסטינקט היא רצה למקום הבטוח בגן ונשכבה על הרצפה. אני מתארת לעצמי את הבהלה שאחזה בה ומתכווצת מזה. אני עושה טוב שאני מגדלת אותם ככה? הילד חזר עם מילים חדשות מבית הספר. בסך הכל בכיתה ג' וכבר שמעתי אותו מנהל דו שיח בין שתי בובות הקוף שלו, שסיפרו זו לזו שהיה נורא ליהודים בשואה. במיוחד היה קשה בתאי הגזים ובסוף שמו אותם במשרפות. מי לעזאזל חושב שזה מה שילד בן 8 צריך לדעת?. "הגדולה" שבכיתה ד' הפיקה היום הצגת יחיד ביתית. בכל פעם חברה אחרת דמיונית שלה יצאה למלחמה אחרת ושם היא "נפלה". ובגלל שהיא ילדה שמחה מטבעה אחרי שכל החברות נפלו היא התחילה לרקוד ולשיר שהחברות נפלו אבל היא חייבת לשמור על התקווה. גם המורה למקהלה אמרה להם שבטקס הם צריכים לשיר ולהרגיש עצובים כי זה יום עצוב. וזה כל כך העציב אותי שמורה חושבת שהיא יכולה להגיד לילדים איך הם צריכים להרגיש. ובכלל, מצאתי את עצמי עונה על אינספור שאלות קשות ומנסה לנרמל כל כך הרבה דברים לא נורמליים בימים האחרונים. גם לעצמי. להתרכז כל הזמן במה שיש ובטוב שקיים כל הזמן. הכל כדי להשאר איתנה.

לָך

אני כבר לא זוכרת שיחה שלנו שאנחנו לא בוכות בה.

אני כבר לא זוכרת איך זה לראות אותך ולדבר על סתם.

 אני כמעט ולא זוכרת איך זה פשוט לראות אותך, לבלות, לקטר לך על משהו בזמן שאת מקפלת כביסה.

אני זוכרת איך הכנת לי מזרן בסלון הקטן שלכם כשאיבדתי את הבית שהיה לי ואיך שמת לי כלבלב פרווה עם וופל מצופה שוקולד ליד הכרית.

אני זוכרת את כל הפעמים בהם עזרת לי לעבור מדירה לדירה לדירה.

אני זוכרת שבאת איתי לרבנות כדי להתגרש. הסתכלת עלי כל הזמן לראות שאני בסדר.

אני זוכרת איך היה חשוב לך לעשות לי חוויה מתקנת בחתונה השנייה ובאת איתי בבוקר לספרית שהיתה באיזה חור נידח.

אני זוכרת את מתנת היומולדת הלא תאומן שהכנת לי פעם ואיך במיוחד בשבילי פתחו מפעל קסום לשוקולד.

אני זוכרת שעבדנו יחד על אותו שולחן קטן עד שזה הוציא אותי מדעתי.

אני זוכרת בכמה הופעות היינו יחד ואיך בזכותכם אני יודעת מלא מילים לשירים של החיפושיות.

אני זוכרת מלא שיחות אינסופיות אל תוך הלילה ואיך אף פעם לא נגמרות לך המילים.

אני זוכרת שעברתי לרמת גן כדי להיות קרובה אלייך.

אני זוכרת רכיבות אופניים מהבית שלי לשלכם ביום כיפור ומרתונים של סרטים.

אני זוכרת נסיעה לעין הוד ביום האחרון של פסח עם טקס שעשו שם ואיך עלינו במדרגות כשאת לידי ושלמה ארצי לפני.

אני זוכרת אותך קוראת אותי לסדר (יותר מפעם אחת).

אני זוכרת אותך צועדת לחופה כלה קורנת בלבן וכתום ושירד גשם.

אני זוכרת את היום שצילמנו את ההזמנה לחתונה ליד הכנסיה הורודה ואת עבודת הפוטושופ ה"מקצועית" שעשיתי לסילוק ערימות הזבל.

אני זוכרת שלחתונה שלי הבאת לי משהו ישן (טאקי עתיק מתפורר),משהו חדש (ספר על אמא שכותבת), משהו כחול (מה זה היה?) ומשהו מושאל (בירית לבנה).

אני זוכרת מלא סרטים מתחת לשמיכה עם פיתה ושוקולד במיקרו.

אני זוכרת את המגש הקטן שיוצא מהמקרר עם כל הדברים לארוחת ערב משותפת.

אני זוכרת קינוח טעים לי וגלידֶל לכם.

אני זוכרת איך שמחת בשבילי כשמצאתי אהבה.

אני זוכרת איך הראית לי איך הפרפר הכחול שלך נהיה ענקי כשהבטן שלך תפחה בהריון.

אני זוכרת שהכנת לי עוגת יומולדת עם סוכריות ובאת להביא לי מתנה למרות שאלה לא היו ימים של חגיגה גדולה בשבילך.

אני זוכרת יומולדת יוצא דופן שחגגנו לך בבית חולים. זה היה די משעשע.

אני זוכרת שנסענו יחד לצפון. הפנים שלך נראו לי שונות ושאלתי אותך לשלומך. אמרת שזה רק המחזור אבל לקח עוד קצת זמן עד שהבנו שחלית. אני זוכרת שגיא בדיוק למד לקרוא וכמה שזה הקסים אותי לשמוע את התינוק שלך קורא כל כך יפה.

אני זוכרת איך החזקת אותי בלוויה בבית הקברות בנס ציונה כשמה שרציתי היה להתעלף.

אני זוכרת שבאת אחרי כל לידה ואיך אמרת לי שאני אמא נהדרת.

אני זוכרת שהקשבת לי באמת.

אני זוכרת את שקי הבגדים שהעברת אלי באהבה מהילד שלך לילד שלי ואיך אבישי מגיל קטן ידע שהוא מקבל את הבגדים של גיא.

אני זוכרת שביקשת להחזיר לי חלק מהכסף שנתתי לך כמתנה לאחת הלידות כי חשבת "שזה יותר מדי". הסברתי לך אז שזה תעריף הברית של האחיינים אצלינו ושאת אחותי.

אני זוכרת איך הלכנו יחד למספרה ליד הבית שלך, שתיתי מכוס המים שלך והתבדחת אם אני לא פוחדת שסרטן זה מדבק.

  אני זוכרת.

אני רוצה לשמור עלייך כמו שתמיד שמרת עלי.

אני רוצה לעשות בשבילך נסים.

אני רוצה לשנות את מה שכתוב בכוכבים.

אני רוצה לצעוק חזק ושמישהו ישמע ויתקן את הטעות האיומה הזאת.

אבל אני לא יכולה לעשות כלום.

מה כבר אפשר לדרוש מתפוח או שניים

יום שלישי, רעננה
הדבר הראשון שקלטתי כשנכנסתי לחדר היה שאין סיכוי בעולם שאת המכשיר הזה המציאה אישה.
"תורידי חלק עליון, עגילים, שרשרת" פקדה עלי הטכנאית הטכנוקרטית והצביעה על דלת צרה בצד החדר. תוך שנייה כבר נעמדתי לידה נחושה לשים את העניין הזה כמה שיותר מהר מאחורי.
"למה קר פה כל כך?" שאלתי בעור ברווז.
"זה מכשיר שצריך ככה להיות. בקור. עכשיו שימי סינר וגם אחד לצוואר" היא מצביעה על מתלה מתכת ארוך שמוברג לקיר עליו אני מזהה את הסינר הגדול שיש לרופא שיניים ועוד אחד קטן יותר.
אלוהים! הסינר הזה שוקל כמוני. אני נחגרת ומסתבכת עם הסקוצ'ים של הקולר שבע קילו לצוואר. חושבת על כמות הקרינה שאני הולכת לחטוף. מדדה לאט את הצעד וחצי עד למפלצת חובבת הקור.
אני רואה את המגש השקוף הידוע לשמצה ומבינה שעליו אני הולכת להמחץ. כמה נורא זה יכול כבר להיות?  הטכנאית עוטה כפפות ומתחילה לעצב אותי לתוך התנוחה הלא הגיונית הרצויה תוך שהיא לא מרוצה מהביצועים שלי. "יד למעלה, גב לקחת לאחור. עוד לאחור! גם צוואר שלך. לא טוב! שיער מפריע. אני עוצרת עכשיו ואת תאספי שיער טוב טוב. מבינה? עכשיו רגל אחד קדימה. לא ככה!" יכול להיות שהיא נתנה לי עכשיו בעיטה קטנה במגף? היא דוחפת לי את השד לתוך המגש עם כפפות הגומי שלה. המגע מחליא. "זהו. לא לזוז עכשיו. לא לזוז". אני עושה כל מה שהיא אומרת ועוצרת את הנשימה בזמן שהיא ממהרת לעמדה הלא מייננת שלה. יש צליל זר של מכונה תעשייתית ואני רואה מגש נוסף שמתחיל לרדת אלי מלמעלה כמו גיליוטינה. יורד ולוחץ עוד ועוד ועוד עד לאן?? אני חושבת שיצרתי פיתה. לא השמנמנות של הפלאפל. פיתה עיראקית כזאת דקה שטוחה. טורטייה. מזל שהעיניים שלי עפו מזמן לאחור יחד עם הגב המקושת והצוואר ואני לא יכולה לראות את זה. זו לא תמונה שאני רוצה לצרוב בתודעה. "עוד הפעם לא לזוז. לא לנשום!" והיא מצלמת. ככה העניין נמשך בעוד כמה תנוחות ואז אותו דבר בדיוק גם בצד השני. לא להיט אבל בסך הכל נסבל. הטכנאית הזאת יכולה להיות יותר נחמדה. נתתי לה לחָמֶר בי כאוות נפשה, רק לגמור עם זה. אפילו ריחמתי עליה קצת. איזו עבודה נוראית יש לה. המכשיר מרפה ממני סופסוף. היא לא אומרת לי שאפשר לזוז ואני מחכה קצת ואז מבינה לבד שכנראה זהו.
"ראית משהו?" אני שואלת אותה ומנסה ליישר את הגב.
"אני לא רופאה" היא עונה לי בטון של מי ששומעת את השאלה הזאת היום בפעם האלף. "תתלבשי ותחכי בחוץ יקראו לך לאולטרסאונד. שיהיה בשורות טובות".
באולטרסאונד כבר יותר נינוח. אולטרסאונד אני מכירה ואביבה מרגיעה ומסבירת פנים במבטא האנגלוסקסי שלה. הג'ל חמים ואני בתחושה שהסבל מאחורי. אביבה ממזמזת אותי עם הג'ל והמתמר שלה הלוך ושוב. מדי פעם לוחצת ואז זה לא כזה נעים אבל קטן עלי אחרי המלחציים.
אביבה מושיטה לי ערימת ניירות ניגוב "סיימנו. את יכולה ללכת להתלבש עכשיו. תוך שבוע תקבלי תשובות. בשורות טובות".
בחוץ אני מחכה לדיסקים של הבדיקות. המזכירה קוראת בשמי ונפרדת ממני כמקובל כאן: "בשורות טובות".
אני כושלת לאוטו מנסה לבנות מחדש את עמוד השדרה. יש עדיין שמש בחוץ ואנשים רגילים שהולכים ברחוב ככה סתם. קונה כמה בננות אצל הירקן יושבת באוטו ואוכלת אחת כדי להירגע.

יום שני, בבית
"שרון? מדברת ג'ני מאסותא. עשית פה בדיקה לפני כמה ימים. הרופאה מבקשת שתבואי לעשות עוד צילומים. אני רוצה לקבוע לך תור".
"עוד צילומים??? למה?? יש בעיה??" אני שואלת בבהלה.
"אני לא יודעת, זה מה שהרופאה רשמה. לפעמים צילום לא יוצא טוב וצריך לבוא שוב. את יכולה לבוא בעוד יומיים?".
"עוד יומיים? בסדר. אבל למה? לאיזו בדיקה???" אני מתערפלת. יש לי הרגשה ממש רעה.
"אני לא יודעת, תבואי והרופאה פה תסביר לך הכל"  ג'ני מתחילה לאבד את הסבלנות.
"את ממש מלחיצה אותי, משהו לא בסדר בבדיקה שלי? איך זה שלא אומרים לי למה אני צריכה לבוא?" אני שואלת בנסיון לחלץ ממנה משהו שאולי היא יודעת. היא פוטרת אותי ב"זה מה שהרופאה כתבה ואני רק המזכירה". אנחנו סוגרות על יום רביעי והיא מנתקת.
אני עומדת בסלון המומה. משחזרת את המילים של ג'ני ומתחילה לכעוס. איזה מן דבר זה לקרוא לי לבדיקה מבלי להסביר בדיוק למה ומה הבדיקה שאני צריכה לעשות? למה להלחיץ אותי ככה? אני נתלית ברעיון שהצילום לא יצא ברור ומקללת את הכלבה הטכנוקרטית שבטח לא עשתה את העבודה שלה טוב בממוגרפיה ובגללה אני עכשיו נבהלת סתם ובגללה אני הולכת לחטוף שוב קרינה ולהזיע בחדר ההמתנה. ואני עוד ריחמתי על הסתומה החובבנית הזאת. אני אומרת לעצמי שהכל בסדר וזו רק תקלה טכנית קטנה.

יום רביעי, רעננה.
איחרתי בשעה שלמה. מרב בילבול לא הקשבתי ממש לשעה שהמזכירה אמרה לי בטלפון. הם גם שלחו הודעה עם השעה המדוייקת ולא נכנסתי לקרוא אותה. בקבלה אני אומרת למזכירה את שמי היא מהנהנת ושולפת את התיק שלי מערימה קטנה שהיא שומרת בצד. זה נראה לי חשוד. היא ניגשת לרופאה שבחדר, חוזרת מהר ומכניסה אותי מייד בלי לגעור בי על האיחור ובלי תור. גם זה מלחיץ אותי.
שוב אני בחדר הקפוא, כבר לא טורחת להכנס לתא ההלבשה כדי להתפשט. הנה, אני מוכנה. החשודים בחוץ אפשר להתחיל. אני ניגשת ללבוש את הסינר המעאפן. חוגרת על הצוואר את צעיף העופרת במיומנות כאילו זה תכשיט שאני עונדת כל יום. יש טכנאית אחרת ומכשיר העינויים מסתבר, יודע לעשות עוד דברים. הפעם לחץ אופקי עז משני הצדדים. טוב שאני כבר לא מניקה. אני שמה לב שהבדיקה מתבצעת רק בצד אחד ומסמנת לעצמי שכנראה יש בעיה. המחשבות מתחילות להתרוצץ. טוב… זאת הסיבה שאני כאן. לא בעיה באיכות הצילום ולא נעליים. פשוט אסור למזכירה להגיד לי כלום בטלפון. סתם קיללתי את הטכנאית הזונה. היא עשתה עבודה בסדר גמור, הבעיה אצלי. אצלי בגוף. אני מתחילה לדאוג ממש.
אני מתלבשת ויוצאת לחכות לאולטרסאונד. איך שאני נכנסת הטכנאית מודיעה לי שלבדיקה הפעם תצטרף רופאה. אמא'לה. זהו. אני מרגישה איך האוויר נכלא לי בריאות ומתהדק עלי. זה לא סימן טוב. רופאה זה אומר שבטוח יש משהו ונשכבת. יודעת לבד להרים את היד למעלה, להטות את הגוף לצד הבעייתי. הטכנאית מתעקשת ללא הצלחה לכסות לי את השד השני בחתיכת בד ירוקה כדי לשמור על נופך של פרטיות. הבד המטופש הזה בגודל של מפית ולא מכסה לי כלום. כל רגע נופל והיא מחזירה. אני מעיפה אותו הצידה. מה אכפת לי מנוהל המפית המכבדת שיש להם שם? מה אכפת לי להיות צנועה עכשיו? רק שמישהו יגיד לי כבר שהכל בסדר. הבדיקה מתארכת והטכנאית לוחצת שוב ושוב וממששת ואז עוצרת ושוב לוחצת ושוב מסתכלת ושוב. זה לא נעים בכלל. היא מצלצלת לרופאה "דוקטור? אני צריכה שתכנסי לכאן עכשיו". הן מדברות ביניהן במילים שאני לא מבינה והרופאה אומרת לי שאין ברירה, צריך לעשות ביופסיה. אני מהנהנת אליה כנראה בעיני עגל כי היא מוסיפה: "את מבינה מה שאני אומרת לך? אני כותבת לך המלצה לביופסיה. הרופאה שלך כבר תסביר לך מה לעשות. בסדר שרון? את בסדר???"

יום שלישי, תחילת שיעור פילאטיס
"שרון הי, זו ד"ר אבן את יכולה לדבר עכשיו?"
אני מזנקת ממיטת הפילאטיס. המורה שולחת אלי מבט שואל ומסמנת לי שהשיעור מתחיל, אני מתעלמת וחומקת החוצה.
"קיבלתי את התוצאות של הבדיקות שעשית ואני רואה שיש המלצה לעשות ביופסיה. קודם כל, לא לדאוג. בדיוק בשביל זה אנחנו נבדקות. זו המשמעות של גילוי מוקדם. שאם יש משהו, זה קטן ואפשר לטפל. אוקיי?"
אני שותקת. יש לי משהו. הנה, היא אמרה את זה. וצמד המילים גילוי מוקדם מחריד אותי פתאום. היא אומרת את זה עלי. עלי!
"את שם?"
"כן" אני עונה בקול מובס.
היא מקריאה לי את הממצאים ומנסה לפשט לי למילים ברורות. אני מבינה הכל ולא מבינה כלום.
"תהיי אופטימית, ותקבעי כבר היום תור. נדבר שוב כשיהיו תוצאות".
אני מנתקת ונכנסת לשיעור. כולן כבר מתוחות לגשר. רגל באוויר. אני מוותרת על החימום ומצטרפת. מותחת את עצמי הכי ארוך שאני יכולה. רוצה להרגיש את הגוף שלי בריא ויכול. אף אחת מסביבי לא רואה את הנחש השחור החלקלק שזוחל בתוכי עכשיו והופך לי את הבטן.

יום שלישי,  רמת החייל.
חדר ההמתנה כאן קטן יותר. יש פה עוד זוג שנראה לי בגילנו. אישה שבאה עם חברה, אישה קשישה לבד, זוג ערבים, האישה לא דוברת עברית והגבר מתרגם לה הכל ואנחנו. אף אחת מאיתנו לא רוצה להיות כאן. בחוץ הכנות לפורים ואווירה של שמחה ואנחנו כאן, מנותקות מזרם החיים. אני מחכה לתורי, מזיעה ומתפוצצת מפיפי פוחדת לקום שלא אפספס את התור. רוצה להיות אחרי.
אני סוקרת את הנשים שסביבי והן אותי. מנסה לקרוא בפנים ובשפת הגוף אם הן רגועות או חרדות ומשווה אל התחושות שלי. "625 לחדר מספר 28". זה המספר שלי. המומחה אוחז לי ביד ואנחנו צועדים במסדרון מחפשים את הדלת הנכונה. מיליון דלתות בפאקינג אסותא הזה ולא יכלו לסמן אותן בצורה ברורה יותר? הולכים הלוך ושוב במסדרון הקטן עד שיוצאת האחות ושואלת אם זו אני. אנחנו משתרכים אחריה לתוך החדר הלבן בוהק.
בתוך החדר יש אישה נוספת, כנראה הרופאה שהולכת לנקב אותי. "רק האישה נכנסת!" היא צועקת לעבר המומחה. הוא נותן לי נשיקה על השפתיים, מסתכל בי בעיניים של אמא שמוסרת את התינוק שלה למוהל ויוצא מהר. כמה שאלות וחתימות ואני שוב ערומה בחדר קר. האחות שופכת עלי טונות של אלכוהול תחושה מצמררת של קור על קור. עוד מפית ירוקה, יד למעלה. האחות נחמדה מנסה לרכך את החוויה הלא נחמדה. מסבירה לי מה עושים. שואלת שאלות על הילדים, מאיפה אני. הרופאה רובוטית אבל לא אכפת לי. היא הולכת לחתוך אותי ואני רוצה שתתרכז. היא מזריקה חומר הרדמה וחותכת. "עכשיו יהיה רעש, לא לזוז!" רעש זוועתי של שדכן סיכות גדול מנקב את הגוף שלי. אני מודה למי שהמציא את חומרי ההרדמה. חותכים אותי, מנקבים וזה לא כואב. אחרי פעמיים-שלוש אני כבר מתרגלת לשדכן הזה, אפילו מחכה לזה קצת, זה אומר שמתקדמים לקראת הסוף. אחרי עשרים דקות, אני יוצאת משם. חבושה ופצועה. המומחה מחכה לי בחוץ דואג.
"זה לקח נצח, חשבתי שקרה לך משהו" הוא אומר . אני רואה את הדאגה בעיניים שלו ואיך הוא בוחן אותי לא במבט של גבר לאישה שלו, במבט רפואי כזה לראות אם אני בסדר.
"באמת קרה לי משהו אבל אני בסדר, אל תדאג" אני צונחת לידו מותשת. הוא מנשק לי את הפנים. מפחד לגעת לי בגוף שלא להכאיב. נותן לי סוכר לאכול. אני אומרת שאני לא רוצה לדבר. כמה דקות וכמה אוזני המן אחרי, אני שומעת את האחות מחפשת אותי בצעקות מבוהלות במסדרון: "איפה שרון? איפה שרון?" זה מוזר. המומחה ממהר אליה והיא ניגשת אלי.
"למה את לא בחדר התאוששות???"
לא ידעתי שיש חדר להתאוששות. סתם קרסתי על ספסל ליד המומחה במקום שבו הוא חיכה לי.
"את אחרי ב י ו פ ס י ה! לא אחת, שתיים! את צריכה לנוח, לשכב". היא מראה לי חדרון ובו שתי ספות לייזי בוי כחולות. פוקדת על המומחה להכין לי משקה מתוק. "הכי חשוב זה לתת לה סוכר". כבר הספקתי לתקוע אוזני המן בספסל אבל גם תה נשמע כמו רעיון לא רע.
"תרים לה את הכסא! שהרגליים יהיו למעלה. תדאג לה". היא נוזפת במומחה ואני נעלבת בשבילו. לא מגיע לו. הוא מחייך אליה בחביבות מנומסת והיא הולכת.
"בכוח היא רוצה שתרגישי חולה". הוא אומר ומכין לי תה מתוק וטוב. "אני מת לעוף מפה".
גם אני.

***
אני מעבירה את הימים. מעסיקה את עצמי בכל מה שמרגיע אותי. אסור לי להתאמץ. אני עושה פעולות קלות. חורטת בחימר הלח ומגלפת מתוכו את מה שכלוא בתוכי. קו אחרי קו אחרי קו כמו אסיר שחורט ימים על קיר. מסתירה את הפצעים מהילדים וגם מחברה אחת טובה. בלילות אני סורגת. קראתי שלושה ספרים בשלושה ימים. אני מבשלת ואופה ומחזירה את עצמי לנשימה כשהמחשבות נודדות. המומחה נכנס לתיק הרפואי שלי כל יום. בטח מיליון פעמים ביום. כל שיחה או הודעה ממנו מקפיצה אותי. מחכה.

יום שלישי, בבית.
אני אורזת לקראת חופשה משפחתית שתוכננה מזמן. החשוד שלי מחלים אבל נראה כמו פושטק שנקלע לתיגרה. חתכים ופנסים בצבעים משתנים. לוק פלילי. אני מרימה את החולצה ולא יודעת מה אראה שם. עושה את זה רק פעם אחת ביום.
הטלפון מצלצל ואני שוב קופצת. המומחה בטלפון. אני עונה והוא מייד: "הכל בסדר. אני רואה את התוצאות עכשיו. השדיים שלך מושלמים. הכל שפיר ושטויות. אפשר לשכוח מזה. את בריאה. בריאה! בריאה!".
הוא בעבודה ואני שומעת את המטופל הבא נכנס לו לחדר. אין זמן לשיחה והכל בעצם גם נאמר. אני לא מוצאת מילים ורק אומרת לו תודה וזה נשמע פתאום כמו "תודה דוקטור" קר כזה. כאילו אני רק מטופלת מן המניין שמקבלת תשובה מהרופא שלה. הוא אומר בקול מהיר וסדוק "נדבר אחר כך" ואני שומעת "אני אוהב אותך".

חלום ליל חורף

בכל רגע פנוי אני סורגת. עין לתוך עין לתוך עין בשרשראות אינסופיות מדיטטיביות. ידי בריח חורף וחימר. השמיכה נפרשת וגדלה על גופי לאט והמלאכה המונוטונית ממסכת את הפחדים. אין לי שום עניין אמיתי בשמיכה סרוגה.
כל הלילה חלמתי. אני מנסה לארוז לקראת טיסה שיוצאת עוד מעט. יש על הטיסה הזאת מישהו שאני אוהבת, אהבת חיי. הוא מחכה לי נרגש. זו ההזדמנות האחרונה שלנו, הפעם לא נחמיץ אותה. אני אורזת ואמא שלי עומדת ליד המזוודה הפעורה ומוציאה את הדברים. טומנת במקומם גרביים קרועות וטרנינג גברי במידה עצומה למידותי. ועוד גרביים ירוקות דהויות מחוררות עם גומי משוחרר וחולצת כפתורים לבנה מרופטת. היא עומדת לידי מקפלת ומניחה, שותקת ומוציאה. יש עוד שעתיים עד שהמטוס יוצא. הזמן הולך ואוזל. המאבק בחפצים הנכנסים ויוצאים נמשך ואני לא מצליחה להפסיק אותו. אני אומרת לעצמי לעזוב הכל. מה אכפת לי החפצים. אני יכולה ללכת ככה ולא הולכת. היא מצילה אותי מפני מה שאני הולכת לעשות ואני נותנת לה. הזמן הולך ומתקצר מאוד. הנשימות שלי שטוחות. אני לא כועסת עליה. הטיסה יוצאת בעוד כמה דקות ואני כבר לא אספיק. אני רוצה להתעורר אבל אני מצלצלת אליו, אומרת לו להמשיך בלעדי, טעם ההחמצה בפה שלי. הוא לא עונה, רק נשיפה כבדה מכאיבה ואז רעש גלגלי המטוס המאיצים רוח פרצים שמתחילה לסחרר את דלתות חדרי הלב של שנינו. הדלתות מסתובבות כמו טורבינות רוח ויוצרות מעגלים שלמים ומהירים בתוכם כל החיים שיכולנו לחיות יחד, החלומות, מה שלא יקרה. אנחנו בעין סערה שהולכת ומתגברת, קרוסלת סוסים דוהרים בתוך כלוב הצלעות שלי, אני לא יכולה להתנגד. אני כבר לא רואה אותו. זו רק אני לבד עומדת ברוח הנוראה הדלתות מסתובבות עוד ועוד ועוד ונטרקות עלינו.

בגינת המשחקים

  1. איכשהו התגלגלתי עם הקטנה לגינה הציבורית. אני כבר כמעט ולא עושה את זה. תשע שנים של הורות מיליון שעות של נדנוד וטיפוס על מגלשות, אני חייבת להודות שמיציתי. לשמחתי איך שהגענו לגינה היא קלטה את דניאלה מגן כלנית ורצה לשחק איתה. התישבתי על ספסל ריק וניסיתי לעקוב אחרי הבנות, הן רצו מפינה לפינה מלמעלה למטה עד שאיבדתי עניין. לא רחוק ממני שיחק גבר עם ילדה בגיל של הילדה שלי. היה נדמה לי שהוא מסתכל עלי אבל אולי זה רק נדמה לי. היה בו משהו מושך נורא. כמה דקות לפני זה ביקרתי בפיצוצייה האהובה עלי והיתה לי עכשיו שקית מלאה בדברים שאני אוהבת אז ישבתי ואכלתי תמרים וקשיו וכל מיני. הבנות עברו לקרוסלה ומדי פעם באו לשתות מים וחוץ מזה, לא היה בי צורך ממש.
  2. בגינה הציבורית אחר הצהריים יש תמיד את אותם רעשים. צווחות של דררות, ילדים שמחים, הורים צועקים לילדים או סתם מפטפטים. בעיטות כדור מכיוון המדשאה ובכי בלי די של ילדים שהתעייפו או נרעבו או נאלצו לוותר על הנדנדה לילד אחר. יש את יושבות הספסל "הפרלמנט" שמגיעות ישר מהגנים היישר לגינה, בדרך אוספות כבר את הפיצה לארוחת ערב. הילדים אוכלים ומשחקים והן יושבות וחופרות על הצוות וההורים בגן עד שנהיה חושך. ויש את ההורים הפעילים הנדירים, שרצים עם הילדים ואלה המיואשים שעומדים עם הנייד ביד אחת ושרשרת המתכת של הנדנדה קדימה אחורה ביד השנייה.
  3. לא רחוק מאיפה שישבתי ילד אחד רץ ונפל על הילדה של הגבר ההוא. היא נבהלה נורא והתחילה לבכות. הוא התיישב על הספסל שלי וניסה להרגיע אותה. קודם סידר את המשקפיים הסגולים שלה שהתעקמו על האף אח"כ הסתכל בעיניים שלה ואמר לה שהיא בסדר ושהגוף שלה שלם ולא קרה לה משהו רע. זו רק הבהלה שלה והילד לא התכוון. הוא ליטף לה את הגב והפנים ונתן לה מים. חיבק אותה ואמר לה מילים רכות עד שהיא נרגעה. ואז הוא פנה אלי ואמר בהחלטיות: "נראה לי שאנחנו הולכים עכשיו". זה היה קצת מוזר שהוא מודיע לי שהם הולכים. אבל אמרתי לו "להתראות" וחייכתי.
    "אני נועם"הוא אמר. "אני לא מכיר אותך מהגן"
    "אני לא חושבת שהילדות שלנו באותו הגן" אמרתי.
    "אני סבא של רותם"
    בלעתי את הרוק. סבא??? הגבר הזה נראה לי בן 46 או 47 ובטח לא סבא של מישהו. אחרי כמה בירורים קצרים הבנתי שהנכדה שלו דווקא כן בגן של הילדה שלי, רק שהיא מגיעה לשם לצהרון ושלי בדיוק באותה השעה הולכת הביתה. כך שזה מסביר איך זה שמעולם לא נפגשנו. המשכנו לדבר, היה נעים להכיר מישהו נחמד מהגן, מה גם ששיוועתי לחברה. הוא שאל אותי עוד שאלות עלי, לא בצורה חטטנית , כיף כזה. לקח לי כמה רגעים אבל התחלתי לקלוט בחושים המאוד חלודים שלי שהוא מפלרטט איתי. זה הזכיר לי באופן די מוזר דייט.
  4. לא פלירטטתי כבר לפחות עשור! אני לא חושבת שאני זוכרת איך לעשות את זה ועוד עם גבר שמבוגר ממני בלא מעט שנים. כמו טמבלית,  זה קצת הלחיץ אותי שגבר זר מתעניין בי ככה. כזה חתיך ומותק ואין פה שום מצב שיקרה משהו, יכולתי סתם ליהנות מזה. במקום זה ראיתי איך את כל הניצוצות שהוא שולח אלי אני מיירטת בכדורי קרח קטנים מדוייקים. הורדתי את העיניים שלי מהעיניים הכחולות ים שלו והתחלתי לחפש את הילדה שלי. ראיתי אותה בראש המגלשה הגבוהה עושה רכבת עם דניאלה ונופפתי להן. היא החזירה לי חיוך ענקי. הוא אמר שיש לה את גומות החן שלי והוא צודק אבל משום מה רציתי שלא יחמיא לי יותר. כאילו יש לי מתג שאחראי פה על משהו ומבלי להודיע מראש, הורדתי אותו למטה. כל האנרגיה הטובה שזרמה ביננו הפסיקה. אני הפסקתי אותה. נעם הרגיש ושם את רותם שלו על הכתפיים. אמר שמאוחר, היא עייפה ועכשיו הם באמת הולכים. כשהוא הסתובב הסתכלתי עליו מאחורה, בנוי לתלפיות ויפה. אוחז בירכיים של רותם שמניחה על הראש שלו את הסנטר שלה. השמש היורדת נשברה בדיוק מולם והפכה אותם לצללית כהה אחת מתרחקת.

  5. אני כנראה יותר מדי זמן בחברת ילדים. יש כמה עניינים שכנראה כבר שכחתי וגם אם קלקלתי קצת, היה טוב להזכר.

לאט

אחרי ימים של רצף מעורפל אני חוזרת כל יום קצת ולאט. יחידות הזמן נחלקות לרגעים שנאספים זה על זה. רגע חום על רגע שלווה על רגע חרדה על רגע התרגשות על רגע אכזבה על רגע צחוק על רצון בשקט. הכל פועם ברגעים. פיסות קטנות של הוויה שמרכיבות את היומיום. חיי הבית מתנהלים איכשהו בלי ההתערבות שלי. מפחיד כמה מהר הילדים למדו לפנות רק לאבא ואיך לא שמתי לב שהגיע יום חלוקת התעודות. מצד שני, פעימת הרגעים מראה לי כל רגע כפי שהוא. בזמן שלו. מוזר שדווקא מתוך הנוכחות המטושטשת שלי עולה הכרה בהירה מאוד על האמת שיש רק ברגע הזה שקורה עכשיו, ההבנה שגם זה ישתנה ומה שנדמה לי קבוע הוא האשליה.

מול המראה

עומדת מול המראה. אמא'לה נראה לי שדהיתי. שקעתי לתוך עצמי. נמנעת עדיין מהפנים אני יורדת לגוף. המשקל מראה 2 קילוגרם פחות. קו מותן אחד התקרב לשני. בטן של אמא, רכה חיוורת. השדיים עדיין יפים אולי יותר. זה מרגיע. הרגליים במקום, הזרועות בסדר. אני מנסה להזדקף הגב כואב כל כך, הצוואר. תמיד הוא נשבר ראשון במקום להחזיק אותי. במראה המגדילה הפנים ניבטות אלי עייפות. צהבהבות. העיניים בהירות שקועות בתוך הילות כהות. מישהו משך את הפנים שלי למטה. מתחשק לי להתפיח אותם כמו שמתפיחים כריות. זה מה שיש כרגע, תאהבי את עצמך. אני פוקדת על עצמי.
ימים ארוכים אני מול המסך. אין משהו אחר שאני מצליחה לעשות עדיין. הרופאה בדקה אותי אתמול עם מכשירי המתכת שלה לגרון, לאף לאוזניים. יש לי שטפי דם באוזן. צפצוף חזק. איבדתי את השמיעה באוזן ימין. צריכה להפציץ את עצמי באנטיביוטיקה שלוש פעמים ביום ועוד כדורים ועוד תרסיס אנטיביוטי. "תכיני את עצמך שזה יכול לקחת לא מעט זמן" אמרה והתכווצתי. איך זה קרה? עוד לילה לבן של כאבים הסתיים ומה שמעניין אותי הבוקר זה איך אני נראית. אולי זה פשוט החלק הבריא שבי שרוצה להתעסק ברגיל, במה שיפה. אבל מה זה יפה? למה אני צריכה לשכנע את עצמי שמה שאני רואה זה מספיק טוב?

לא מזמן יצא לי להתנסות בצילום עירום. המודליסטית צעירה, עדינה מאוד. לא מסירה שיער מהגוף, לא מאופרת, לא מסורקת ולא מתייפה. באה ככה, איך שהיא. שמה את עצמה במרכז הבמה ואיפשרה.

מה גורם לה להניח את עצמה ככה מול עיניים זרות. איזה תגובות היא מקבלת על המראה הכל כך לא עשוי שלה. מה שנראה לי מוזר בהתחלה, נראה לי טבעי אחרי כמה דקות של התבוננות. ככל שצילמתי אותה היא נראתה לי יותר ויותר יפה, יפהפיה ממש. הרבה יותר נשית מנשים חלקות ומוחלקות שאני מכירה.

מה שנחשב יפה זה בעיקר מה שהתרגלנו לראות כיפה. אין יופי מוחלט. אני זוכרת את עצמי מסתובבת ברחובות ניו דלהי מזועזעת מהבגדים שנמכרים בשווקים ואיך אחרי כמה ימים, העין התרגלה והכל נראה לי יפה ומושך דווקא.
אם יותר ויותר אנשים היו נשארים כפי שהם, טבעיים, יכול להיות שהיינו מתרגלים והגדרות היופי היו משתנות?

בעולם בו ילדות מסירות את כל שיער הערווה כסטנדרט והאימהות שלהן מעודדות אותן ואומרות שזה באמת דוחה, זה יכול להיות ניסוי ממש מעניין. אני שומעת גם מגברים צעירים שלא מבינים אפילו כמה הם איבדו את זה וחושבים שכך נראית אישה. מקוצצת פה ומנופחת שם. כמו בפרסומת, כמו בפורנו.

ולא. כך לא נראית אישה כך נראית ילדה או בובה או אישה מסורסת. אישה זה משהו אחר בכלל. עם ריח וטעם. וכשאישה מרגישה שלמה עם עצמה המופע שלה בשל ומורכב ומעניין ויש בו סימנים של החיים שהיא עברה. שרק היא עברה. וזה הדבר הכי מסקרן שיש.  צריך להיות גבר חזק כדי להכיל את העוצמה הזאת.
אני יודעת שאנסה ללמד את הבן שלי אחרת, שיגדל להיות גבר כמו שגבר צריך לראות וללמוד אישה ואת הבנות לאהוב את הגוף ולראות את הנפלאות שבו. סיכוי קטן שאצליח.