בלי כותרת, בלי עריכה

הליכה מהירה לתחנת האוטובוס. בוקר ורוח פרצים. רוח רוח. לא משנה כמה אני לבושה מרגישה ערומה שהכל עף לי. שרואים לי כמו לעצים שנשארו לעמוד בלי עלים. את כל השִדרה רואים להם. את הענפים הכי דקים, הקימורים, הסדקים, המקומות השבורים. ככה ללכת ברחוב ערומה וממהרת זה מכווץ. יש לי דמעות בעיניים מהרוח, מהקור. מלא יודעת כמה עוד אפשר את החורף הזה. הולכת מהר, הרבה יותר מהר ממה שאני צריכה כדי להספיק לאוטובוס. כאילו מה מחכה לי. איזה מקלט. תחנת אוטובוס צרה ספסל מתכת רטוב. אני פוגשת את אותן פנים של הבוקר. הויקינג עם הזקן והכלב השחור התלמיד שלובש מכנסיים קצרים גם בחורף השומר המעשן של הבריכה ולפעמים את לאה שיש לי אומץ רק בפייסבוק להגיד לה שאני אוהבת איך שהיא שרה. אבל פה ברחוב, ערומה ודומעת, אני לא כזאת אמיצה. אני מנסה לתת לדברים הרעים לחלוף על פני. המגיפה, הבחירות, הרקטות, הילד בלי עין, הקללות ברחוב, הגופה בדחפור. כל מה שאני יכולה אני מעבירה. לאן? לא יודעת לאן, לאחר כך. תמיד אני צריכה לשמור על עצמי. אני אמא ואין מי ששומר. אני היא השומרת. זה לוקח המון אנרגיה ומשאיר חיספוס ומה לי ולחיספוס? אני לא אוהבת את זה. לא אוהבת את המרקם, לא אוהבת גברים כאלה, נשים כאלה. לא אוהבת שמחוספס לי. לא טעים לי מחוספס. לא טוב לי. לא. הבית מלא מסיכות שהילדים הכינו. אינדיאנית וליצן מפחיד וחצי גבר/אישה וחברה שולחת לי תמונה של מסיכות לנשימה וכל המסכיאדה הזאת מחניקה. אז אני עושה מה שאני תמיד עושה ובראש שלי אני כבר בנסיעה. אני מתקשרת למישהו בצפון ושואלת אם יש לו מקום בשבילנו ללילה והוא אומר שאין ונותן לי טלפון של מישהי שיש לה מקום ואני מצלצלת והוא עונה לי שוב ואומר שזה שוב הוא ושנראה לו שעשה טעות. הייתי נשוי לאישה הזאת פעם, את מבינה? המספר דומה ואני עוד מתבלבל. אני שומעת מבוכה בקול שלפני רגע נשמע בוטח ואולי לא סתם אמר – עשיתי טעות. אני מסתכלת בתמונה שלה ורואה אישה יפה. מה אני יודעת על טעויות של אחרים. על יש או אין לה מקום. אני לא יודעת כלום ומוותרת. התעוררתי מוקדם מאוד. ככה כל יום כבר שבוע. רק שזה לא הצרות האלה של השינה שמתחילות עם הגיל. כשאני לא ישנה אני מרגישה חולה, משוגעת. ואז אני קורסת על הספה בשש בערב לתוך שינה רעה עם חלומות משונים. חיות טורפות, בתים זרים. אני החיה הטורפת, אני הבית. הכל אני. חברה כתבה לי אתמול בלילה שרע לה. שפרויד צדק. אנחנו מה שקרה לנו כשהיינו ילדים. לפעמים השומרים ישנו והטרף רך וקל. לפעמים אין שומרים. יש ילדים שלבד. אחר כך זה הכל לופים, מעגלים חוזרים של אותם דברים מפעם מבלי שנבין. צחקנו על זה. יש רגעים שזה נשמע מדויק הצחוק מרחיק את החרדה רק לרגע. מה זה משנה? ממילא לקחתי הכל וארזתי יפה בנייר הכי אטום שמצאתי ושמתי פפיון עם פתק – ילדוּת. לפעמים זה נפתח ואני שוב אורזת ככה עם הקרעים ומוסיפה דבק. גם ככה זה נראה כמו מתנה שאף אחד לא ירצה לקחת. אני גם לא נותנת. כל הברזים בחצי כוח היום. מקלחת זרזיף הודית. היה פה אינסטלטור ממדרג, סתימה דרגה מאתיים. הזמין ביובית. השכנים באו. אקשן בשכונה. כל זה קרה כשלא הייתי בבית. תוך כדי הבלגן נעקר צמח שאני אוהבת. ראיתי אותו בבוקר זרוק עם השורשים בחוץ. קפא לי הלב. עם הפיג'מה והנעלי בית לקחתי מעדר חפרתי בור ושמתי את השורשים שלו שיריחו את האדמה ומים. ככה להתעורר משנת חורף שחותכים לך את הגוף החי. מסכן. אוי הגופה המתנדנדת בדחפור. פתאום נזכרתי. בחילה. למה הייתי צריכה את הפורנוגרפיה הזאת? לא התאפקתי. איפה האנשים הטובים? הילד בן העשר שאל אותי היום בלחישה מה זה שרמוטה כי מישהו אמר. צריך להיות אופטימיים. בטופס לועדת הקבלה לתואר ביקשו שאכתוב איזה תכונה הכי חשובה שתהיה בעיני למטפל ועניתי אופטימיות. אם לא, איך אפשר להאמין שאפשר בכלל לתקן? צריך איזה יסוד של אמונה. ניצוץ. אבל לא הכל אפשר לתקן. ילד לא מתקן ילד שמישהו אחר שבר. זה לא עובד. זה הכל מערכת תיקון עצמית. לפעמים צריך עזרה. המטפל הוא רק כלי בדרמה של האחר. יש תחושה של סוף שבוע. אני לא רוצה שיגמר השבוע כי אז זה אומר שיש לי רק עוד שבוע למשהו שאני חוששת מפניו וצריכה לעבור. תמיד יש משהו שצריך לעבור. יש לזניה בתנור והריח מתחיל למלא את הבית, שני הקטנים רואים למעלה תכנית טלויזיה רעשנית של ילדים. אני בדרך כלל מבקשת שינמיכו אבל ההתקפה הזאת על החושים ממסכת את הפחד. ככה יותר טוב.

טיול בשכונה

ישראל אלירז, בתוך הגן
ישראל אלירז, בתוך הגן

שני, בת 7. ילדתי, מורתי:

*
נכון סבתא הולכת ונהיית קטנה כל הזמן? אז אני יודעת שנהיים זקנים נהיים יותר ויותר קטנים פיצפונים עד שכולם חושבים שנעלמים. אבל אם ניקח זכוכית מגדלת נראה שאף אחד לא מת. פשוט לא יודעים את זה.

*
זה עץ עננים! ויש פה ענן אחד שעכשיו נולד.

*
אני לא מצלמת אותך! זה הקיר הכי יפה בשכונה.

*
למה שמישהו ירצה להכאיב ככה לעץ?

*
איזה כיף שבדיוק יורד גשם ואנחנו בחוץ.

*
עכשיו אני מתנדנדת וחולמת אז לא לדבר איתי.

*
איזה מילה מיוחדת איזדרכת.

*
יצאה לי תמונה יפה ממש מטושטשת.

*
כמה אפשר לדבר על עצים?

*
הרגליים שלי אף פעם לא דרכו בדיוק פה.

*
מה את עושה כשאת פוחדת?

*
העץ הזה נראה כמו אישה שרוקדת.

*
דררה זה ממש יפה.

*
שמת לב שהשמש שוקעת התפוזים נראים יותר כתומים?

עץ בן 100 שהשכן התחיל לכרות

איך כותבים שתיקה?

בצד שלי

אני קצת שותקת. קורה כל כך הרבה, שהכל מתערבב כאילו לכלום. כמו כשאני שופכת לילדים תלוליות צבעי גואש טרי והם מערבבים הכל יחד במרץ עד שלא רואים פרודות, רק צבע חום נוראי שמוציא את החשק. אני רואה מולי את קערת התפוזים הריחנית על השיש. לידה קדירה ג'ינג'ית שהכנתי מזמן, ערימה של אבוקדו ושיח רקפות סגולות שקניתי לפני כמה ימים. זו תמונת חורף שאני איכשהו מציירת בכל שנה מחדש במטבח, בכל הבתים בהם גרתי. מפזרת כתמים של צבע מול האפור שמזדחל מבחוץ.
אפשר ללמוד המון מהתבוננות בשיש של אנשים. מפינות הבית הכי יומיומיות. פעם ראיתי בבלוג של מאיה פרויקט צילום מרתק שעסק בשידות לילה של אנשים. אני זוכרת שהרגשתי שהם מאוד חשופים ככה. שאני רואה להם מתחת לעור.
לפני כמה ימים חגגתי יום הולדת. כתבתי "יום הולדת" וקפצה לי לראש המילה מסע. נרתעתי. המילה הזאת נהייתה קשה לי לשימוש כמו מילים אחרות שהיו מלאות ערך – "יקירי" ו"אהובה", "מקסים", "נשיקות" ו"מרגש" על כל הטיותיה ועוד הרבה מילים יפות שנשחקו וכבר אחרות לי. אני רוצה להמציא מילים חדשות כדי לדבר בהן את עצמי. שפה שבה המילים תהיינה מה שהן. אבל מי יבין?
לפעמים אני חושבת שבגלל התקשורת הוירטואלית אולי זה לא המילים שנשחקו רק. אולי הרגש עצמו כבר נשחק. גודש ההתייחסויות והאירועים יכול להקהות. פעם חיפשתי סימנים לאהבה במדרגות יורדות של מי חוגג איתי ממש את יום ההולדת, מי מצלצל כדי לברך אותי, מי כותב לי מייל ומי "רק" הודעה ומי כלל לא התייחס, וחשבתי שזה אומר משהו. עד כדי כך חסרתי בטחון באהבה. היום אני מברכת על כל מי שעצר לרגע משטף העניינים הבלתי פוסק של עצמו ושלח מילה או פרח וירטואלי. ועל הכל אני שמחה ויש בי הכרת תודה על כל היש שיש.
יש גם שקט בהתבגרות ואני אוהבת להתעכב על הנקודות בהן התובנה הזאת מזדהרת אלי מפעם לפעם מתוך היומיום.
אני מלאה מילים ומלאה שתיקה ובכל זאת כותבת כאן כדי להמשיך לכתוב. אולי ככה כותבים שתיקה.

דברים מאחורי השמש

יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהַכֹּל יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ
הָאוֹר
כְּמוֹ אֶבֶן חֵן בְּתוֹךְ עֲדִי זָהָב
אֶפְשָׁר לַחְפֹּן אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לִגְמֹעַ אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לַנוּעַ בּוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב
אֶפְשָׁר לִשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּזָהָב
מָלֵא
רחל חלפי

אני לא כל כך כותבת פה בשבועות האחרונים אבל אני כותבת המון. עיקר הכתיבה קשורה ללימודים. כמויות אדירות של טקסטים ומושגים שרובם חדשים לי או ששמעתי אותם כל החיים ורק עכשיו אני מבינה ממש. רב הזמן אני צריכה להזכיר לעצמי שאני סטודנטית. איכשהו, הסטטוס הזה לא נדבק אלי. אולי זה הגיל? אולי זו העובדה שכבר הייתי סטודנטית שנים כל כך ארוכות וגם זה היה מזמן? אולי זו העובדה שאני לומדת תוך כדי אמהות? לפעמים כששואלים אותי מה אני עושה אני שוכחת להגיד את "זה". אני חושבת שבכל זאת זה קשור להתבגרות והגיל. אני שמה לב שבכל בחירה שאני עושה כבר יש מידה גדולה של חופש. אני לא יודעת להסביר את זה בדיוק אבל נראה לי שזו התשובה.
היום אמור להיות היום הקצר בשנה. תחילת החורף הרשמית ואני שמחה כל כך שזה יום שמש. בשנה שעברה דילגתי על החורף ובזמן שהשמיים פה דלפו נהניתי מקיץ ניו זילנדי חמים וכמעט נטול משקעים. יש המון דברים שאני אוהבת בחורף אבל השנה אני צריכה את השמש בתוך הגוף יותר מתמיד. אני שותה לתוכי את כל האור שאני יכולה במהלך היום ובערב נכבית.
ביני לביני קיבלתי החלטות קטנות שאני עוד לא יודעת אם אעמוד בהן. כמו לתת לשיער שלי להכסיף ולראות איך זה. אין לי חשק להתחיל במירוץ לשימור הנעורים. שזה צמד מילים פרדוקסלי. הערות מאחרים אני לא כל כך שומעת וגם אם ישמיעו, נו, אז מה. מדי פעם אני שומעת מהילדים "אמא מתבגרת לאחרונה" ו"הקמטים של אמא הם מדפי זיקנה" ו"יש לך מניפות של צחוק בעיניים". אני מתנחמת בכך שהם שמים לב לשינויים בי. שהם (עוד) לא ילדים של היי אמא וביי אמא והראש תקוע במסך. וגם מוצאת יופי רב במטאפורות שהם ממציאים ובזה שאני באמת כבר לא נערה.
עוד מעט יום הולדת. מאז שאבא של המומחה נפטר בול בתאריך יום ההולדת שלי, איכשהו העניין איבד עניין. התאריך הוא יום לאזכרה וינואר זה כבר לא חודש כזה משמח. בלב אני בכל זאת שמחה על כל שנה שהשלמתי ומסתכלת על הגיל הבא כמו יעד. עוד מרחב לכבוש לעצמי בזמן, לנוע בו לאורך ולרוחב. שום דבר כבר לא ברור לי מאליו. בטח שלא החיים.

ניסים, קסמים ונפלאות

פעם קיבלתי במתנה ספר עם איורים של שלושה ילדים שמביטים מתוך הבית החוצה דרך החלון והכל נראה להם משעמם בחוץ ושלא קורה כלום ואז בכל עמוד יש זום אאוט הולך ומתרחב ודרכו מתגלה עולם שלם של התרחשויות מרתקות. יש חפרפרת שיוצאת מהבור ופרפר אדום שבוקע וצב שאוכל פרח ופטרייה שחיה על גזע העץ. ואת כל זה הילדים לא רואים ומפספסים כי הם לא מוכנים לצאת החוצה.
מאז שחזרנו לגור בבית על הקרקע, החצר מספקת לנו אינספור תגליות ויצורים חיים (ומתים) שמגיעים אליה. מנחשים וזיקיות וחתולים וציפורים ועד יצורים זעירים כמו עכבישים ושפיריות וגמלי שלמה וחיפושיות, פרפרים ושלל מעופפים. חלקם מטרידים.  אחרי כמה שנים כאן, אני כבר יודעת שהעונה מתחלפת וגם הם יחלפו. רק היתושים עקשנים ונוראים ומלווים אותנו כל השנה. גינה ובפרט כזו שלא מדבירים, היא מקור בלתי נדלה של ניסים ונפלאות.
המציאות הכי טובות מתגלות בשבתות בהן אנחנו עובדים בגינה. היום מצאנו קן שנראה כמו חתיכת חליל פאן עשוי מבוץ. המבנה הזה ניצב על אחת ממסילות החלון. בירור קצר אצל המומחים בפייסבוק ומסתבר שזה בית ליצור שאכן ראיתי מעופף בגינה וחוץ מלזהות שזו צרעה לא ידעתי מהו. אז את הקן בנתה צרעה טייחת. שכשמה כן היא. בונה קן מבוץ ומטייחת אותו מבחוץ בעוד שכבת בוץ. בכל חור היא שמה עכביש שהיא עוקצת וגורמת לו לשיתוק. מטילה עליו ביצה. אח"כ היא מוסיפה עוד עכבישים משותקים ויוצרת מחסן מזון ובסוף אוטמת את הפתח בבוץ. וכך גם בחורים הבאים. מהביצה בוקע זחל ואמא צרעה כבר הכינה לתינוק שלה מנה חמה מעכבישים טריים שמחכה לו. אותם הוא אוכל וכך הוא גדל וגדל עד שיוצאת משם צרעה. אם זה לא קסם, אני לא יודעת מהו קסם.

אחר כך, בגיזום של אחד השיחים נפל קן מכמיר לב. מלאכת מחשבת עשויה בליל חוטי רפיה, ענפים, מחטים ופירות סרק. מבפנים הקן מרופד במצע לבן. יש שם ממש פלומה רכה. כבר לא היו בו ביצים ונראה שסיים את תפקידו אבל נשאר זכרון ארוג של בית ואמא ציפור שגידלה שם את הדור הבא. כל זה קרה ליד דלת הכניסה לקן הבטון שלנו.

בינתיים מצאתי עוד קן תלוי על היוקה. קצת גבוה ולא ראיתי מה קורה שם בפנים. התמתחתי כמה שיכולתי אבל אז קרמר החתול פתאום צנח אלי מהעץ כי שמע את צינור ההשקייה הדולף וירד לשתות. זה דבר שקורה תמיד כשהצינור פתוח. אני שמה לו קערה עם מים אבל הוא לא נוגע בה. רק ישר מהצינור. אני שוב ושוב נבהלת כשהוא נחבט על האדמה בפתאומיות ומתעצבנת. בסוף אני אוהב חתולים ואני כותבת את זה בחשש גדול. אני לא רוצה לאהוב את החתול הזה. אני לא רוצה לגדל חיות מחמד. זה עוד מישהו לדאוג לו ובשבילי זה יהיה כמו ילד ובחרתי שלא להביא עוד ילד אז מה פתאום כבר יש לו קערה למים והרגלים מוכרים ולמה אני מדברת אליו  ולמה אני מתעצבנת?

אתמול ראיתי קסם מעשה ידי אדם.
מכונה שהופכת פחמן ליהלומים. גז טבעי ולא רצוי במיוחד שהופך לאוצר. לא במיליוני שנים, לא בעומק האדמה, לא בדמים ומלחמות. אלא ב"מיקרוגלים"ישראלים ענקיים שעומדים בחדר לא גדול ברחובות. מה שלוקח בטבע מיליוני שנים, ובמעבדה, רק קצת יותר משבועיים קורה בתהליך גאוני והגיוני שבסופו נוצרת אבן בפירמידה מושלמת וממנה אפשר "לחצוב" יהלום אמיתי. זהה לגמרי ליהלום שנוצר במעמקי האדמה ויפיפה כמוהו. יש לי שרשרת יהלום אחת קטנה שמדי פעם אני עונדת ואני בכלל לא בחורה של יהלומים. אבל פתאום אתמול כשראיתי יהלום ורוד אחד שקוף מנצנץ הוא ריצד לי לרגע בתוך שני האישונים ושמחתי שיש בעולם כזה יופי ושהילדים רואים את הפלא הזה איתי ושיש בעולם שלהם קסמים ודוד שחולם ויוצר דברים כמו חווה לגידול יהלומים.
LUSIX

*

שינויים

מה עושה לך הסביבה,
מה עושים לך שינויים?
הם מיפים אותך מחוץ, כמו שקיעת שמש
ומדגדגים אותך בפנים. את צוחקת,
אני אוהב אותך
י.ע.

*
אני רוצה להיות זאת שכתבו עליה את השיר. אני רוצה להרגיש ככה מהסביבה ומהשינויים שעוברים עלי. להרגיש יפה וצוחקת מבפנים.
*
מחר היום הראשון הרשמי ללימודי התואר. משמונה וחצי בבוקר ועד שבע ורבע בערב. עם הפסקות קצרצרות. אני מרגישה שלא התכוננתי מספיק טוב לעניין הזה. כרגע זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית או לפחות כזאת שצריך לגייס המון כוחות בשבילה. ואני לא יודעת מאיפה.
*
שעון החורף והעלטה המוקדמת מתחילים לחלחל פנימה. אני לא אוהבת חושך. לא מרגישה בטוחה בחושך. אני לא רואה טוב בחושך. גם באור אני לא רואה כזה טוב, אבל בחושך, זה כבר כמה רמות למטה. שונאת חושך.
*
נהיה קר בערב. כולם מסביבי מתפייטים על העניין הזה. גם אני בדרך כלל מהללת אבל עכשיו אני רוצה חום ועוד ועוד שעות של שמש. לא מתחשק לי חורף עכשיו בכלל.
*
יש לי צרות צרורות שקשורות בטיפולי שיניים וחניכיים. אני לא מבינה איך זה קרה עכשיו כי אני לא מהמזניחות אבל איכשהו יש איזו קריסה מפתיעה ועכשיו אני בחוג שיניים ופעם בשבוע יש לי איזה טיפול שאמור להציל לי את הפה או משהו כזה ואני פוחדת מרופא שיניים. רופא שיניים הפיל לי לפני עשרים שנה מכשיר חד וחצה לי את הלשון לשניים. ממש ככה והייתי בלי הרדמה. רק באתי לאיזו השחזה טפשית של מבנה או כתר או משהו כזה והוא שמט את המכשיר הרוטט. היו לי תפרים בלשון שעברו מהר וטראומה ענקית שלא עברה עד היום ולמרות הכל, לא ברחתי ולא הזנחתי. מצאתי רופא שסיכמתי איתו שהוא לא פורש ולא מת לפני שאני מתה ובכל ביקור אנחנו מחדשים את ההסכם כמו שמחדשים נדרים. אבל נראה שהגנטיקה המנוולת בכל זאת, משיגה את שלה ותובעת את חלקה גם בי. אז יוצא שאני עכשיו הולכת לחוג שיניים שבועי ואני רב הזמן עצובה וכואבת ודואגת מזה.
*
בנסיון להרגיש בריאה וחיונית חזרתי להתעמלות סדירה השבוע. עד כה, הייתי פעמיים בחדר כושר. אני לא בכושר. הצלחתי לרוץ בקושי רב קילומטר בודד!, הייתי בשיעור יוגה אחד שלא שימח כלל ושיעור אחד קטלני של TRX. עשיתי הליכה אחת בערב עם המומחה וזה היה הדבר הנעים היחידי מכל אלה.
*
בישלתי השבוע בלי סוף. מילאתי סירים וקדירות ומחבתות ואפיתי לחם. קרצפתי פינות שמעולם לא נוקו בבית. מסילות של דלתות הזזה. מגירות נידחות. את כל הטרדות שלי קצצתי, לשתי, מעכתי. זה קצת עזר.
*
שני עצי הזית עמוסים השנה בפרי. מישהו שמבין אמר לי שבכל שנה שנייה העצים מניבים המון זיתים ושהזמן הטוב למסיק הוא אחרי היורה. השנה לא התעצלנו ומסקנו. זה היה נחמד המסיק אבל כל ההתעסקות של אחר כך, עם כמויות אדירות כאלה של זיתים וכוח עבודה שכולל 3 ילדים שרבים על מי ידפוק את הזיתים ועם איזה פטיש די גמרו את כל העניין. אז אני מקווה שהעצים לא יודעים שככה נהיה מהזיתים החמודים שלהם ולפחות הציפורים נהנות מאוד מהפרי הטוב שנשר לאדמה.
*
איכשהו חגי תשרי נמתחו השנה מהקיץ עד קצה הסתיו. הרגשתי שלא רק הימים חולפים מעלינו והציפורים הנודדות אלא גם כל העונות ולפעמים באותו יום, כמו היום.
*
חגים נושפים רוח בספינות געגועים ישנות. לפעמים בערבי חג פתאום טלפון, הודעה ממישהו מפעם. ורק לרסיס רגע, אותו ניצוץ. הבהוב קטן. רק לרגע ונגמר.
*
יש החלטות שביני לביני. החלטות של הלב. החלטות שמעדיפות את הנכון על פני הרצון. אני עומדת בהן גם כשזה אומר לאבד משהו שחי בי. אני רוצה ועוצרת כדי לא לקלקל. כנראה שאני מתבגרת ממש.
*
בשעה הזאת של הלילה גוברים הקולות של החיות על קולות האנשים. חתולי הרחוב מוטרפים מתשוקה. התנים מייללים וזו נשמעת להקה גדולה וקרובה. אני מנסה להבין אם יש מנהיג שמתחיל ואז כולם אחריו או שיש איזה סימן מוסכם שגורם לכולם ליילל יחד ונראה לי שיש אחד שמתחיל ואחריו השאר. כל כלבי השכונה עונים בנביחות ויש בליל של נהמות ונביחות ויללות שונות והכל זב ולח באוויר. למרות שקר.
*
מאוחר. אני אתכסה עכשיו בשמיכה ואתן לה להחזיק אותי ואת כל המחשבות שלי. החלונות פתוחים כולם. המומחה יצא ויחזור כשכבר אשן. אני צריכה לאגור כוחות למחר. הלוואי והייתי יותר נרגשת ושמחה.

תשרי

יום של חולין בין החגים. כל החג טיילנו בשבילים היפים של הארץ. בבוקר הערתי את הילדים העייפים בקול מזייף התלהבות "זה יום הלימודים הראשון של השנה החדשה! קומו!" וזה איכשהו עבד. ראיתי עיניים נפקחות אלי יפות, שמחות וגוף שמתמלא בניצוץ עניין ומרץ. כאילו יש משהו במילים האלה כדי לשנות את יום השגרה הצפוי (ואולי יש?).
כבר כמה שבועות שבתוכי מתגבהת ערימת רשימות שכדאי שאכתוב כבר במחברת. דברים שהבנתי השנה, דברים שאני רוצה לשים לב אליהם, לשנות, להכניס, להוציא. זאת הייתה שנה שפתחתי בה את כל הדלתות והחלונות שלי ונתתי לחלומות להתעופף כאוות נפשם החוצה ומה שיצא היתה להקת דררות צבעונית, צרחנית מטורפת. זה היה מחול משחרר ומסחרר כל כך שחיכיתי לו הרבה שנים וקפצתי ישר פנימה.
כל דבר שהצלחתי להוציא לפועל התחיל מרשימה שהובילה לפעולה קטנה שגררה את זו שאחריה. ככה אני טומנת זרעים שעפים במחשבות. הנייר הוא אדמה. המחשבה הזרע, העיגול הקטן בתחילת השורה מסמן ערוגה ולבסוף, הV המספק שימלא אותה, הו! זה כבר הנבט.
יש לי רשימה גם לפחדים, דברים שהצטמצמתי בהם ומזמן לא עשיתי או מזמן רציתי לעשות. ההתמסרות המלאה שלי לאימהות פתחה בי עולם שלם וממלא אבל גם שלחה חלקים אחרים שלי לשינה עמוקה. אבל הנה, הילדים גדלים, העולם שלהם גדל איתם ואני מתעוררת לשלי ומגלה מחדש את היכולות שלי שחששתי שכבר אינם. אני מאתגרת את עצמי כל הזמן ובודקת בסקרנות מהולה בחשש מה יש בי עכשיו. אם יש. מי אני היום ומה אני יכולה ויודעת. איך אני כשאני בזוג ולעצמי ולגמרי לבד. אני נוסעת, אני נותנת לעצמי לחוות בדידות מזהרת, אני נהנית מהשתיקה. אני בוררת קשרים בקפידה ונותנת מקום לגחמות שלי. ומסתבר שהכל עוד כאן. יש אותי של היום וגם אותי של פעם. שום דבר לא נעלם. הכל בשל וטוב יותר כמו ענבים מתוקים עגולים של סוף הקיץ. הלוואי והייתי יודעת את זה כל השנים כשאחזתי בתמונות המצהיבות שלי מפעם והרגשתי איך גם אני, האוחזת, הולכת ודוהה.
בחוץ בוקר קריר עדיין, הנדנדה זזה מעצמה ברוח, משאית הזבל מרוקנת את פחי השכונה. ובבית, המיטות הסתורות של הילדים. ריח הלילה הטוב שלהם עוד עומד בחדרים. אני פותחת חלונות, אוספת שמיכה שזלגה לרצפה ובובה עם עיניים גדולות פעורות מחייכת. מלקטת פרטים קטנים, שמחות קטנות של יום חולין.

שתהיה לנו שנה של שמחות קטנות וגדולות. שנה פלאית של סחרחרת חלומות, של שטויות והגשמות טובות ❤

שורדיץ, לונדון
ספטמבר 2019, שורדיץ', לונדון

סוף הקיץ

1.
כל הקיץ אני רוצה לכתוב. מפרקי האצבעות שלי נוּקשים על המקלדת. הגוף שלי משתנה מהר כשאני משתנה. כבר שלושה שבועות שלא הגעתי ליוגה. זנחתי כמעט הכל. הכתיבה, האובניים, הקליעה, המנדולינה וכל מה שמשאיר את הידיים שלי גמישות ופורטות. אני שוקעת בטקסטים, בלמידה, בטקסים קטנים שעוזרים לי לצלוח את תקופת הבחינות. קצת רחוקה מהגוף. היו לי כבר שני מבחנים רחבי היקף כל כך ששמרתי אותי סגורה ואסופה בגוף כמו כלי. שלא ישפך לי כלום החוצה, שלא אאבד.
2.
בשני המבחנים קיבלתי את הציון הלא יאומן, 100 עגול. תמיד הייתי תלמידה טובה אבל לא זוכרת רצף כזה של מאיות. נראה לי שלמדתי כל כך טוב ובחשש שכבר אין לי את מה שצריך, שלא יכולתי לטעות. בציון הראשון רקדתי עם הילדים בסלון משמחה ובשני כבר קצת צחקתי על עצמי.
3.
אני לומדת כרגע עם אנשים שבאו להשלים ידע בפסיכולוגיה לקראת תחילת תארים טיפוליים כאלה ואחרים. הכיתות כל כך מגוונות ורב תחומיות וכך גם הדיונים שמתעוררים. יש שחקנים ומטפלים ורקדנים ומוסיקאים ואנשי רפואה וחינוך וציור ופיסול ועבודה סוציאלית ועוד המון התמחויות. מגוון הגילאים גם הוא רחב. מנושקים לשלושים ועד בני ששים ויותר. אני נאלצת להציג את עצמי שוב ושוב בפני הרבה אנשים חדשים. כל כך הרבה זמן לא עשיתי את זה שבהתחלה זה היה ממש משונה.
4.
אף אחד מהסטודנטים שהכרתי הקיץ לא ילמד במגמה שלי. חלקם ילמדו בכלל באוניברסיטאות אחרות. הקשר שנוצר שטחי מטבעו וגם עניין הסמול טוק הוא משהו שאני לומדת להחזיר אלי. מה שתמיד עייף אותי עד שעמום חסר תכלית, עכשיו נעים ומספיק לי. הלימודים כבדים גם ככה וההפסקות קלות. עוד מעט נתפזר כמו זרעים לרוח. כל אחד מאיתנו יצמח במקום אחר.
5.
זה הקיץ הראשון מזה אחד עשר קייצים בו אני עסוקה בעצמי כפי שאני עסוקה בילדים. יש איזון חדש שמתחיל להיבנות וכולנו מסתגלים אליו במהירות מפתיעה. חיכיתי לזמן בו ארגיש שהילדים מספיק גדולים ושיש מספיק קשרים גמישים וחזקים בינינו כך שאם אמתח את הרשת מעבר לגבולות הבית היא תהפוך למקפצה טובה עבור כולנו. הזמן הזה הגיע.
6.
כשמשנים נקודת מבט, התמונה כולה נראית אחרת. שאלות נפתחות. אני מסתכלת על הקשרים בחיי ומה באמת קורה לי בתוכם ואם יש שם אהבה או משהו אחר. אלו שאלות שקשות לי מאוד. יש לי נטייה לחוסר סימטריה ביחסים. לתת בלי גבולות ומעט מדי לקבל. עכשיו אני מספיק אמיצה להודות בזה. תמיד זה היה ככה ודי. אני רוצה לגדול מהמקום הזה. זה שיעור הכרחי באהבה והערכה עצמית. אני צריכה המון אהבה ולא קל לי לפרום. אבל אני קשובה יותר מתמיד למוסיקה של הדברים ומה שמזייף ומזויף יצטרך ללכת.
7.
אני לא רוצה שהחופש הגדול יגמר ואין לי שום התרגשות לקראת הראשון בספטמבר. השנה לא צפויים מעברים מיוחדים רק התזוזות המתבקשות מעלה בין כיתות בית הספר היסודי. יש כבר תנועה ערה בקבוצות הווטסאפ  הכיתתיות (30 הודעות ביום על כן או לא צריך מארז אביזרי חשבון) זה עונש גדול ועוד לא התחלנו…
8.
אבל… ספטמבר יהיה חודש טוב לטיולים עד שיגיעו חגי תשרי ואחריהם תחילת השנה האקדמית. בינתיים החצבים יפרחו, הים, הנהרות והמעיינות יהיו ריקים. אני מקווה לנצל את זה.
9.
אספתי היום איצטרובל קטן וטוב ויפה ועכשיו הוא שלי וזה מאוד משמח.

***

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם,

וּמַחֲשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,

אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת

עַל כְּתֵפַיִך, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ, וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּך הַשֶּׁקֶט

כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,

וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,

וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,

וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט

הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם.

וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת

כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

לאה גולדברג

מתי בכית בפעם האחרונה

אחרי מבחן ראשון לתואר.
אני מוצפת. בכי שיושב בפנים ולא יוצא. במקום שחרור – מחנק. סיימתי תוך כמה דקות את המבחן והגשתי. יצאתי מהר משערי הקמפוס כדי שלא לפגוש אף אחד מהסטודנטים. שלא ישאלו אותי איך היה או מה עניתי. רציתי שיניחו לי. רציתי שכל התיאוריות הפסיכולוגיות האלה יניחו לי לרגע. כבר כמה שבועות שכל מה שאני לומדת נוגע בי. כל החיים שלי נפרטים מולי. פיסות, תמונות, ילדות, יחסים ואני מתבוננת בהם. מתבוננת בי. הכל געגוע ורגש וגוף. העור שלי קצת מתקלף. התקשרתי למומחה שיבוא לאסוף אותי מתל אביב והלכנו לים. לא החלפנו כמעט מילה כי לא רציתי.
ניסיתי לחשב כמה שנים עברו מאז המבחן האחרון שעשיתי בתואר השני הקודם. אני חושבת ששתיים עשרה אולי יותר. הרבה. מה ידעתי אז? איך נראו החיים שלי? הייתי סטודנטית כבר שש שנים רצופות. נשואה שש שנים בלי שום רצון לילד. גרתי ברמת גן. הנישואין שלי שחשבתי שהיו מושלמים התחילו להתפורר וזה היה רק בגללי. ניסינו לתקן. נפרדנו וחזרנו ונפרדנו. בכל פעם ארזתי ועברתי מדירה לדירה לדירה. לא הצלחנו. באחת ההפסקות הוא הכיר מישהי שעברה לגור איתו במקומי,  בדירה שהייתה לפני רגע שלנו. די מהר הם התחתנו. לא ידעתי עליה כלום. הלב המפרפר שלי היה כבר בידיים אחרות, אוהבות, טובות והוא פעם שם את הפעימות הכי יפות שהיו לו. עד שיום אחד, מבלי להגיד לי למה, הוא פתאום הרים ידיים והלב שלי שהיה אצלו, נשמט בעוצמה ונחבט בדממה על המרצפות. זה הרגיש כמו נוקאאוט. זה היה בחורף מאוד קר. גרתי בדירת חדר דולפת ונהייתי חולה. המים הציפו את הרצפה. הייתה לי ספה קטנה כתומה שהצטנפתי וישנתי בתוכה כל לילה כמו בסירת נייר. בכיתי שעות, לילות, שבועות, שנה שלמה. בימים עבדתי בחברת הייטק ששתתה לי את החיים וגם לימדה אותי הרבה ממה שידעתי לתרגם אחר כך לעבודת היעוץ הארגוני. ישבתי בקיוביק עם עוד שני אנשים. כל אחד תקוע במסך שלו ומתקתק במקלדת. איך אפשר לבכות ליד מישהו יום אחרי יום מבלי שהוא ישים לב? התחלתי לעבוד יותר ויותר בחו"ל. ברחתי. היה לי פרוייקט ענקי באירלנד וצוות מקומי שניהלתי שם וחבר אחד טוב מהארץ שהיה לי איש סוד. שתיתי בירות בכמויות שאין לי מושג איך. כל ערב היה נגמר בפאב ובכמה פיינטים ואני קטנה אבל לומדת מהר. לא השתכרתי. הפרוייקט נהיה יותר ויותר תובעני וכשהתחלתי לאבד כוחות, החבר הזה הראה לי מי הוא באמת. זה כאב ממש. פעם אחת הבוס שלי מהארץ הגיע. היינו בבילוי הקבוע של פאב קרואול בסוף השבוע והוא הצטרף והשתכר. התחיל לחבק אותי בדרך למלון. לא עזבתי אותו. פחדתי שהוא ייפול לכביש מהמדרכה הצרה וידרס. היו לו ילדים. אחר כך, בפינת רחוב גראפטון הוא הקיא הכל ועוד הוציא את הזין לידי והשתין. רציתי להקיא אבל לא הייתי שיכורה ואני לא יודעת איך עושים את העניין הזה של להקיא מרצון. אף פעם לא הזכרנו את אותו לילה. אולי הוא לא זוכר. אני לא רציתי לזכור. בשבועות שהייתי בארץ חשבתי שכדאי לי להשקיע בלימודים אפילו שלא היה לי כוח. חשבתי שיום אחד יהיה לי. יום אחד. אחרי כל זה. אחרי שתהיה לי זוגיות חדשה, אחרי שיהיה לי בית אמיתי, אחרי שאהיה אמא, אחרי שיגדלו הילדים אז, אני בטח ארצה לעשות תואר שלישי ולכתוב את הספר שכל כך רציתי. רציתי להאמין שיבואו ימים אחרים. שאלוהים הוא זאוס ואני פנדורה שפתחה את התיבה ובאו לה כל הצרות אבל יודעת שבתחתית התיבה הוא הניח לה גם את התקווה. אמונה זה כוח כל כך חזק. מי שהולך ללמוד טיפול חייב להיות אדם עם מידה רבה של אופטימיות. לטפל זה להאמין בבני אדם. שלא אבוד, שאפשר לפחות לנסות לתקן. שיש משהו טוב שמחכה לכל אחד. שיש משהו טוב בכל אחד ויש תקווה. אני אמרתי לעצמי שהוא שם, זה שיגיע ויבנה איתי בית, שהוא קיים בעולם רק שעוד לא נפגשנו. לקחו לו עוד כמעט שנתיים.

בַלַּיְלָה הָלַכְתִּי עוֹד פַּעַם לְאֹרֶךְ עֲצֵי הַבָּכוּת הַנּוֹטִים לְמַטָּה.
יָשַׁבְתִּי עַל הַסַּפְסָל שֶׁעָלָיו יָשַׁבְתִּי לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת וְחִכִּיתִי
וַאֲנִי יֶלֶד קָטָן. שְׁנֵי דּוֹרוֹת שֶׁל זְכִירָה עָבְרוּ
וְעַכְשָׁו הִגִּיעַ דּוֹר רִאשׁוֹן שֶׁל שִׁכְחָה. הַמַּעְגָּל
נִסְגַּר, הַמַּעְגָּל נִשְׁבַּר. אֲבָל אֲנִי שׁוּב יָשַׁבְתִּי וְחִכִּיתִי
לְיַד עֲצֵי הַבָּכוֹת, יָשַׁבְתִּי וְחִכִּיתִי לָאִישׁ, לָאַחֵר.
הַדְּמָעוֹת מָשְׁכוּ חוּטֵי כֶּסֶף מִן הַפָּנָס אֶל עֵינַי,
אִם יֵשׁ עֲצֵי בָּכוּת צְרִיכִים לִהְיוֹת
גַּם עֲצֵי שִׂמְחָה וַעֲצֵי תִּקְוָה שֶׁעַנְפֵיהֶם עוֹלִים לְמַעְלָה.
(וּמָתַי בָּכִיתָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה?) הַטַּבָּעוֹת
בְּגֶזַע הָעֵץ מַרְאוֹת אֶת מִסְפַּר שְׁנוֹת הָעֵץ
וּדְמָעוֹת מוֹדְדוֹת אֶת שְׁנוֹת חַיָּיו שֶׁל אָדָם.
וּמָתַי בָּכִיתָ בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה?
י. עמיחי

קונכיות ובוץ וכמה כוסות

קשב/ ט. כרמי
קָשֶׁה לִשְׁתֵּי קֻנְכִיּוֹת לְשׂוֹחֵחַ שִׂיחָה-שֶׁל-מַמָּשׁ
כָּל אַחַת מַטָּה אֹזֶן לַיָּם שֶׁלָה.
רַק שׁוֹלֵה-הַפְּנִינִים אוֹ סוֹחֵר-הָעַתִּיקוֹת
יָכוֹל לִקְבּוֹע בְּלִי חֲשָׁשׁ: אוֹתוֹ יָם.

*
הרבה פעמים אני נתקלת בשיר הזה. אנשים אוהבים לשתף אותו עם אחרים. אני חושבת שזה בגלל שיש להרבה מאיתנו את הזכרון הפלאי הזה של להצמיד קונכיה לאוזן ולשמוע את הים. כולנו האמנו לזה פעם. אני עושה את זה עד היום. בכלל, קונכיה זה דבר שמרגש אותי. אוצר של ים שיש בו סוד.
אבל השיר הזה לא מדבר על זה. זה שיר על ניכור ועל בדידות. כל קונכיה משובללת בתוך עצמה. קשובה רק למה שמתחולל בתוכה וחושבת שהים שהיא שומעת, הגלים השורקים והסערות הם רק שלה. היא כל כך נתונה בתוך האשליה הזאת שאין לה אפשרות לשמוע קונכיה אחרת, לחפש קשר. היא לבד. הידיעה שהגורל של הקונכיות משותף, שיש להן עולם שלם שיכלו לחלוק, נתונה בידי מי שחומד אותן בעבור ערכן. עבורו אלו שתי קונכיות דומות מאותו הים.
זה שיר עצוב ויש בו הזמנה עדינה להתעוררות. לכולנו.
זו תקופה של מאבקים פנימיים קשים. כל קבוצה דורשת את הגדרות הזהות שלה. תובעת את עלבונותיה וצועקת אותם. גירוש, אלימות, גזענות, שחיתות והכל במנות גדושות. אנחנו הכי ערים והכי אטומים. אנשים מתגוששים ברשתות החברתיות. על כל דבר. אנחנו קונכיות שמתקשות לשוחח שיחה של ממש. אני מקווה שעוד מעט יגמר לנו הכוח לזה. שנתעורר ונבין שזה אותו הים. כולנו בני אדם. אותו החול. אותו הים. אני מתפללת שנשיג את "סוחר העתיקות" שלא יקדים אותנו. שלא יגזול אותנו. שנבין בעצמנו.